סנונית ליס, “תשע דרכים להיפרד", סנונית תוכן, 165 עמ'
פול סיימון שר על 50 דרכים לעזוב את אהובך/אהובתך. סנונית ליס מסתפקת בתשע פרידות, ולא בהכרח מאהובים. בסיפור המטלטל ביותר בקובץ הזה, “עותק יחיד", גבר נשוי שחולה במחלה ניוונית מנטרלת מערכות, נפרד רשמית בזו אחר זו מכל היכולות שהוא עתיד לאבד (הליכה, דיבור, תנועה), ודווקא זוגתו מכינה לו הפתעה, מהסוג שליס אוהבת לחתום בו את רוב סיפוריה, בקריצה שמזכירה את “לא יאומן כי יסופר", סדרת הטלוויזיה הנושנה והפופולרית על פי סיפורים קצרים ומפתיעים של רואלד דאל שהיו בנויים על טוויסט הנעילה.
אבל כאן לא מדובר בגימיק, ובוודאי לא בהבהלה מכוונת כמו אצל דאל האפל והמרושע. הסיפורים המבריקים וטובי הלב של ליס מדמיינים עתיד שבחלקו כבר נמצא פה, שבו אפשר יהיה להזמין נכד פיקטיבי למשחק דמקה מפיג בדידות בדיוק כמו שמזמינים סושי וגלידה, שניתן יהיה לשכור ולנפוש בחיים של אחרים כמו שעושים עם דירות, שילדים יוכלו “להתגרש" מהוריהם והורים יורשו לפברק את חייהם ולהפוך אותם למופע בידור. לפעמים הטוויסט הוא בגוף ההמצאות של ליס ולא בהכרח בסוף הסיפור.
בסיפור שפותח את הקובץ, “שליחות", איש שליחויות צעיר (ליס מיטיבה אגב לכתוב קולות של גברים), שמעדיף לעשן וויד (כהגדרתו) כל הזמן במקום להתמודד ממש עם העולם, מוצא את עצמו בסיטואציה של “אל תירו בשליח", כשבין היתר הוא נקרא למסור למישהי שבן זוגה נפרד ממנה. מצד שני, הנמענת ממהרת לבצע “אחרי פרידה, הזמנת ידיד לשעה של ניחומים ושיחה על הפרידה, לא כולל מגע גופני", והשליח מוצא את עצמו גם בעמדת מזמין־שליחות, לתיקון כאב משלו - “גבר בוגר מחפש כלב מחמד ידידותי למשחק של שעתיים".
אבל יש דברים בחיים שאפילו כלב או ידיד לא יוכלו לתקן. “החיים זה לא מסלול של קק"ל", מזכיר פנחס לוי, דמות בלתי נשכחת מ"עותק יחיד", ולכן צריך להפסיק לחפש את הדרך. לוי הוא “מאמן להתנוונות אישית", שתפקידו לעזור לאנשים “להתחבר לתדר של קמילה". “כולנו מכירים קואצ'רים לצמיחה אישית ולהתפתחות", הוא מסביר לקהל דליל במתנ"ס נידח, זמן קצר לפני שיצא ל"סמינר התאיינות בעפולה", “אבל אם הגעתם לפה, כנראה אתם צריכים משהו קצת אחר. כי להתפתח זאת לא חוכמה, לנסות לזוז כשלא נוח. יצר החיים הוא הדחף הבסיסי ביותר שיש לאדם. אבל מה קורה כשאי אפשר להתפתח ולצמוח כמו שצריך? כשאי אפשר לזוז, למרות שהמצב בלתי נסבל?".
אחרי שאיבד את השימוש בידיו, הגיבור של “עותק יחיד" נאלץ לעבור להקלדה בעזרת העיניים, שיטה דומה או זהה ל"מערכת מיקוד מבט", שבה נכתב גם הספר הזה, לפי התודות שבסופו. העובדה הזו כמובן תורמת רובד - וכובד - נוסף לכל, אבל ליס מפליאה להשתמש בהומור כדי להמתיק את העניינים ולקדם את העלילות. הסיפורים שלה משעשעים ומעלים חיוך גם בסמטאות הקודרות שהם נקלעים אליהן. או במילים אחרות, גם כשהם מחברים אותנו לתדר של קמילה, אופציית הצמיחה תמיד שם.
הסיפור “מסיבת פרידה" הוא דוגמה מצוינת. שמאית מקרקעין שסובלת מ"אוסטאופורוזיס קל" ו"לא ממחלה סופנית", כפי שבנה הגרוש (שבמהלך הסיפור אגב חווה פרידה שלא באמצעות שליח) מנסה להזכיר לה, וגם לא מאלצהיימר, כפי שהיא טוענת, ובכל זאת מפיקה לעצמה אירוע פרידה שבו תשכתב את סיפורה האישי כראות עיניה ותהפוך למשל לדמות מובילה בתחום חקר השואה, שפרסמה ספרים חשובים והייתה נשואה למישהו שנראה בדיוק כמו חיים טופול (“אני בטוחה שלחיים זה לא יפריע") ושנהרג בתאונת טיסה ולא “מת מאלצהיימר כמו כלב". בעיניה אלה רק “כמה שיופים קטנים", אבל בנה נחרד ממעשיה. ליס בוחנת את חירותו של אדם להמציא את חייו מחדש, ולו רק בדיעבד (ובאיחור ניכר) ובאופן פסיבי, ומצליחה להפוך את הסוגיה המורכבת למצחיקה מאוד.
השיטה של פנחס לוי מבוססת על שלושה עקרונות, לדבריו. “אחת: אתם חסרי משמעות. שתיים: שום דבר שאתם עושים לא חשוב, ושלוש: אין לכם שליטה על החיים שלכם. אם תפנימו את העקרונות האלה, תפסיקו לקוות שיהיה לכם יותר טוב, ואז אולי יהיה לכם קצת פחות רע. גם זה לא בטוח". אבל ליס כאמור אינה מאבדת תקווה, ומציידת את גיבורי הסיפורים באפשרות שליטה, אם לא על גורלם, לפחות על הנרטיב שלהם. היא נותנת להם משמעות גם כשלהם עצמם נדמה שאיבדו אותה מזמן, ודואגת שמה שיעשו יהיה חשוב גם אם כבוד המאמן להתנוונות אישית חושב אחרת.
היא הופכת דיכאון לדמות בפני עצמה, “מייג'ור דיפרשן", “קצין בריטי גבוה, נטול פנים, בעל צללית ארוכה, קומה שפופה ומעיל צבאי בצבע חאקי", שמלווה דמות בחיפושיה אחר החתול שלה שברח. הפרידה ממייג'ור דיפרשן, בסיפור הנושא את שמו, אחראית לאחד הרגעים היפים בספר.
הסיפורים אינם אחידים ברמתם. “קעקוע מנטלי" למשל, למרות הרעיון המעולה והדמיון המרהיב שמאפיין גם את כל הסיפורים האחרים, לא מצליח למרבה הצער לממש את הפוטנציאל שלו ולהתרומם. “חברות", שהגיבורה שלו עומדת למבחן לייקים ודיסלייקים בהצבעה על התקבלותה לקיבוץ שבו גדלה, ושאולי תידרש להיפרד מהרעיון שחייה יכולים להתקיים רק בו, נראה פחות שייך לקובץ, למרות איכויותיו. אבל יש הרבה הפתעות נעימות, כמו הסיפור “חיים רק פעם אחת", שמחשב מסלול מחדש בעיצומו, ומסיוט עתידני (שנוגע בהווה עם תופעת הבוטים הפושה בכל חלקה) הופך לתיאור ענוג ועמוק ומכמיר לב של חיי נישואים, ובני זוג שמגלים זה את זה מחדש אחרי כל השנים.
זאת אולי הבשורה המובהקת של ליס בסופם של כל מסלולי הפרידות. ביסודן של כל טכנולוגיה, כל פריצת דרך מדעית וכל מהפכה, ישנם בני אדם ולא אפליקציות, והרוח האנושית תנצח תמיד. ובקרקעיתה של כל טרגדיה טמונה תשוקה גדולה לחיים, וגם היא תביא איתה רק טוב.