אם שואלים את עלמה זהר, הילדות יוצאת הדופן שלה היא שגרמה לה לכתוב ספר ילדים. “הייתה לי ילדות קצת לא שגרתית בעליל”, היא מספרת.

“ההורים שלי הם אנשים שלא התבגרו. אף פעם בילדות שלי לא ראיתי בן אדם קם בבוקר ויוצא לעבודה. ההורים שלי עבדו בלשחק, בלצייר ולשיר. ככה גדלתי. זה היה בית עשיר, צבעוני ומלא בחיות, מוזיקה, כלי נגינה, ספרים ותקליטים. נפלתי לא רחוק מהעץ בסופו של דבר. אם אתה נכנס היום לבית שלי, הוא לא כזה שונה מהבית שגדלתי בו, בית של אמנות ויצירה. לא נהייתי הייטקיסטית. נראה לי שבסוף הם עשו את העבודה”.

כשהייתה ילדה, הוריה של זהר - הצייר והאמן ישראל זהר ואמה אורנה, שהייתה פסיכואנליטיקאית ומורה לספרות – התגרשו. “ההורים שלי היו די חלוצים בתחום”, היא אומרת. “רק כשהגעתי לחטיבת הביניים ועוד הורים התגרשו – הייתה לי הקלה. הוריי היו חופשיים וליברלים ודי חריגים בנוף, כי למרות שהם התגרשו, הם נשארו חברים טובים ומעולם לא התווכחו”.

איך זה השפיע עלייך?
“כמו כל הילדים הגרושים חיכיתי שהם יתאחדו וזה לא קרה. הם היו חזית אחת ולא ניסו להתחרות זה בזה על תשומת הלב שלי ושל אחיי. תמיד דיברו יפה זה על זה. בילדות שלי התביישתי בהם כי רציתי הורים רגילים. הדברים שהיו נראים לי פדיחה מטורפת בילדות נראים לי היום כמו הדבר הכי מקסים בעולם.

"כשהייתי נערה, בוב דילן הגיע לסיבוב הופעות בישראל ונסעתי עם ההורים שלי לכל הופעותיו פה. זכורה לי סצינה מההופעה באצטדיון באר שבע, שבה הם רקדו והשתוללו. ניסיתי לעמוד בצד ושלא ישייכו אותי לשני האנשים האלה שרוקדים כמו משוגעים. היום הייתי מוכנה לתת הכל בשביל לנסוע עם ההורים שלי להופעה של דילן ולרקוד איתם”.

כשהייתה בת 5, אמה נישאה בשנית לפזמונאי, הזמר, המלחין והעיתונאי יענקל’ה רוטבליט. “אני לא זוכרת כל כך את המציאות לפני ההיכרות של אמי עם יענקל’ה, אלא רק דרך סיפורים ששחזרתי ותמונות”, היא אומרת. “זו הייתה המציאות שגדלתי בה: היו לי אבא ואמא, ואבא חורג ואמא חורגת, והמון אחים. היו חלקים עצובים בילדות, אבל גם דברים שמחים ומגניבים. לא גדלנו באווירת דיכאון או בתחושת מסכנות”.

איך היה לגדול בבית כל כך אמנותי?
“ההשפעה המוזיקלית המכרעת הגיעה מהצד של יענקל’ה, ואין ספק שהלכתי אחריו. ראיתי כילדה את הסרט ‘שיער’ בקסטת וידיאו שנשחקה מרוב צפיות, והחלום שלי היה להיות בוודסטוק. גדלתי על המוזיקה של אז ולא של הזמן שלי. לעומת יענקל’ה, אבא שלי היה הנדי־מן והיה בונה ומתקן הכל בבית. הוא לימד אותי להיות נגרית. הוא היה נותן לי לעבוד עם מסורים ופטישים. עד היום אני יודעת אינסטלציה וחשמל ויכולה להחליף פיוזים בבית”.

איזו ילדה היית?
“אוי ואבוי, ילד קודם כל. הייתי טום בוי כזו. מטפסת על עצים, שוברת ידיים ורגליים, עושה רק בעיות, מוקפת בארבעה כלבים שאספתי ברחוב. פגע רע. לא ילדה טובה שמצטיינת בלימודים ועושה נחת להוריה. אבל זה הלם את הרוח החיה של הבית. היה לי התפקיד של להיות אהובה ומצחיקה וילדת האמצע השובבה, אז גילו כלפיי סלחנות”.

בימים אלה זהר סוגרת מעגל עם ילדותה על ידי הוצאת ספר הילדים “תיבת הצבעים” (דב הוצאה לאור), שאותו יצרה עם אביה המתגורר בלונדון, כשהיא אמונה על כתיבת התוכן ואביה על האיורים. “הספר מדבר על הורות, כשגיבור הספר הוא האבא ולא הילדה”, היא אומרת. “אני מקבלת תגובות מאוד מרגשות. ההורים הם בעצם יותר קהל היעד לספר מאשר הילדים”.

יענקלה רוטבליט (צילום: יוסי אלוני)
יענקלה רוטבליט (צילום: יוסי אלוני)

איך נרקם שיתוף הפעולה עם אביך?
“לפני כחמש שנים הצעתי לאבא שלי ליצור יחד ספר שיציג את הילדות המיוחדת שלי ויתבסס על סיפורי האמיתי בלי שום פרט מומצא, אבל אבא שלי לא כל כך שיתף פעולה עם העניין הזה. הוא עשה לי ציור אחד כי התעקשתי ואז אמר לי: ‘זה לא טוב, אני צייר ולא מאייר’”.

אז איך בכל זאת זה קרה?
“הקורונה בבריטניה הייתה קשוחה בשלבים מסוימים והייתה דאגה רבה לאבי. במקביל הוא גם הולך ומאבד את הראייה שלו. רציתי קצת להאיר לו את הלב וניסיתי לשכנע אותו לנצל את הזמן בבית כדי לעבוד על הספר, אבל הוא שוב סירב ואמר שזה לא יעבוד. אז פרסמתי בפייסבוק את הציור האחד שהוא צייר. היו המון תגובות וקיבלתי הצעה מהוצאת ספרים. שלחתי לאבא ולא השארתי לו ברירה, אז הוא התחיל לעבוד”.

העבודה של השניים, בייחוד בתקופת הקורונה, הייתה בעיקר דרך הזום. “אבא היה כל כך מבסוט מהעניין שהוא ישב וצייר מה שהוא רוצה, עוד לפני שבכלל כתבתי תוכן. בחלק מהמקרים הייתי צריכה להמציא סיפור על פי הציורים שהוא כבר צייר. הוא היה מאוד לא ממושמע (צוחקת)”.

הספר גרם לך לסגור מעגל עם עלמה הילדה?
“במובן מסוים בטוח. זה תהליך של תרפיה מול אבא שלי, מול אמא שלי, מול עצמי, מול החיים. זה הדבר הכי אינטימי שהוצאתי לעולם. אני לא אדם של ראיונות חושפניים, והוצאתי שם הרבה דברים פרטיים, וגם, כן, נתתי לילדה שהייתי איזשהו מקום”.

למדתי להתאפר

זהר פרצה לתודעה הציבורית בשנת 2008 עם אלבום הבכורה המצליח “דברי”, שהגיע למעמד פלטינה עם הלהיטים “שיר אהבה אינדיאני”, “אגו טריפ”, “עם הגב” ו”דע”. “התמודדתי עם ההצלחה הזו רע מאוד, הייתי בהלם קרב”, היא נזכרת. “אני לא הבן אדם שהיה מוכן לדבר כזה. לא היה נראה שזה יגיע. לא באתי עם רקע של להקה צבאית או לימודים ברימון, אלא זה פתאום נחת עליי. לא ידעתי אפילו איך להתאפר, הייתי שוקיסטית.

"לקח לי המון זמן להבין מה רוצים ממני. לא נולדתי באולפני טלוויזיה, פתאום ביום אחד הפכתי להיות זמרת השנה. הסצינה הזכורה לי מהתקופה הזו היא שחברות לקחו אותי לסופר־פארם ולימדו אותי להתאפר. אני זוכרת את המוכרת הרוסייה המבוגרת מסתכלת בשוק איך בחורה בת 30 לומדת לשים מסקרה פעם ראשונה בחיים”.

בשנים שחלפו הספיקה להוציא ארבעה אלבומים נוספים (“שלושים ושלוש”, “לחם אהבה”, “פלא” ו”חיים משוגעים”), וכיום היא משקיעה את רוב זמנה ביצירה לילדים. “לא נשאר לי זמן לעולם המבוגרים מרוב שאני עסוקה בעולם הילדים”, היא אומרת. “הצורך ליצור אלבום ילדים (‘פלא’, 2015) נולד כשהייתי אחרי הלידה בבית, וכל מה שרציתי זה ללכת לאולפן ולשיר עם החברים שלי, לדבר עם בני אדם. אז יצרתי אלבום ילדים. לא חשבתי שאהפוך למיכל הקטנה, וזה קרה. עכשיו אני מאוהבת בעולם הזה”.

למה?
“קודם כל ילדים הם אמיתיים. הם יושבים מרותקים ומקשיבים בפה פעור. אני שש שנים בדרכים עם מופע שירי אלבום הילדים ‘פלא’, ועד היום אני נשארת להתחבק עד הילד האחרון. זה תגמול שאתה לא מקבל מהופעות בפני מבוגרים. זה משהו אחר ומרגש לא פחות”.

תבת הצבעים (צילום: איור - ישראל זהר)
תבת הצבעים (צילום: איור - ישראל זהר)

מחכה לרוח

אחד הקטעים המרגשים בספר החדש הוא קטע שבו הגיבורה משוחחת עם אביה על געגועיה לאמה שאיננה. זהר עצמה איבדה את אמה ב־1998, כשנפטרה ממחלה. “אמא שלי הייתה אישה מאוד מיוחדת”, היא מספרת. “הייתה לה מידה גדולה של חסד. היה אכפת לה מבני אדם. היא אמרה תמיד: ‘אף פעם אל תעבור על פני בן אדם בלי לשאול אם הוא צריך משהו’.

"היא הייתה עוצרת ליד כל אדם מבוגר או חסר בית ושואלת אם הוא צריך משהו. כשיצא האלבום הראשון שלי, היו אנשים שהיו מגיעים להופעות כדי להגיד לי דברים על אמא שלי וכיצד היא הצילה להם את החיים. היא לימדה אותי ש’לא אומרים איכס על בני אדם’. זה דבר שאני נושאת אותו איתי. היא תמיד הייתה בגובה העיניים עם כולם”.

על הקטע המדובר בספר היא אומרת: “זה הדבר שעבדנו עליו הכי הרבה, זה עבר המון גלגולים. בהתחלה אבא צייר את אמא כמו שהייתה במציאות ומחק, צייר ציור נוסף שלה בצעירותה ומחק, ואז הוא צייר אותה כמלאך, וזה הרגיש לנו נכון. בילדות שלי הייתי דומה לאבא שלי פיזית, ועם השנים אני נעשית פחות דומה לו ויותר דומה לה. הוא אומר לי תמיד שהוא רואה את אמא שלי בהבעות, בצחוק ובדיבור”.

לגבי מוזיקה, מה את עושה בימים אלה?
“כרגע אני לא עושה כלום. אני מחכה שתנשוב בי רוח חזקה. אני עובדת המון ומופיעה המון, אבל לא כתבתי שיר מאז 2018. אני צריכה שיבוא רעב גדול ליצירה. יש לי את הלוקסוס להרשות לעצמי זאת. יש עוד המון ערוצים שאני עסוקה בהם, ועולם הילדים ממלא אותי. העולם השתנה, ואני לא רוצה להיות מנותקת. אני רוצה לדבר עם המציאות ולא להפוך לזאת שמוציאה אלבומי פולק ארכאיים כל החיים שלי, ולא שמה לב שהיא לא רלוונטית. אם יהיה לי משהו שארגיש שהוא נכון ומתכתב עם המציאות, אז אעשה פול פאוור. עכשיו אני מסתכלת על זה ואומרת: ‘וואלה, אולי אני דינוזאור’”.

את לא רק מוזיקאית, את גם פעילה חברתית, משחקת. את זקוקה לגיוון?
“כן, כל מה שכיף לי, מרגיש לי נכון ואמיתי לי – אני עושה. אני לא מגבילה את עצמי בכלום. אולי גם תהיה לי קריירה בפוליטיקה. אני לא מוגבלת במקום הזה שאני רק זמרת. אני אדם יוצר, ומחר אני יכולה לעשות מופע מחול. לא סביר, אבל אני לא שוללת מעצמי כלום. במובן הזה אני עושה רק מה שבא לי וזה המון בחיים”.

באמת היית נכנסת לפוליטיקה?
“לא, זה לא נראה לי כיף (צוחקת)”.

איך עברה עלייך תקופת הקורונה?
“זו הייתה הפעם הראשונה שלא גיבשתי דעה נחרצת על החיים שלי. לא הבנתי מה קורה, לא ידעתי מה צריך לעשות. בקריירה האישית נהניתי משגשוג: עברתי בבתים של אנשים, אכלתי איתם ארוחת ערב, ישבתי עם הילדים שלהם, פגשתי את הסבא והסבתא והכלב. אני אוהבת את האינטימיות הזו. מושלם לאופי שלי”. 

ניתן לרכוש את הספר באתר “דב הוצאה לאור".