ג'ייסון היקל, “פחות זה יותר", מאנגלית: דפנה לוי, רדיקל, 297 עמ'
בשלוש מילים: קפיטליזם זה פויה. בעוד כמה מילים: הבנו, נכון, זאת השיטה המנצחת שגברה עד כה על כל האחרות, אבל עכשיו חייבים לחשב מסלול מחדש. זה פחות או יותר מה שטוען ג'ייסון היקל ב"פחות זה יותר". היקל הוא אנתרופולוג כלכלי צעיר שמוצאו מאסוואטיני (לשעבר סווזילנד), כלומר מיבשת שסועה שהקפיטליזם לא ממש היטיב איתה, ושחוקר נושאים סקסיים כמו אי־שוויון גלובלי, כלכלה פוליטית וכלכלה סביבתית. היקל מקדם את כלכלת היציבות, שקוראת למעשה לעצור את כלכלת הצמיחה, שלדבריו הגיעה לממדים מסוכנים ואסוניים. במהדורה העברית, בהוצאת רדיקל חדורת האידיאלים שרוצה לשנות את העולם או לכל הפחות לפתח את המודעות למשברים הבוערים שפוקדים את כדור הארץ האומלל, “צמיחה" הומרה ב"גידול".
הח"כ לשעבר ויו"ר פורום האקלים הישראלי בהווה, דב חנין, שכתב את ההקדמה המקומית, מאמין שזו הבחירה הנכונה, כי המילה צמיחה “מתארת תופעה טבעית, בריאה ורצויה, הטעונה באסוציאציות חיוביות", לעומת "גידול", שמגיעה עם קונוטציות ממאירות. חנין מוסיף ומביע תקווה שהתרגום לעברית של החיבור יהווה “צעד חשוב לעבר בנייתו של מרחב רעיוני חדש בישראל, מרחב שמאפשר את יצירתם של פתרונות חדשים למשבר החברתי־סביבתי". היושרה המוכחת של חנין מפוגגת את החשד שמדובר בססמאות ריקות, כלומר בססמאות בחירות (שהרי הוא לא מנסה להיבחר לשום מקום), ואז היקל תופס פיקוד ומתחיל לפרט ולנמק.
השורה התחתונה של דבריו מאוד לא נעימה לאוזן, ולפרקים מזעזעת ממש, גם אם אינה חדשה. הגידול מייצר עוני ותורם להרס הסביבתי, ונקודת האל־חזור כבר מאחורינו. השלטון (כמעט כל שלטון) עובד בשביל בעלי ההון ומתעלם מהאזרחים ה"פשוטים", העשירים ממשיכים להתעשר בעוד העניים רק נהיים עניים יותר, וההיסטוריה העגומה חוזרת על עצמה.
פעולות ההצלה שהיקל מציע הן, בין היתר:
1. ביטול ההתיישנות המתוכננת - כמעט כל מוצרי הצריכה שלנו, הוא מסביר, תוכננו לטווח קצר. בשנים 2010־2019 נמכרו בעולם 13 מיליארד טלפונים סלולריים. כיום רק שלושה מיליארד מהם נמצאים בשימוש. בכל שנה מושלכים לאשפה כ־150 מיליון מחשבים, שיוצרים הרים של פסולת אלקטרונית מיותרת. הדברים נכונים גם לגבי בגדים וכמעט כל מוצר אחר שנמצא בכל בית.
2. צמצום אי־השוויון - לעשירים יש טביעת רגל אקולוגית גבוהה בהרבה מזו של ה"אחרים" (עניים או בעלי הכנסה ממוצעת, שהם בעצם העניים החדשים של העולם). העשירון העליון אחראי כמעט למחצית מסך פליטות הפחמן בעולם. במילים אחרות, משבר האקלים מונע בעיקר על ידי עשירי העולם. המאיון העליון פולט פי 30 יותר גזי חממה מהמחצית הענייה ביותר של אוכלוסיית העולם.
3. הרחבת הנכסים הציבוריים - נכסים ציבוריים משותפים כמו חינוך, בריאות, דיור וכדומה, מפחיתים את הלחץ להשיג הכנסה אישית גבוהה. בכל הקשור לרווחה אנושית, לא ההכנסה עצמה היא שחשובה, אלא "כוח קניית הרווחה" של ההכנסה. בארצות הברית קשה לקיים משק בית עם הכנסה של 30 אלף דולר בשנה, אבל בפינלנד למשל, שבה אנשים נהנים משירותי בריאות וחינוך לכל וגם מפיקוח ממשלתי על שכר הדירה, זו הכנסה שמאפשרת קיום נינוח. על ידי הרחבת הנגישות של האזרחים לשירותים ולנכסים ציבוריים אפשר לשפר את כוח קניית הרווחה של ההכנסה, ולאפשר לכולם לחיות בשגשוג בלי שום צורך בצמיחה, או בגידול, נוספים. צדק חברתי הוא תרופת הנגד לצו הגידול, והוא המפתח לפתרון משבר האקלים.
4. ביטול הפתרונות המקובלים כיום - היקל לא רק מציע רעיונות משלו, אלא גם שולל את הצעדים שממשלות מנסות לקדם כפתרון למשבר האקלים. הוא מסביר למשל מדוע מחזור הוא חסר תועלת, מקונן על כך שהטכנולוגיות שמדענים נאחזים בהן עדיין לא באמת קיימות (כמו למשל ספיחת הפחמן מהאטמוספירה) ומכריז שהסכם פריז (לטיפול בבעיית גזי החממה) הוא נטול שיניים ואין שום כוונה לאכוף אותו.
היקל מציע כאמור כלכלת יציבות שאינה נמדדת על פי צריכה ושבבסיסה ניצבת רווחת האדם הפשוט. כעת מותר לשאול: האם הוא הוזה? האם הוא נאיבי? האם הוא פשוט מצטט מ"דמיין" של ג'ון לנון ומפנטז על עולם ללא רעב ורדיפת בצע? האם הוא שכח מה קרה למרטין לותר קינג שאמר ש"השיטה" שבה מעטים משיגים עושר מעוות וכל השאר נידונים לחיי עוני במידה זו אחרת, לא תשנה את החוקים של עצמה ועל כן יש לשנות את השיטה? חנין למד על בשרו כפוליטיקאי עד כמה קשה לרדוף צדק, ועל אחת כמה וכמה לתפוס אותו. שאיפותיו לשפר את איכות החיים הארצית והמוניציפלית (הוא התמודד על ראשות עיריית תל אביב, שהיא מן הסתם בירת הצרכנות הישראלית ושיאנית זיהום האוויר, בין שאר הישגיה) סוכלו בזו אחר זו, ויש משהו רומנטי ומכמיר לב בהתעקשות שלו (ושל היקל) על כך שלא אבדה תקוותנו. “החירות הגדולה ביותר שנוכל לאחל לעצמנו כרגע היא החירות לבחור בעתיד אחר מההווה שבו אנו חיים", כותב חנין בהקדמה, ומצטט את פרדריק ג'יימסון, שאמר פעם שבתקופה שלנו קל יותר לדמיין את סוף העולם מאשר את סוף הקפיטליזם, ומכאן גל סרטי האפוקליפסה ותופעות הלוואי האחרות שממחישות עד כמה אנחנו רחוקים עדיין מלהשתחרר מכבלי השיטה הכלכלית שמנהלת את חיינו.
לואי סי־קיי אמר שקרא על קריסת הקפיטליזם ואולי באמת הגיע הזמן שנחזור להוליך חמורים עם שני דליים, אחד מכל צד. פראן לייבוביץ' טענה שהקפיטליזם הרס את הדמוקרטיה בארצות הברית. ביל גייטס הזמין פעם את כל מי שהקפיטליזם לא מוצא חן בעיניו לעבור לקוריאה הצפונית. מאז, כמו מגה־מיליארדרים אחרים, הוא הכריז שיתרום או יוריש את רוב או כל הונו לצדקה.
אז מה יהיה? האם מותר להמשיך לקוות שהעולם יתעשת, יתאפס על עצמו ויתחיל לטפל ברצינות במצב הכדור וברווחת האנשים שחיים בו? או שמא העשירים-במיוחד ימשיכו לעלוז וכל השאר יירמסו תחת יוקר המחיה המאמיר ומשבר האקלים המסלים? לקוות ולחלום לא עולה כסף, שזה כבר יתרון. ייתכן אפילו שזה לא פוגע בסביבה. לפעול באופן אקטיבי למען מטרות נעלות, לעומת זאת, מחייב יציאה מאזור הנוחות הטבעי. ומהמזגן. דילמה.