התביעה הגרגרנית לאושר - יערה שחורי, “שעת השקרנים", כתר, 273 עמ׳
"הזקנה השקרנית, היסטוריה, שונאת שקרנים קטנים", מצטטת יערה שחורי את חזי לסקלי המנוח בפתח ספרה המענג, שיש בו כל מה שצריך וקצת יותר: שקרנים קטנים, שקרנים פחות קטנים, יחסי אח ואחות מורכבים, כד אפר של אם שהייתה סופרת שנויה במחלוקת ופריז אחת ברקע.
ציטוט אחד: “בילדותם אבא שלהם סירב להתרגש מאמירותיה של אשתו. צליפות קטנות כמו גומיה על אצבע הן עניין שאין בו עניין. הוא מאס בבריות צדקניות, ובשל כך חסרות הומור, שמגדלות דורות שלמים לפינוק. כך, אמר אביהם, באים לעולם מבוגרים שבטוחים שמגיעים להם חלב ועוגיות והצלחה ואהבה. לא היה דבר שאביהם בז לו יותר מהתביעה הגרגרנית לאושר".
אותו סוג של שקט - נטעלי גבירץ, “המתנדבת", כתר, 304 עמ'
עיצוב העטיפה (מעשה ידי נעמה נחושתאי) הוא מהיפים שנראו כאן בעת האחרונה. הרומן עצמו מושך לא פחות, וכתוב נהדר. סיפור פוצע לב (במפתיע) על מה שקרה בקיבוץ (זוכרים קיבוץ?) והיה אמור להישאר בקיבוץ, אבל עכשיו משתחרר החוצה, ממרחק של שנים, ומקבל חיים משלו.
ציטוט אחד: “הבוקר נכנס דרך החלון מוקדם ועקום.
"לרגע מירה לא הבינה איפה היא. זה קורה למי שגם הים הבלטי וגם הים התיכון עוברים אצלו בין מיטה למיטה. כשנזכרה, לא נתנה שהות נוספת לערפול. מבחינתה התעוררה בבוקר הזה במיטה שבה התעוררה אמה לפני ארבעה עשורים ומשהו, ראתה את אותם מראות ושמעה אותו סוג של שקט...".
ג'יני ממנורה - שרי שביט, “כשרון דיבור", אחוזת בית, 112 עמ'
גבר. אישה. סופר ותיק. סטודנטית צעירה לספרות. לילה אחד. ועשרים שנה עד הפגישה הבאה. מה זה בדיוק? פואמה סיפורית? רומן שירי? מכתב אהבה ב־176 חלקים קצרצרים, שקצתם אולי הייקו (“יש סופר שחושק בי. הטמין בי מדורה")? ואולי לא צריך לחפש הגדרות, גם אם רולאן בארת מצוטט בפתח הדברים (“היעדרות - כל אפיזודה של לשון המעלה על הבמה את היעדרות האובייקט הנאהב"). העיקר שזה עובד. וזה עובד.
ציטוט אחד (כמה קשה לבחור): “אני שומרת על הפצע הקטן שנוצר. מנקה אותו בלשוני כמו חיה שמלקקת גור. הולכת לישון. משחזרת ונזכרת. משפשפת את גופי עד שנפרשת הכרה. אור צהוב סמיך עולה ממני. ג'יני ממנורה".
הספר הנכון - נעה ידלין, “הספר הלא נכון", כנרת זמורה דביר, 352 עמ'
כשמדובר בנעה ידלין, אין דבר כזה, “הספר הלא נכון". שמה של הסופרת לבדו מעלה חיוך על פניי וממלא אותי בחמימות של “מה שלא יהיה, יהיה כיף" שלעולם אינה מתבדה, ובוודאי לא בספר רב־הקסם הזה, על סופרת במצוקה והפתרונות שהיא והחיים עצמם (בהנחה שפייסבוק הוא חלק מהחיים עצמם) מציעים לה.
ציטוט אחד: “היא מנסה להזכיר לגידי שהיא לא מיוחדת, להסתופף בכוח במדמנת המבוזים. בסוף אני אגמור את זה וזה לא יהיה משהו, היא אומרת, אתה מה זה תתאכזב. אין שום מצב, הוא אומר, ואת יודעת איך אני יודע? כי כתיבה זה המשך של המחשבות, של האישיות, של הדיבור, ואני מכיר את שלך. את לא מסוגלת לכתוב משהו לא עמוק. את לא תצליחי. אבל היא יודעת שאלה לא המחשבות וזאת לא האישיות, זה הסיפור. לפעמים נדמה לה שאם היה מקבל מכה בראש ושוכח שכתבה אותו, היא הייתה מאושרת, הם היו מאושרים. אבל גידי אומר, את טועה לגמרי. אני לא התאהבתי בך בגלל הסיפור שכבר כתבת; התאהבתי בך בגלל כל הסיפורים שעוד תכתבי".
אהבה על תנאי - יהודית שכטר, “לא רואים עלייך כלום", כריכה - סוכנות לסופרים, 296 עמ'
עכו, תל אביב, ניו יורק, פלורידה. עולם שלם של זיכרונות ועלילות, מאבקים וניצחונות, ולו חלקיים, בסיפורה של משפחה אחת שחותרת אל האושר כנגד כל הסיכויים. ספר ביכורים רחב יריעה, מרגש וסוחף, על הסורגים שכולאים את כולנו והאפשרות לפרוץ אותם ולצאת לחופשי.
ציטוט אחד: “אני מבין את סערת הנפש שלך גם אם לא חוויתי בדיוק את כל מה שאת חווית. אבל לי זה נשמע שאת אוהבת את אלוקים על תנאי. אם יש לך כל מה שאת רוצה, זה בסדר, ואם לא, את לא בעניין. ואני אומר לך שקודם צריכה לבוא האמונה, ורק אז אפשר לקבל את כל מה שקורה בלי כעס, אלא מתוך השלמה".
איפה הסוכר? - אידה קידר־מליץ, “לפלנד", עברית, 132 עמ'
שישה סיפורים קצרים ונובלה אחת על נשים שהחיים שלהן לא תותים, לא שסק ולא ריבת חלב. לא כולן קורבנות בהכרח, ולא תמיד הגברים אשמים, אבל בשורה התחתונה - המחסור במתיקות צועק וזועק. צריך לנשום עמוק ולצלול פנימה. זה ישתלם.
ציטוט אחד: “סיבליוס, מי־במול מז'ור, לנארד ברנשטיין. צלילי קרן היער ומיד לאחר מכן כלי הנשיפה מעץ, הצלילים האיטיים שמתחתם הולך ומתפתח רחש־בחש מתמיד, שום דבר לא רגוע באמת. עכשיו הפיציקטו הזה, תמים כל כך, תמים רק לכאורה, מגיח מבעד למצלול האיטי רחב היריעה כמו פעימות לב הנמצאות כל הזמן מתחת לפני השטח. בעודנו יוצרים, פועלים, חיים, הן ממשיכות להלום בתוכנו, הזמן מתקדם לאט ואנו הולכים ומאבדים את מהותנו בלי יכולת למנוע זאת, עד שש הפעימות החדות של הסיום הבלתי נמנע".
השור ה(כאילו) זועם - שרית רוטשילד, “אחרי הרעש", כרמל, 204 עמ'
טולולה, ילדה שלא חובקה ולא נושקה בילדותה, מתבגרת ומחפשת את מקומה בעולם, ולומדת (ומלמדת) שגם לה (ולנו) יש זכות לאושר ולאהבה. רומן הביכורים של שרית רוטשילד, שיש בו נגיעות אקזוטיות ואורך נשימה של אפוס בסגנון “מאה שנים של בדידות", עושה בלבו ובקרביו של הקורא כרצונו, והתוצאה אינה קלה לעיכול אבל שווה כל רגע מזמנכם.
ציטוט אחד: “כמו תמיד אחרי הפחד והאימה במקלחת, רציתי לשמוע רק דבר אחד: איך מוציאים להורג. וכשגברי שאל אותי, ‘רוצה שאקריא לך מה עשו למכשפות?', הצטנפתי לצדו ומיד הוא הקריא באוזניי על העלאה על המוקד לפני קהל גדול ורב, והאריך וסיפר כיצד קשרו את המכשפה לעמוד עץ מעל ערימת זרדים ענקית כשמעל פיזרו הרבה קש, ואם היה לה מזל לאותה מכשפה אומללה היא נחנקה מעשן החציר לפני שנצלתה.
"גברי הוסיף ופירט כיצד ביוון וברומא המציאו שור של פליז שהייתה לו דלת שדרכה היו מכניסים את הקורבן, מבעירים אש מתחת לבטנו של השור והצרחות של הנצלה היו נשמעות מראשו של השור ולרגע היה נדמה כאילו השור זועם. דבר אחד לא הבנתי, איך הצליחו לגרום לאיש להיכנס לבטנו של השור? או שמא הקורבן נכנס פנימה מרצונו כי ידע כמוני שהוא אשם?".
אל האינסוף - רונית גולדברגר, “טָרוּף", שחרור, 335 עמ'
דרמה עזה שמתרחשת במחלקה פסיכיאטרית סגורה, ובמרכזה מתמודד נפש והמטפלת שלו, מאת סופרת שהיא גם פסיכולוגית קלינית במקצועה. “קן הקוקייה", גרסת המציאות הישראלית. כמו יערה שחורי, גם גולדברגר פותחת את הספר בציטוט של משורר, הפעם יהודה עמיחי, שכתב: “פתוח סגור פתוח. זה כל האדם". כמה תמציתי ככה נכון, וגולדברגר עושה דברים מעניינים ורבי־עוצמה עם הנתונים האלה.
ציטוט אחד: “בית החולים ניהל את הגוף של נבו, הוביל אותו דרך תחנות היום. לקום. לאכול. תרופות. לישון. לקום. לאכול. תרופות. לישון. לקום. לאכול. תרופות. לישון. נבו שמע אותם מדברים אליו. הם האמינו שהוא קיים. הם ראו את מעטפת הגוף שהשאיר מאחוריו. הם לא ידעו שזו רק קליפה. הם לא יכלו לפגוע בו. הוא כבר לא היה שם. הוא התפרק לטיפות קטנטנות, רסיסים ששום דבר לא עטף אותם. דברים עברו דרכו ולא השאירו שום רושם. הוא היה חלול וריק. חלקיקים ממנו עברו וריחפו מעל בית החולים. הוא התפזר אל האינסוף".
וילות ומוסכים - דריה שועלי, “כליא ברק", כנרת זמורה דביר, 320 עמ'
לפעמים הקומוניקטים של ההוצאות לאור מדברים נכוחה, או לפחות לעניין. כך למשל במקרה של “כליא ברק", הרומן הראשון של היזמית ואשת התקשורת והאשכולות דריה שועלי, שעליו נכתב בקומוניקט: “בהופעת בכורה עוצרת נשימה מפגישה אותנו דריה שועלי עם גיבורה חדשה, שלא משחקת לפי הכללים הישנים.
‘כליא ברק' הוא ניאו־נואר מקומי ומיוזע, ששומר על קצב רצחני ומהודק תוך שהוא נע בין מוסכים משומנים לווילות מטופחות, עושה דרכו בסבך של חטאים, סודות ותשוקות, עד לסופו המפתיע והבלתי נמנע". גם מי שיכול לחיות בלי מוסכים משומנים, יתקשה בלי ספק לסרב לסבך של חטאים, סודות ותשוקות. ויפה יעשה כשלא יסרב. שועלי מציינת בקורות חייה שהיא שונאת לרוץ ובכל זאת רצה. אז רוצי, דריה, רוצי, והביאי לנו עוד כליאי ברק כאלה, בבקשה. תודה.
ציטוט אחד (פסקת הפתיחה. נראה אם תוכלו להישאר אדישים אליה): “הלחות נחתה על העיר כמו חדשות רעות, בשש וחצי בערב, שלושה ימים לפני יוני. מזי מוריס יצאה מהסלון לגג והרגישה איך הגוף שלה מתכסה דביקות. מאז עבר חודש, והלחות התנחלה באוויר. מעכשיו ועד אוקטובר, חשבה מזי, היא לא תוכל להתבטל במיטה עד שש, ותצטרך לקום לרוץ כבר בחמש.
"אבל לא מחר. מחר יש לה יום הולדת. עברו שנתיים מאז הלילה שעליו היא ידעה יותר מדי, זכרה פחות מדי, ושבגללו היא איבדה הכל. היא חבשה את הפאה הבלונדינית, הכניסה את העדשות הירוקות, עלתה על עקבים והלכה לאלנבי, לשתות ולהתפרק עד שהיא תשכח הכל שוב".
הכתר נפל - אורלי סיגל, “ועכשיו אהבה", שתים, 255 עמ'
רווקה כבדת שמיעה בת 36 מקבלת מכתב מאמה הביולוגית שמאלץ אותה לבחון את בחירותיה מחדש. במקביל שני ירושלמים אחרים מתמודדים עם סוד בעברם ומשא אשמה נלווה. כתיבתה של אורלי סיגל מלאת נשמה ונוטפת עסיס, והסיפור ממשיך להדהד זמן רב אחרי שנחתם לכאורה.
ציטוט אחד: “מגדל המים הצבוע על הגבעה מורח גווני פסטל על השמיים המתקדרים ועל קיר המתנ"ס הפסיפס הדהוי של שבעת המינים, שהכתר של הרימון נפל ממנו עוד לפני שקנו את הדירה של עמידר. ‘מה קרה הלכת עם שיער פזור?' אבי שואל אותה כשהיא נאבקת עם העגלה של השוק במדרגה האחרונה, השבורה לפני הדלת. ‘מה יש יצאת עליי עם פרצוף לענה? במקום השאלות המטומטמות שלך, תעזור עם הקניות'. היא משאירה לידו את העגלה המלאה ונכנסת עם השקית מהטמבורייה".
