שירי ארצי, “סיפורים מן הפרידה", כנרת, זמורה דביר, עמ' 319
חופשת סקי, כולל אובדן בתולים, בסולט לייק סיטי; אורגזמה בפלורנטין (כלומר קוקטייל בבר, “משהו עם שם כמו ‘אורגזמה' או ‘נירוונה' או איזו שטות גנרית אחרת שמבטיחה אושר נצחי בארבעים ושבעה שקלים"); דירת רווקים של פסנתרן מזדקן בגבעתיים - כלומר, הוא רק בן 40 אבל לו ולצעירה שמולו זה נראה כמו סוף החיים בערך (“ואת מזהה טבליות נגד טחורים ומשחת שיניים מיוחדת נגד נסיגת חניכיים, וכדורים נגד צרבת, ואת שמה לב שאין לו פלסטרים ויוד, ותוהה אם ככה זה כשאין ילדים, לא צריך פלסטרים ויוד. ואת סוגרת את הארון, והולכת משם, יודעת שהפצע שלך יגליד גם בלעדיהם"); חנות לשמלות כלה בדיזנגוף 99, מכל הכתובות שבעולם (בסרט ההוא של אבי נשר כולם שכבו עם כולם והיו, כמו בתיאור של אחרים בספר, “יפים מנעורים, יפים מאפשרויות, וקלים קלים, חסרי משקל כמו פרפרים, כמו שפיריות, כמעט שקופים מרוב תזזיתיות, עורם חלק ומבהיק ופניהם מרצדות באור הצבעוני הקורן אליהם ממסכי הנייד שלהם". רק שלענת עצמון, גידי גוב וחבריהם בסרט עוד לא היו טלפונים ניידים); סדנת טנטרה לזוגות בקיבוץ בגליל, שאמורה לקרב אבל בסופו של דבר מרחיקה; בתי מלון של כוכב אחד.
הסיפורים מן הפרידה של שירי ארצי מתרחשים (וחלקם רק כמעט מתרחשים) בהמון מקומות שונים, “מחוץ לארץ של חיי" אבל בהחלט גם בתוכה. סוגי הפרידות מגוונים, עם ובלי מין, עם ובלי חומרים משני תודעה, קלים יותר ופחות, עם סוף טוב (מי קובע בעצם?) או ללא סוף. עם שאלות כמעט בלשיות כמו “איפה התחיל הסוף?" וציטוטים מסבא של המספרת, כמו “כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן" (האומנם?), ותחושות בסגנון “זה כמו עגבנייה ומלפפון שהתערבבו בסלט, ומרוב שהם מעורבבים כבר קשה לזכור מה הטעם שלהם בנפרד".
“הטינדר מתקתק לי בטלפון כמו פצצה", אומרת המספרת בסיפור “טינדר", ומתוודה עד מהרה: “בתוכי מתדפדפים... התרגשות ורתיעה, גועל ושעשוע", כשהיא מגלה ש"יש אינספור פריטים בחנות הזאת". עוד היא לומדת שהדחייה באפליקציית ההיכרויות הפופולרית אינה כואבת. “וכי טבעות הבצל נעלבות כשמישהו מעדיף על פניהן את הצ'יפס?" היא תוהה רטורית ומחלקת לעצמה ציונים על הופעתה החיצונית, ואז קצת מסתבכת עם זה. “אם אני מעריכה את עצמי כ'שבע' (לדעתי הייתי פעם שמונה וחצי, אבל זה היה בערך באותו זמן שפליני היה), הרי שלעולם לא אבחר מישהו שבעיניי הוא שש, וגם שמונה אין לי טעם לבחור כי רוב הסיכויים שהוא לא יבחר בי".
גרושים־גרושות, פנויים־פנויות (אחת הקבוצות בפייסבוק נקראת “פו"פ תוסס"), אבודים ואבודות וכאלה שמגדלים שקרים “כמו חיית מחמד סודית", מסתחררים בין דפי הספר, בסיפורים שחלקם נובלות קצרות, ושכולם מהנים, מצוינים ואמיצים, כל אחד בדרכו.
בסיפור “קומזיץ", שני פרודים טריים מוצאים את עצמם, כמו אחרים בקובץ, “מתהלכים המומים בין השברים, מנסים להבין מה קרה ואיך מתחילים מחדש". אחרי שהוא בודק אם היא “פנויה להובלה", הם מולידים ביחד “מין תינוק מוטציה של שני שברונות לב שהתערבבו", ואחרי ניסיון מיני כושל משתחררים לעסוק “במה שבעצם הסעיר אותנו יותר מכל - הזדווגות מילולית סוערת שכללה ניתוח ברזולוציית HD של התרסקות חיי הנישואים שלנו".
הגיבורות של ארצי מובילות מהלכים אבל גם נהנות להיות מובלות, כמו זו ב"טינדר" שנותנת לחברתה המנוסה להיות מורת הנבוכים שלה בעולם החדש שנפתח בפניה. “יש משהו נעים בלהיות מובלת. זה כמו להגיע להודו ולפגוש ישראלי שכבר מטייל שם חודשיים ומיד משדרג לך את התנאים, לוקח אותך לגסט האוס משופר ומסביר לך שהמקום שעד עכשיו שהית בו הוא מאורת פשפשים".
על גיבורה אחרת כותבת המספרת “כאב לה באגו". המילה “השפלה" חוזרת כמה פעמים ובכמה צורות. מתברר שלא פשוט להתחיל חיים חדשים באמצע החיים, אבל פה ושם יש הפתעות נעימות, כמו בסיפור היפה “אינוונטר". “היא הביטה בדמותה המשתקפת במראה וראתה אישה בת ארבעים ושש שנראית סך הכל לא רע יחסית לגילה והיא עצמה את העיניים ונשמה עמוק, וניחוח של הרפתקה אפשרית חלף בנחיריה ולרגע סחרר אותה. כשפקחה את העיניים נרעד גופה ברטט שכוח של התרגשות ומתוך אישוניה קרצה אליה בת שש־עשרה שרוצה לחגוג והיא חייכה אליה, ולמרות הפיכחון, התוגה והגרביטציה, נתנה לה להוביל". שוב עניין ההובלה, שבלעדיו כנראה לא מגיעים לשום מקום.
שפתה של ארצי עשירה וגועשת, נעה בין ציטוטים מפרוסט ואמילי דיקנסון, ואזכורים של יצירות מופת פמיניסטיות כמו “מחברת הזהב" של דוריס לסינג (ששנאה את התיוג שלה כסופרת פמיניסטית, אבל אף אחד לא שאל אותה כנראה) ופיוט בהשראת הפסנתרן המזדקן למשל (“זה נראה כאילו הירח מאלתר מנגינות על המים באצבעות של אור"), ביטויים עממיים כמו “אשתו לשעבר שוחטת אותו במזונות", או סתם כמיהה לסביח.
כמו כלה בירח דבש אוסטרי שמנסה לפענח את הזוגות האחרים במתחם, כך ארצי מיטיבה לאפיין דמויות וטיפוסים, להפיח חיים גם בארכיטיפים וסטריאוטיפים גנריים לכאורה. היא קולעת בתיאורי הבורגנים החדשים, עם קיש הבצל ועגבניות השרי המפורסם של זו והמתנות הצפויות של האחרות (מסאז' זוגי בספא יפני חדש או טרנינג מבד נושם, למי שהצטרף לאחרונה לקבוצת ריצה). “כמו מחסור בברזל, ככה אצלה יש מחסור בשאפתנות", היא כותבת על מישהי, ונדמה שלא על עצמה, לפחות לא לפי הספר השאפתני הזה, אם כי חלפו יותר מדי שנים מאז רומן ביכוריה רב־העוצמה של ארצי, “בוץ", ואולי כדאי להמריץ אותה ליתר שאפתנות כדי שנזכה בעוד ספרים משולחנה בתדירות מוגברת.