בתיכון הייתי הכי בולטת בחוג בלט. היינו שתים־עשרה בנות בערך, ולי היו את הבגדים הכי יפים שאמא הביאה לי מצרפת כשחזרה מישיבת עבודה. באריזה היו שלושה בגדי גוף וגרבונים בצבעים תואמים - סגול, שהיה הצבע האהוב עלי, ורוד בהיר ולבן, ובאריזה נפרדת היו נעלי אצבע לבנות.
בהופעות של סוף השנה ובבמות בידור ביום העצמאות התגנדרתי ממש. אספתי את השיער בכדור מתוח בקצה הראש, התאפרתי עם עיפרון שחור או כחול מתחת לעיניים ועם ורוד בלחיים, ועל בגד הגוף והגרבונים הלבנים ונעלי האצבע הוספתי חצאית טוטו ורודה. אני חושבת שגם ההורים שלי מרוסיה היו רקדנים, והם שלחו אותי לאימוץ בגלל שהיו עסוקים בהופעות בכל העולם.
אבל הייתי בולטת לא בגלל בגדי הריקוד שלי. המורה התלהבה ממני ואמרה שיש לי רגליים של בלרינה מקצועית. בכל שיעור, כשהיא היתה מחמיאה לאחת הבנות, היינו מוחאות כפיים, אבל כשהמורה היתה אומרת, "כל הכבוד, אלה" או "בדיוק לזה התכוונתי, תביטו כולכן באלה, תלמדו ממנה", פתאום היה שקט. אף אחת לא מחאה כפיים.
כל כך כאב לי בנשמה. כל כך נעלבתי. והמורה הזאתי, אפילו שהיתה באמת מעולה בבלט, היתה ממש חלשה מול הבנות המכשפות. היא לא אמרה להן כלום על איך שהן התנהגו. גם לא רציתי שתגיד, זה היה עוד יותר מעליב אותי.
היום בשיעור עשיתי פירואטים והצלחתי לסיים שלושה סיבובים שלמים. הרגשתי שעשיתי את זה טוב והמורה התלהבה. "נפלא, אלה!" היא אמרה, וגם הפעם חיכיתי למחיאות כפיים, אבל הן לא הגיעו. ידעתי שהן עושות עלי חרם. ראיתי כבר לפני שבוע שהמורה אמרה שיש לי רגליים של רקדנית וכולן שמעו. הן הצטופפו בקבוצות, הסתכלו עלי וחזרו לדבר בלחש.
לא היתה בעיה לראות אותן מכל כיוון, בגלל שכל הקירות היו מכוסים במראות ענקיות. הרגשתי שהן מרכלות עלי. בהתחלה הבטן היתה מתכווצת לי, והעיניים היו מתמלאות דמעות שבקושי הצלחתי להסתיר ופעם אפילו יצאה לי בלב קללה ברוסית, אבל אז גם חזרו אלי כל הניתוקים שהתחילו עוד בכיתה א' והמשכתי בשיעור כרגיל. אף אחד לא שם לב.
לא סיפרתי לאמא. לא רציתי להכאיב גם לה. שוב קברתי הכול בבטן. אני חושבת שהיה לי בית קברות ענקי בבטן. בכל קבר היה מוחבא משהו כואב או פוגע שלא רציתי לזכור. הבית קברות הזה היה מקום טוב להתחבא בו. הדברים הרעים והכואבים והלא נעימים היו שם, והייתי יושבת בין הקברים על ספסל דמיוני בצבע צהוב ולא מרגישה כלום.
אבל היום ממש נעלבתי מהחרם של הבנות וזה חתך לי בבשר. פתאום לא יכולתי להרגיש את הכאב, והדבר היחיד שידעתי לעשות כשהרגשתי ככה היה להתנתק. ברקע שמעתי את "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי והתחלתי לרחף בסטודיו, מפינה לפינה באלכסון בסיבובי שֵנֶה. לא ראיתי את הבנות, לא הרגשתי כלום, ריחפתי וריחפתי על קצות האצבעות, בגרבונים לבנים ובבגד גוף לבן. נראיתי כמו ברבור.
חלק מהתנועות זכרתי, חלק אלתרתי, ועשיתי מלא פירואטים. כשהסתיימה המוזיקה, התקדמתי בתנועות ריקוד אל התיק שלי, לקחתי אותו ויצאתי החוצה. ברחתי הביתה וישר הסתגרתי בחדר שלי. מקום המבטחים שלי.
כשאמא הקפיצה אותי בבוקר לבית ספר, פתאום הרגשתי שאין לי קשר אליה, שהיא לא אמא שלי. כאילו אני לא שייכת אליה בכלל. אמרתי לה "תודה" כשירדתי מהאוטו. היא אמרה לי, "יום טוב" והמשיכה לעבודה.
בכניסה לבית ספר התנשקתי עם כולם כרגיל, הייתי חייבת להיות בטוחה בכל יום מחדש שכולם רוצים אותי ואוהבים אותי, לא כמו בשיעור ריקוד. גם השתדלתי לעשות רושם וכשכולם הגיעו עם טרנינג לבית ספר, הייתי מגיעה עם ג'ינס דיזל צמוד. ככה הרגשתי מוגנת. מזל שהיה סטרץ' בג'ינס ושהוא רך ונעים לגוף. אבל עדיין הציק לי מה שהרגשתי עם אמא. בעצם שלא הרגשתי.
בכל הפסקה ברחתי למחבוא של בית ספר, לעשן ולהתנתק. אפילו את הכריך לא אכלתי. מאז שנכנסתי לתיכון נמאס לי מהריטלין, רציתי לאכול בהפסקה כמו כולם, אבל לא הייתי מסוגלת להכניס כלום לפה.
יעלי, שהיא גם המחנכת וגם המורה ללשון, אמרה שהיא מרגישה שזה מפריע לי בלימודים. גם אני הרגשתי ככה. לא הייתי מסוגלת לשבת בכיסא כמו אחרים. קצת על צד אחד, קצת על הצד השני, אחר כך קמתי וזזתי או החלפתי כיסא. וגם כשישבתי הכול הפריע לי. כל מי שדיבר בקול קצת חזק, הרגשתי שהוא צועק. גם שמעתי את כל היתושים מהכיתה השנייה.
אחרי בית ספר שוב ברחתי הביתה והסתגרתי בחדר שלי, ישבתי על הפוף ושמעתי שירים ברוסית. רציתי להכיר את העיר שנולדתי בה. פתחתי את הלפטופ וחיפשתי את סנקט פטרבורג. ככה למדתי על מוזיאון הארמיטאז' ועל הרחוב הראשי, נייבסקי פרוספקט - היה לי נדמה שאמא הזכירה את הרחוב הזה. למדתי על תיאטרון מרינסקי, על ארמון החורף, על כנסיית הגואל שעל הדם.
מצאתי בעיר הזאת המון דברים מהממים. פתאום כל כך רציתי להיות שם. שיתפתי את דניאל. היו לו חושים טובים, הוא ידע איך להסתדר במקומות חדשים, ובאמת אחרי כמה ימים הוא כבר הכיר את העיר שלנו בדיוק כמו שנירית, בת דודה שלנו שגרה במודיעין, הכירה את הרחובות של דמשק כשהיתה בצבא, בלי לבקר בה.
דימה היה החבר החדש שלי. בהתחלה היינו מדברים קצת במרכז ליד המכולת. פעם הוא קנה פחית אקסל והציע לי לטעום. לא ממש רציתי מהפה שלו, אבל לא היה לי נעים להגיד לו לא, אז שתיתי קצת. ממש אהבתי את זה. אחר כך הלכתי לבלט והרגשתי שזה עושה לי טורבו בגוף. מאז כל יום אחרי בית ספר ישבנו על הספסל ליד המכולת ושתינו. תמיד מיהרתי, או שהיה לי בלט או שהלכתי לעבוד בקניון בחנות של הודיס.
רק לדימה נתתי שביל קטן ללב שלי. פעם הזמנתי אותו אלינו הביתה, כי אצל ההורים שלו היה ממש צפוף ולי היה חדר לבד. קצת התאהבתי בו ועשיתי כל מה שהוא רצה וביקש. אחר כך הלכנו לשתות אקסל.
בשישי ובשבת ישבנו תמיד במרכז של השכונה, כי ככה הוא רצה. הוא גם רצה שאפסיק לעשן. הורדתי את הסיגריות לארבע ביום. ניסיתי הכול. רק שיישאר איתי.
אתמול שמעתי את אמא בטלפון מדברת עלי עם האחות שלה והקשבתי טוב־טוב למה שהיא אמרה: "נראה לי שלאלה אין מספיק מקום בקשר עם החבר החדש שלה, שהיא מתאמצת יותר מדי לעשות מה שהוא רוצה, לרצות אותו. אולי היא חוששת שהוא יעזוב אותה". לא שמעתי מה שדודה אפרת אמרה לה, אבל אמא אמרה, "כן, אולי חרדת נטישה". אז הלכתי לחפש בגוגל מה זה "חרדת נטישה". מצאתי מלא דברים. היה כתוב על ילדים שמפחדים לעזוב את אמא, שמפחדים להישאר לבד בגן וכאלה. לא היה לי חשק להמשיך לקרוא. וגם לא פחדתי שאמא תעזוב אותי. אז אולי לא הבנתי?
הייתי בכיתה י"א והיה לי רע, כל כך רע. לא הבנתי מה קרה לי. כל דבר עצבן אותי. גם בבית הייתי מתעצבנת על אמא או על דניאל וטורקת את הדלת. אמא התחרפנה מזה, אבל שמתי לב שהיא רק מעירה לי שזה הורס את המשקוף ואת הדירה שלנו, אבל לא צועקת עלי.
היה לי יותר טוב לבד עם עצמי ושלא יפריעו לי. מבית ספר נמאס לי לגמרי. הרגשתי עייפה כל הזמן, ואפילו שהלכתי לישון מוקדם, בקושי קמתי בבוקר. לפעמים אמא היתה צריכה לקלף אותי מהמיטה, ואז עוד יותר התעצבנתי עליה. היא כל הזמן שאלה מה קרה, למה אני כל כך רגזנית. לפעמים ביקשתי סליחה.
אחרי חופש סוכות התחלתי ממש להבריז גם מהבלט וגם מבית ספר. לא הייתי מסוגלת לשבת בכיתה. הציונים שלי כבר לא היו טובים כמו קודם, וגם זה שכבר הפסקתי לקחת ריטלין הפריע לי להתרכז. בהפסקות המשכתי להתגנב למחבוא שלנו ולעשן עם עוד תלמידים. את הכריך לפעמים אכלתי ולפעמים נתתי לאחד הבנים.
אחרי הלימודים בעיקר הייתי מסתגרת בחדר שלי. לפעמים אמא הכריחה אותי לצאת מהחדר לאכול. לא היה לי תיאבון. שאלתי אותה מה היא רוצה ממני ורק רציתי שתעזוב אותי. הג'ינס דיזל הצמודים המהממים שקניתי לראש השנה כבר התחילו להיות תלויים עלי. בכלל לא שמתי לב.
"היי, מה קורה? חיפשתי אותך בבית ספר", דימה התקשר יום אחד ושאל בדאגה. "אה... לא הרגשתי טוב. נשארתי בבית".
"אז אני בא אחרי הלימודים לבקר אותך". לא רציתי להגיד לו לא. "אני חושבת שמחר יהיה יותר טוב". פתאום גם אותו לא התחשק לי לראות. רק רציתי להתנתק. זה היה הכי טוב. רק ככה לא הרגשתי כלום. אבל אמא לא הפסיקה לשאול שאלות. בוקר אחד, כשהיא יצאה מוקדם ולא ידעה אם קמתי לבית ספר, היא התקשרה לבדוק ובקול רם שאלה, "ומה קורה איתך בבית הספר? הם הזהירו שיעשו לנו ביקור בית וישלחו קב"סית, את יודעת מה זה? קצינת ביקור סדיר שיכולה להחליט להעביר אותך למסגרת חינוכית אחרת. מה קורה לך?" שתקתי.
"את מתארת לעצמך שתגיע אלינו הביתה קצינת ביקור סדיר? אלינו הביתה? נראה לך?" נאנחתי, לא ידעתי מה להגיד. "בבקשה, תתלבשי ותלכי לבית הספר עכשיו, מיד!" אחרי רגע היא הוסיפה, "ואיך זה שאת מוותרת על הבלט? מה קרה?" משכתי בכתפיים, אבל היא לא ראתה. "טוב, אני אלך לבית ספר", נכנעתי. לא היה לי כוח לשמוע יותר. בקושי הזזתי את עצמי. הגעתי שפוכה לשיעור האחרון. בהיתי קצת במורה והסתלקתי. רציתי שדימה לא יראה אותי, אבל הוא כן ראה. "היי, חכי לי!", הוא קרא אחרי.
עצרתי וחיכיתי. הוא ראה על הפנים שלי שלא בא לי כלום, ונדמה לי שהוא באמת האמין שאני חולה. ואולי באמת הייתי חולה. חיכיתי לו. עלינו ביחד לאוטובוס וירדנו אצלי בבית. בחדר שלי הוא ישב על הפוף ואני נשכבתי במיטה. אחר כך הוא הוציא אריזת צלופן שקוף עם שלושה שוקולדים של פררו רושה. הוא ידע שזה השוקולד האהוב עלי. לקחתי אחד ולא הצלחתי להכניס את כולו לפה.
שמענו שירים ישנים ומוכרים ברוסית, כמו קלינקה וקטיושה. את קטיושה ניסיתי לפעמים לשיר ברוסית. קראתי שיהודי כתב את המנגינה, וזה על בחורה שהחבר שלה יצא למלחמה. דימה אהב לשמוע את השירים האלה. לא גיליתי לו שאני בעצם מנסה ללמוד קצת רוסית ושאני חייבת למצוא את השורשים שלי. לא הייתי בטוחה שהוא יבין אותי. מי שנולד לאבא ואמא שלו, שגידלו אותו, לא יכול להרגיש מה שאני הרגשתי.
הקשבנו למוזיקה והרגשתי שאני שטה לי בתוך מנהרה תת־קרקעית. אחר כך הגעתי למשטח עגול, הורדתי את הסניקרס שלי והתחלתי לרקוד. רקדתי ודמיינתי את ההורים שלי הרקדנים. הם היו ממש מקצועיים ועשו את "רומיאו ויוליה" ואת "ג'יזל". איזה מהממים. גיליתי שאני כל כך דומה לאמא שלי בעיניים ובאף. את המצח קיבלתי מאבא.
הם הזמינו אותי לרקוד איתם. אבא לבש טייץ בצבע חום–אדום כזה וחולצה בכתום בהיר, עם צווארון של פעם בצבע לבן. אמא היתה עם גרבונים לבנים דקים ושמלה ורודה עם מלמלות ועוד שכבה של תחרה לבנה. רקדנו ואבא הרים אותי לגובה והוריד אותי לשפגט, ואמא זהרה וחייכה אלי ומחאה לי כפיים. הרגשתי שהגוף שלי נמס, שכל הגוף שלי מתמלא במשהו אחר, ואז שמעתי את דימה: "אני הולך".
המנהרה שלי נצבעה בשחור.
"להתראות", אמרתי וניסיתי לחזור לשם, אבל כבר לא הצלחתי.
• "לטובת הילדה", ספרה השני של ד"ר תמר אשכנזי, מנהלת המרכז הלאומי להשתלות במשרד הבריאות, ראה אור בידיעות ספרים