בקטע מתוך ספרו המדובר, "ישראל השנייה: הבשורה המתוקה, הדיכוי המר", שפורסם בוואלה! בסוף השבוע, מבקש ד"ר אבישי בן חיים להציג את מה שהוא מכנה "קינת ישראל הראשונה של אובדן ההגמוניה" אחרי מהפך 77. באותו קטע בן שני עמודים נעזר בן חיים בשורה של שירים, שהוא מזהה עם "ישראל הראשונה", כדי להראות את אותה אווירת אבל על ישראל שכביכול הייתה ואיננה עוד (וממילא לא הייתה מעולם אלא מיתוס).
הרשימה הזאת מעוררת כבר עכשיו ויכוח, בין היתר מפני שהיא מגיעה כבר בתחילתו של הספר - מיד אחרי המבוא הקולח, למעשה, וכך רבים מקוראי הספר נחשפים אליה מיד. הצגה של תהליכים חברתיים באמצעות התרבות הפופולרית יכולה להיות יעילה מאוד ומרתקת בדיון סוציולוג-היסטורי, ובן חיים שואף לשזור יחד את כל החלקים בפאזל שלו. הטענה עצמה מעניינת ומפתיעה, ויש לבחון אותה ברצינות. עם זאת, למרבה הצער, הדוגמאות שבן חיים מביא כדי להדגים את הטענה שלו גרועות מאוד, וכמעט כל הרשימה מבוססת על הוצאה מהקשר.
בן חיים פותח את דבריו בהסתייגות מסוימת שמאפשרת לו גמישות. "השירים הם לא ראיות משפטיות, אלא דרך נהדרת לספר את הסיפור", הוא כותב, ומציין גם שחלק מהם מבשרים את ההתפתחויות, ואף מעט נבואיים, בעוד אחרים הם "מסמכים היסטוריים המבטאים את רוח התקופה". אלא שפעם אחר פעם הוא תולה בשירים משמעויות שלא היו להם במקור וגם לא ממש בדיעבד, וגם הניסיון לערוך בהם קריאה חתרנית אינו ממש משכנע.
ישנו העניין הכרונולוגי. שלושה מהשירים שבן חיים מצטט נוצרו ופורסמו עוד לפני 1977: "ארץ ישראל" של אריק איינשטיין יצא ב-1969 (וחודש ב-1984, אף שהכותב טוען משום מה שדווקא ב-1978 "מתחילים לשיר אותו בכוונה גדולה"); "נתתי לה חיי", שיר נונסנס של כוורת שהתמודד באירוויזיון 1974 (וכפי שבן חיים מודה בעצמו, לא פשוט להכריע אם שורה אחת בו טעונה כביכול באיזשהו מטען פוליטי או שהיא סתם חרוז מצחיק, ואם אכן מטען כזה ישנו - הרי שהוא חלש ומבודח מאין כמוהו, וספק אם השיר הזה עומד מאחוריו); וכן "יכול להיות שזה נגמר", גם כן של אריק איינשטיין, שיצא ב-1973 ונגיע אליו בהמשך.
בן חיים אמנם טוען להגנתו שמדובר בשירים המתנבאים על התהליך, ולכן זה לא משנה שפורסמו עוד לפני המהפך. נכון: שירים נטענים במשמעויות חדשות לאורך השנים, ומתגלים מחדש במשמעויות אחרות. הבעיה עם הדוגמאות האלה היא מהותית-תוכנית. האם הדאחקה של "נתתי לה חיי" מייצגת דבר מה כלשהו? והטקסט הקמצן במילים של אריק איינשטיין - כמה כבר אפשר לתלות בו? האמנם ניתן לטעון ברצינות שישראלים רבים נזכרו בו כתגובת נגד למהפך פוליטי שאירע עשור אחרי כן? והרי היו להם הרבה שירים אחרים לפנות אליהם.
כאן מתגלה עומק המחדל: בן חיים נעזר בשירים שיצאו על פני 25 שנה (!), מלפני המהפך ואחרי המהפך, מסוף שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-90, כדי לתאר מגמה כללית של קינה. באותה מידה אפשר היה לאסוף 20 שירים שמחים מפרק הזמן העצום הזה שיצאו בו אלפי שירים בעברית, כדי לטעון בדיוק את ההפך. למעשה, מי שיביט במצעדי הפזמונים של סוף שנות ה-70 יגלה מוזיקה שמחה בשפע. מגמות של קינה ועצב דווקא אופייניות לאמצע הדרך של מחצית שנות ה-70, ובהקשר אחר לחלוטין - האבל על מלחמת יום הכיפורים.
בן חיים טועה בדוגמאות, אפילו שהוא לא לגמרי מפספס את קריאת הכיוון. דווקא לאורך שנות ה-80 - לאחר המהפך - ניתן לזהות במובהק תופעות של פנייה שמאלה, ואפילו רדיקליזציה מסוימת, בתרבות הישראלית, ובפרט בקולנוע ובמוזיקה הפופולרית. בחלק מהמקרים, מדובר ברצח-אב תרבותי של ממש: פנייה של דור הבנים מול ההורים או אפילו מול עצמם, מבחינת תוכן וגם סגנון - כשעם עליית הרוק והאסתטיקה שלו למעמד מוביל בישראל, גם אמנים שמזוהים עם שירים לאומיים נוגים זונחים אותם לטובת גיטרה חשמלית ופוזה כועסת. זהו למעשה תהליך הפוך מזה שבן חיים מתאר: הפניית עורף לישראליות הישנה, ולאו בדיוק געגוע או הספד שלה. אפשר בהחלט לטעון שחלק מהתופעה הזאת היא ריאקציה לחילופי השלטון: פנייה שמאלה כשהממשלה כביכול ימנית, ופנייה ימינה כשהממשלה כביכול שמאלית.
אולם הגל הזה מתעצם בעיקר מול אירועים צבאיים, חיצוניים כביכול למערכת הפוליטית ולמארג הכוחות החברתי - מלחמת לבנון, הטבח בסברה ושתילה והאינתיפאדה הראשונה, אירועים שערערו תפיסות רבות בציבור הישראלי. אלה המקרים של "חד גדיא" ו"אחרינו המבול" שמוזכרים ברשימה שבספר, שני שירים מסוף שנות ה-80 שהשמעתם ברדיו נאסרה. אי אפשר לקחת ברצינות את הקריאה המאולצת של בן חיים, לפיה הגרסה של אלברשטיין לפיוט מההגדה, שבמובהק עוסקת בסכסוך הישראלי-ערבי ובמעגל דמים בלתי נגמר, היא בעצם אבל פנימי על אובדן ההגמוניה והשתנות הישראליות. בשיר המחאה של נורית גלרון, חצי הביקורת בכלל מופנים לתל אביב הבוהמיינית, ההדוניסטית והאדישה, ליבה של "ישראל הראשונה".
הוא נדרש גם לשיר "אין לי ארץ אחרת" שכתב אהוד מנור, שאף הוא פורסם על רקע מלחמת לבנון, גם אם בזמן אמת לא נצבע בצבעים פוליטיים - ולמעשה אומץ על ידי כלל המחנות הפוליטיים, לרבות הימין העמוק. "אסור להדחיק את העובדה שהשיר הזה הפך לשיר המנוני כיוון שישב על סנטימנט אמיתי", כותב בן חיים, וצודק - אלא שהסנטימנט הזה משותף לחלקים נרחבים של הציבור בישראל, וחוצה מגזרים ועמדות. השיר, שלא מיותר לציין שהולחן על ידי מוזיקאית ממוצא טוניסאי ובוצע במקור על ידי זמרת ממוצא תימני, צף מחדש ביתר שאת במחאת בלפור - ויש להניח שמכאן מגיעה הקריאה הפוליטית-חברתית של הכותב, אלא שגם אם נקבל את הקריאה החתרנית של המטען הסוציולוגי בשורה "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה" - ספק אם היה לה זכר במקור. האומנם אי אפשר לקבל את הזעזוע של יוצרים בישראל מאירועי דמים אלא כמאבק חברתי פנימי? התזה של בן חיים קוראת באופן הזה את מה שיריביו הפוליטיים רואים כמאבק נגד שחיתות. זו זכותו, אבל אם כל ביטוי של מחאה הוא קודם כל מאבק על הגמוניה, הרי שלשום דבר במציאות אין משמעות, ואין טעם למחות נגד כלום.
הערה מדכדכת במיוחד נוגעת לאופן שבו בן חיים מתייחס לשיר "חורף 73" של להקת חיל חינוך מיוחד ("הבטחתם יונה"). השיר הזה יצא ב-1994 - 17 שנה אחרי המהפך, ולטעמי הקישור שלו לדיון מופרך בהרבה מהדיון בשירים שקדמו לעליית הליכוד לשלטון. למעשה, הוא יצא דווקא בזמן שלטון הצד "ההגמוני" - שנות ממשלת רבין השנייה. בן חיים מאשים את מחבר השיר, שמואל הספרי, בשנאה כלפיו וכלפי כל מה שהוא (בן חיים) מייצג, אך מה בין זה ובין השיר? ובכן, הוא שורבב לדיון מפני שהפזמון - שיר שנבחר כשיר האהוב ביותר של הלהקות הצבאיות לדורותיהן - הוא למעשה חלק מ"ז'אנר שירי הדיכאון מחלישי כוח המאבק הציוני". זה תיאור נבזי: האם המאבק הציוני לא חסון מספיק כדי לעמוד בפני שיר? ואולי הקריאה לשלום היא דווקא זו שתחזק את שרידותה של הציונות? ומה בין "כוח המאבק הציוני", מה שזה לא אומר בכלל, והדיון על מאבקי כוח בין קבוצות סוציו-אקונומיות?
לבסוף, נשוב אל "יכול להיות שזה נגמר" של יהונתן גפן, שאיתו מסכם בן חיים את הדיון, שכולל, לדבריו, שורות המבכות את "הישראליות ההיא של פעם". זה הזמן לדבר על נוסטלגיה - תופעה שמלווה את המוזיקה הישראלית מאז קום המדינה. מ"היו זמנים" (מלחמת העצמאות), דרך שירי "תל אביב הקטנה" (1959) ועד "בהיאחזות הנח"ל בסיני" של להקת הנח"ל (1969), שבה נעמי שמר מתרגשת לפגוש מחדש את "ארץ ישראל האבודה, והיפהפייה והנשכחת". איינשטיין, הזמר המבצע, הקליט בעצמו לאורך שלושה עשורים שבעה תקליטים שעיקרם חידושים לשירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" (ביטוי בהחלט טעון, שיש מה לתהות לגביו) - וכמוהו גם שלל אמנים אחרים משלל ז'אנרים. כלומר: הגעגוע הזה הוא חלק מאתוס שמלווה את התרבות הישראלית הרשמית לאורך שנים, ללא קשר הכרחי להתפתחויות הפוליטיות.
אלא שבכל מקרה, השיר של גפן, איינשטיין ושם טוב לוי הוא בכלל פרודיה על התופעה הזאת (ולא היחידה שלו, קחו למשל גם את "שיר השיירה") - פרודיה שדוחה את הנוסטלגיה האידיאליסטית הריקה של הדור הקודם ואת התפיסה ש"היה פה שמח", ש"הכול היה פשוט נפלא" וש"היה להם בשביל מה לקום בבוקר" - ביטויים אירוניים מובהקים, כמעט מלאים בלעג כלפי "הישראליות ההיא של פעם". אז נכון, זאת לא ממש סאטירה נושכת אלא יותר עקיצה מחבקת - אבל ממש ממש לא קינה.
כל זה משאיר את הקייס של בן חיים בנוי בעיקר על "יושב מול הנייר" של אריק איינשטיין ("הוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן") ועל "לונדון" של חוה אלברשטיין - וזה לא מספיק משכנע. "שירים אינם 'הוכחה' לתהליך, אלא טקסטים שמאפשרים לספר את סיפורו, מבטאים אותו", מדגיש בן חיים בפתח דבריו, ואמנם, צריך להגיד בהגינות: לא על רשימת הדוגמאות האלה תקום התזה שלו או תיפול. ככלות הכול, יש שלל דוגמאות מובהקות יותר ופחות לביטויים תרבותיים, גלויים וסמויים, של הדרה וגזענות כלפי מזרחים לפני המהפך ואחריו. אבל אם בן חיים בוחר להזמין את קוראיו אל התזה שלו באמצעות רצף הדוגמאות הזה, הוא מכשיל את התיאוריה שלו בעצמו.