במשך שנים ארוכות קראה ג'ני ברק רומנים עד שהחליטה, בתקופת הקורונה, לכתוב רומן ארוטי משלה, תוך הכנסת חידושים לז'אנר: "אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות שאחרי שבירת תקרות הזכוכית בתחומים כה רבים בכל מה שקשור למיניות וזוגיות, אנחנו נמצאים בספרים האלה 100 שנה אחורה".
כשג'ני ברק החלה לכתוב את הרומן הארוטי שלה, "משחקי בגידה" (ספרי ניב), היא ביקשה לצקת לתוך הז'אנר הזה אלמנטים שלא היו בו בעבר. "אני קוראת כל חיי רומנים מכל מיני סוגים והיה חשוב לי להכניס בספר הזה דברים שהיו חסרים לי בספרים שאני קוראת", היא מספרת כעת. "עבדתי בעבר בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטה ואמרתי לעצמי שזה פשוט לא יכול להיות שאחרי שבירת תקרות הזכוכית בתחומים כה רבים בכל מה שקשור למיניות וזוגיות, אנחנו נמצאים בספרים האלה 100 שנה אחורה".
במה למשל?
"הרומנים הארוטיים שכולנו מכירים מלפני כמה עשרות שנים מספרים תמיד על האישה הכנועה שיושבת בבית ומחכה לגבר החלומות שיגיע ויגאל אותה מבדידותה. 'חמישים גוונים של אפור' נחשב לתנ"ך פורץ הדרך של הארוטיקה לכאורה, אבל על מה הוא מדבר? על בחורה בת 20 בתולה, שלא יוצאת עם גברים ומחכה לגבר האחד והיחיד. ואני אמרתי: די, גם נשים יכולות ליזום ולהיות עם יותר מגבר אחד, או שלושה ואפילו עשרה. ומותר להן לרצות ולפנות לגברים ולהחליט אחר כך שלא מתאים להן יותר. כלומר, זה השוויון האמיתי. אישה לא צריכה לשבת ולחכות, אלא היא יכולה ליזום בעצמה".
לא ללכת מסביב
"משחקי בגידה" מגולל את סיפורם של שרון וארז, שנמצאים בזוגיות ארוכת שנים לצד גידול ילדים וניהול קריירות מצליחות. אולם כששרון פוגשת את רובי סלע, קבלן נדל"ן מחוג מכריו של בעלה, נשמטת הקרקע היציבה מתחת לרגליה, ומה שהתחיל כסטוץ קצר - מוביל למערכת יחסים תובענית שמאיימת לערער את מרקם החיים שבנתה לעצמה. הספר נכתב בתקופת הקורונה במהלך הסגרים, וכתיבתו שימשה לברק מעין תרפיה. "הכל היה שחור ומדכא, היינו מסוגרים בבתים וחיפשתי משהו שיוציא אותי מזה והלכתי למקומות שעושים לי הכי כיף, ולדברים שמענגים אותי תרתי משמע", היא מספרת.
למה לעסוק דווקא בבגידה?
"זה נושא שמאוד מעסיק ונוכח אצל זוגות נשואים, במיוחד לאורך זמן. הסטטיסטיקה מדברת על 50% בגידות, אבל בפועל זה הרבה יותר מזה. זה נושא שהוא קיים והוא שם. הספר לא מדבר רק על בגידות, אלא גם על צורות שונות של זוגיות. זוגיות מונוגמית מול זוגיות מאפשרת".
לכל הסקרנים, ברק מודה שלא מדובר בספר אוטוביוגרפי. היא עצמה עובדת באוניברסיטת תל אביב כמנהלת מרכז תרבות והעשרה בפקולטה לאמנויות. "אני אישה של בעל אחד ואמא לשלושה", היא מספרת. "הספר הוא פנטזיה, אבל כמו כל סיפור שהוא לא מדע בדיוני - יש בו אחיזות במציאות ודברים שבאים מתוך המציאות שלי או סובבים אותי. הספר נכתב באותנטיות רבה והוא מבוסס על הרבה מאוד סיפורים של אנשים שחלקו איתי ושיתפו אותי, וכמובן גם הרבה מרכיבים של דמיון".
אילו תגובות קיבלת?
"היו אנשים שאמרו שפשוט כתבתי את הסיפור שלהם אחד לאחד. מישהו נוסף כתב לי שהוא אחת הדמויות בספר, ואנשים מזדהים ומרגישים שזה הסיפור שלהם בגלל שזה מבוסס על הרבה דברים מציאותיים, ובכלל משקף מציאות של הרבה אנשים".
עד כמה קיים חשש מלפרסם במדינה הקטנה שלנו ספר כזה?
"כשרק יצאתי עם הספר, אני מודה שהייתה מבוכה קלה. אני מצד אחד עובדת באקדמיה במקום הכי שמרני שיש ומצד שני מוציאה ספר ארוטי. אבל חבר אמר לי אז שהוא לא מבין למה אני מתנצלת ונבוכה, ואם כתבתי משהו שאני עומדת מאחוריו, אני צריכה ללכת עם זה. ואכן, כשיצאתי עם ההדסטארט לספר וכתבתי עליו אצלי בעמוד הפייסבוק, המון אנשים מהאוניברסיטה רכשו ותמכו, וחזרו אליי עם פידבקים מדהימים. זה נתן לי המון ביטחון בהיבט הזה. למה אנחנו נבוכים מארוטיקה? כולנו עושים את אותם דברים בסופו של דבר".
ובכל זאת, היכן היה האתגר?
"רציתי לכתוב את הדברים כמו שהם ולא ללכת מסביב כמו שאנחנו רגילים בתרגומים לעברית. למשל, לתת שמות אחרים לאיברי המין של הגבר והאישה. אני לא מבינה את הצורך ללכת סחור־סחור עם מילים כמו 'מערת פלאים' וכו'. הדברים נפלאים כמו שהם, ואפשר לומר ולכתוב את המילים כמו שהן. הקפדתי לא להתבייש ולא ללכת מסביב".