"כל אחד מהמחנות מוצג בספר גם על פניו היפות וגם על הכיעור שבו"

מספר תנאי יסוד נדרשים מאדם בבואו לתמוך בהוצאת הספר החדש של הלל כהן, "שונאים - סיפור אהבה: על מזרחים וערבים (ואשכנזים גם) מראשית הציונות ועד היום" (שעתיד לצאת בהוצאת עברית): עניין בסיסי בחברה הישראלית סביב השאלה העדתית וגם סביב היחסים עם הפלסטינים; וסקרנות באשר לשאלות כמו כיצד תפיסות פוליטיות מתעצבות, עד כמה יש לנו עצמאות בעיצוב הדעות שלנו, עד כמה המוצא שלנו משפיע, ואיך הפלסטינים מסתכלים על השאלה העדתית.

כהן הוא שועל קרבות ותיק: פרופסור באוניברסיטה העברית שמלמד על פלסטינים, על ציונות ועל יהודים תחת שלטון האסלאם, ומי שעמד בראש המרכז לחקר הציונות באוניברסיטה וגם היה ראש החוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון שם עד לאחרונה. מאחוריו חמישה ספרים, בהם רבי המכר "תרפ"ט: שנת האפס בסכסוך היהודי־ערבי" (הוצאת עברית בשיתוף כתר, 2013) ו"ערבים טובים: המודיעין הישראלי והערבים בישראל" (הוצאת "עברית" בשיתוף כתר, 2006). אלא שכעת מדובר בכיוון קצת שונה. "השיח על יחסי מזרחים ואשכנזים במידה רבה טעון יותר מאשר השיח על יהודים וערבים, וכרוך בהרבה יותר הכחשות ואמוציות", הוא אומר.

"מה עוד שבמהלך השנים הם התלכדו זה בזה כמו שאני מראה בספר. כל אחד מהמחנות מוצג בספר גם על פניו היפות וגם על הכיעור שבו, אז אני מניח שלא כולם יאהבו את מה שיקראו".

במשך עשור עמל כהן, 60, יליד ירושלים, על איסוף החומרים לטובת כתיבת הספר, אבל העיסוק בנושא, לדבריו, היה שם תמיד. "זהו ספר היסטורי ועכשווי כאחד, והוא נכתב בידי מי שאני: יהודי, ירושלמי, ממוצא אפגני־פולני, כלומר לא ממש אשכנזי; גם לא מזרחי, דובר ערבית שחש לרוב בנוח במרחבים ערביים, שהתחנך במוסדות של הציונות הדתית האשכנזית וברח מהם.

מסורתי למחצה, משתתף לסירוגין בשיח המזרחי ובשיח השמאלי, מרגיש זיקה לכל הקבוצות האלה, אבל לא משתייך באופן מלא לאף אחת מהן", טוען כהן. "אני לא מזדהה עם קבוצות באופן שפירושו אנטגוניזם לזהות האחרת. הזהות היהודית שלי לא הופכת אותי לאנטי־פלסטיני, כמו שהחצי־חצי שאני לא הופך אותי לאנטי למשהו, או המסורתיות לשעבר שלי לא עושה אותי אנטי־חרדי או אנטי־חילוני.

"המקום של מזרחים מול ערבים ומול אשכנזים עורר אצלי התעניינות מגיל יחסית צעיר, כנער שדיבר ערבית והסתובב בעיר העתיקה בירושלים", מודה כהן. "ראיתי את העיראקים המבוגרים מסתובבים ומדברים ערבית בנוחות טבעית, שלי לקח שנים עד שהגעתי אליה, ובעצם אף פעם לא הגעתי אליה. אחרי זה הרבה פעמים הייתי שומע את אותם עיראקים מקללים את הערבים. בהתחלה התפלאתי: איך אתה מדבר ככה על מישהו ששיחקת וצחקת איתו? אחר כך התרגלתי, אבל האוזן שלי תמיד נשארה פתוחה לסוג הזה של הדיבור וגם משהו מהתמיהה הזו נשאר אצלי. אבל מצד שני היה אז את הדיבור על 'אליהוד אלערב', כלומר היהודים הערבים, שמאז שהתחלתי לדבר ערבית, נגיד כשהייתי יושב באיזה בית או באיזו חנות והיה מגיע מישהו והיה מברר מי זה היהודי הזה – כי חבשתי כיפה, והרבה פעמים היו עונים לו 'הוא מדבר ערבית, הוא מאליהוד אלערב'. והיה ברור שיש משהו מחבר".

מאמצים סטריאוטיפ

מבחינת כהן, אחד המניעים שלו לכתיבת הספר הוא הפער שזיהה בין המציאות ההיסטורית והספרות המחקרית שמנתחת אותה בתחילת המנדט ובין המציאות של היום: “כשהפכתי להיסטוריון, מצאתי מכתב שכתב מנחם שינקין ב־1908 למרכז הציוני בווילנה, שבו הוא מספר על מכות בין עולים של העלייה השנייה שהגיעו מרוסיה והסביבה ובין ערבים ביפו, ואיך הספרדים אומרים שהאשכנזים רק עושים צרות ומסכסכים בין יהודים וערבים, כאילו אנחנו חיים איתם בסבבה והאשכנזים האלה הם מקור הצרות ויותר טוב שיחזרו למאיפה שבאו. הפער בין המציאות של 1908 למציאות של היום, שבה כאילו האשכנזים הם המפויסים ושואפי השלום, הוא זה שהניע את הספר הזה.

ניסיתי להבין איך יחסי יהודים וערבים ויחסי מזרחים ואשכנזים בעצם משפיעים זה על זה, ואיך היחסי כוחות במשולש הזה השתנו ומשתנים לאורך זמן. אז היה ברור שהאשכנזים, לצורך העניין אנשי העלייה השנייה והשלישית, הם הגורם המיליטנטי ביחסים עם הערבים, בעוד הספרדים ועדות המזרח הם הגורם שמנסה להרגיע ולמתן, ואילו כיום, בהכללה גסה כמובן, במקרי אלימות קשה בתוך מדינת ישראל, כמו רצח מוחמד אבו ח’דיר או הירי באוטובוס בשפרעם ב־2005 או הלינץ’ בבת ים במהלך מבצע 'שומר החומות', יש בולטות משמעותית של מזרחים. גם כהיסטוריון וגם כמי שחי כאן וכואב את זה, אני שואל מה הגורמים להבדל הזה. האלימות ברחוב של מזרחים ושל ערבים, והתגובות של אשכנזים עליהם בטוקבקים, כמו למשל אחרי הלינץ’ בבת ים: ‘ערבים מוסלמים וערבים יהודים מכסחים אחד את השני’, היו כל הזמן בתודעה שלי בזמן הכתיבה. בספר אני מנסה לנתח גם את התגובות האשכנזיסטיות”.

יש פה גם סטיגמות כלפי חוץ וגם סטיגמות עצמיות. איך הן נוצרות?
"בגדול, ויש על זה לא מעט מחקרים, אנשים מאמצים לא פעם את הסטריאוטיפים הרווחים עליהם, גם אם לא אחד לאחד. במקרה של מעמד, נדיר שילדים ממעמד סוציואקונומי נמוך יחשבו שהם יכולים להגיע לכל דבר שירצו בחיים. במחקרים משנות ה־70, למשל, גם מזרחים וגם אשכנזים בחרו בתמונות של אשכנזים כדוגמה מייצגת למשכילים, מתורבתים וכו' ובתמונות של מזרחים כעבריינים וכו'".

בספר מוזכרת, בין היתר, הנזיפה של ראש מועצת מעלות, שלמה בוחבוט, בח"כ לשעבר צ'רלי ביטון על כך שנפגש עם יאסר ערפאת ב־1980.

"יש ביהדות, בלי הבדל עדה ומוצא, תשתית מספקת לשנאת זרים", אומר כהן בהקשר לכך. "במקרה המזרחי בישראל, מה שנותן בישראל עמדת יתרון למזרחים על פני הערבים הוא השתייכותם לדת היהודית, מכאן יכולה לנבוע נטייה להדגיש את היהדות, ולעתים גם את תפיסת העליונות היהודית. בנוסף, יש את העניין המעמדי – מעמדות נמוכים בכל העולם מגלים יותר נטייה לשנאת זרים. כיוון שכך, הסללת מזרחים למעמדות נמוכים יכולה בתנאים מסוימים להביא אותם גם לשנאת ערבים. אצל חלק מהאנשים נוצר מצב של אנטגוניזם הן כלפי ערבים והן כלפי אשכנזים, והשמאלנות האשכנזית השבעה שאחרי 1977, שכאילו מנסה לתקן עוולות מול הפלסטינים בעודה מתעלמת מעוולות כלפי המזרחים - הופכת את עמדות השמאל למשהו כמעט לא לגיטימי בציבורים מזרחיים רחבים".

תזת הנקמה

סוגיה מרכזית בספר היא השאלה היכן החל השבר בין יהודים ומוסלמים. "השבר התחיל בראשית האסלאם בימי מוחמד, אבל במהלך מאות השנים שלאחר מכן היו יחסים מסוגים שונים, בתקופות שונות ובארצות שונות – טובים יותר ופחות", אומר כהן. "אבל אם למשל מדברים על אלימות בין יהודים לערבים בארץ, לדוגמה ברמלה של שנות ה־50 וה־60, הוויכוח הבסיסי, בזמן אמת, הוא אם האלימות הזו היא תוצר של נקמה בערבים בשל תלאות החיים תחת האסלאם, או שזה תוצר של הסללה לפריפריה החברתית־כלכלית של ישראל. אני מנתח בספר את שתי הגישות האלה וגם גישות ביניים, ומראה איך לפעמים הממסד ניצל את 'תזת הנקמה' כדי להסיר מעצמו אחריות, הן על כשלי הקליטה והן על אלימות שבוצעה בידי אשכנזים. ויותר מזה, איך היו גורמים רשמיים שעודדו את תחושות הנקם באופן מכוון".

עד כמה בכלל השסע העדתי שכה מדובר בחלקים גדולים בחברה היהודית הישראלית - תופס מקום בשיח הפלסטיני? האם בכלל פלסטינים מתייחסים לזה?
"במשך הרבה שנים היה את 'הפנטזיה הפלסטינית על ברית קורבנות הציונות'. כבר בשנות ה־20 של המאה הקודמת, והלאה בשנות ה־30, ובתקופת ואדי סאליב (1959) ותחילת הפעולות של הפת"ח (1965) והפנתרים השחורים (1972) ועליית הליכוד לשלטון (1977) והאינתיפאדה הראשונה ואחריה – בכל התקופות האלה היו דוברים פלסטינים שעקבו אחרי השסע העדתי וניסו ליצור קשרים עם מזרחים מתוך אמונה שהאינטרס שלהם בערעור הציונות דומה. כמובן שאנחנו רואים שזה לא הלך, ואני מנתח את הניסיונות הללו, את התקווה והפנטזיה הפלסטיניות, את המזרחים המעטים שכן זרמו בכיוון הזה, וכמובן מדוע עד כה הברית הזו לא התממשה ונראית במידה רבה מופרכת לחלוטין".

מה מקום הטרור הפלסטיני בעיצוב התפיסות המזרחיות?
"אם הזכרתי מקודם את הפנטזיה הפלסטינית על ברית מזרחית־ערבית, הטענה הכמעט בנאלית שלי היא שברית כזו לא יכולה להתקיים ולו בשל העובדה שחלק ניכר מהנרצחים בתרפ"ט בחברון, בירושלים ובצפת היו ספרדים מזרחים, כמו שגם חלק ניכר מחללי פעולות הטרור בעיירות הפיתוח בצפון – קריית שמונה, מעלות, בית שאן, צפת - הם עולי ארצות האסלאם. בסופו של דבר, ומסיבות מובנות לחלוטין, אנשים מעצבים את העמדות הפוליטיות שלהם על פי דם שנשפך על האדמה, ולא על פי דיו שנשפך על גבי נייר".

האם בשם הספר "שונאים - סיפור אהבה" בחרת לקרוץ לרומן הידוע של יצחק בשביס־זינגר?
"הוא תפס לנו את השם. ממילא היינו קוראים לספר ככה. אבל זכותו ואין לנו שום טענות. סוף־סוף הוא היה קודם".  

לחצו כאן לתמיכה בפרויקט