"מת באטיות, מי שלא זז ממקומו, מי שלא מתעניין/ מת באטיות, מי שפוגע בכבודו העצמי, מי שלא נותן שיעזרו לו/ מת באטיות"; מילים אלו של המשורר הצ’יליאני פבלו נרודה, חתן פרס נובל לספרות, חותמות את ספרו החדש של הצלם נתן כספי “שבעים שמונים תשעים (70 80 90)" (הוצאת ניב), שיצא בימים אלה לחנויות ומתעד גברים ונשים, בני למעלה מ־70, שמצאו לאחר יציאתם לפנסיה עיסוק שממלא את חייהם בתוכן. התיעוד נעשה דרך צילומי פורטרט ייחודיים שצילם כספי וראיונות של שכניו וחבריו, אתי ואוריאל ישיב, עם 30 המצולמים בספר.
“המסר החשוב של הספר הוא שכל אדם, בכל גיל, יכול למצוא עיסוק משמעותי, וזה יכול להוסיף חיוניות רבה לחייו בשנים שאחרי פרישתו מהעבודה", אומר כספי. “בחרתי לצלם לספר, לאחר תחקיר מעמיק, אנשים מכל רחבי הארץ ומכל האוכלוסיות בארץ - ערבים, דרוזים, יהודים, דתיים, חילונים וחרדים. הסיפור והצילום ביחד נותנים את האישיות המלאה של האנשים המופיעים בספר ומעבירים את המסר בצורה החזקה ביותר".
כספי, 79, שימש במשך שנים רבות מפיק, במאי, כתב ומנהל המחלקה הדוקומנטרית של רשות השידור, עד שפרש בשנת 2002 בגיל 59. “עברתי לשוק הפרטי ועבדתי תקופה מסוימת בחברת הפקה קנדית, ובהמשך הפקתי סרטים", הוא מספר. “כמו כן לימדתי טלוויזיה במכללה למנהל ובאוניברסיטה הפתוחה. בשנת 2010 נתקלתי באוניברסיטה הפתוחה בקורס צילום סטילס קצר, זה סקרן אותי והתאהבתי בזה".
בעשור הקודם הציג את צילומיו בתערוכות שהוצגו ברחבי הארץ. בשלוש השנים האחרונות התמסר כספי לצילום פורטרטים של אנשים מבוגרים, כשהמשותף לכולם הוא שהם עודם פעילים מאוד. “כשיצאתי לפנסיה, שמתי לב שכמה אנשים מקצועיים ויצירתיים שהכרתי, והגיעו גם לתום עידן עבודתם, חווים הידרדרות קשה במצבם הנפשי והגופני, בניגוד אליי שאני לא מדורדר ועושה המון ספורט", הוא אומר. “הבנתי שיצירתיות ופעילות בגיל מבוגר מאפשרות לך חיים בריאים ויצירתיים מאוד. החלטתי לשלב את האהבה שלי לצילום פורטרטים ואת הסקרנות שלי לגבי הנושא הזה ויזמתי את הפרויקט הנוכחי".
מעורר השראה
אחת הדמויות בספרו של כספי היא של קרול הספלד, בן 93, שעד היום משמש מנהל עבודה באתר בנייה בנמל תעופה בן־גוריון. “הסיבה שהוא עובד עד גיל כזה היא בעיקר כלכלית, הוא לא יכול להרשות לעצמו להפסיק לעבוד", אומר כספי. “כשהייתי אצלו, הגיע הבוס שלו שאמר שהוא לא יחליף אותו בעד שום הון שבעולם עם המקצועיות שלו. הוא ממשיך לעבוד בצורה מלאה ולא היה חולה מימיו".
דמויות נוספות הן הרופא הוותיק ביותר בישראל שעדיין מטפל בחולים, פרופ’ צבי בנטואיץ’ בן ה־86, הבמאית הוותיקה לינה צ’פלין, 88, ושחקנית התיאטרון מרים זוהר, 91. “הם סוג אחד של אנשים המצולמים בספר, כאלה שממשיכים בעיסוק שעשו כל חייהם עד גיל מבוגר מאוד", מסביר כספי. “סוג שני של אנשים הוא אנשים שהגיעו לגיל פרישה ומצאו לעצמם עיסוק שונה לחלוטין ממה שעסקו בו כל חייהם. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא להקת הריקוד ‘כחולות’, המורכבת מנשים שמעולם לא עסקו בריקוד לפני שיצאו לפנסיה, והן זוכות להצלחה. המבוגרת שבהן חצתה את גיל 80. זה מעורר השראה".
באיזה שלב החלטת שאתה רוצה לאגד את הצילומים לספר?
“רציתי משהו שיישאר לנצח, בניגוד לתערוכה שמוצגת חודש וזהו. אלדד רפאלי, הצלם שאיתו אני עובד והוא מנטור עבורי, החדיר בי את הרצון להוציא לאור את הספר הזה. הספר מביא לידי ביטוי את היכולת הצילומית שלי וגם יש בו את המסר החברתי שחשוב לי להעביר לאנשים מבוגרים: כל אדם יכול למצוא לעצמו עיסוק משמעותי".
איך איתרת את המצולמים?
“כיוון שעסקתי שנים רבות בקולנוע ובטלוויזיה בשלל תחומים, אז אני לפני הכל תחקירן. עשיתי תחקיר טוב ומצאתי את האנשים הכי מעניינים שחשבתי שכדאי להכניס אותם לספר".
כולם הסכימו להשתתף?
“כולם הסכימו למעט אישה אחת, הרופאה הוותיקה ביותר בישראל, שהייתה אמורה להשלים לי את החצי של הרופא הוותיק בישראל. איתרתי אותה באחת מקופות החולים בצפון הארץ, שכן היא עדיין עובדת, אבל היא לא הסכימה בשום פנים ואופן להתראיין מסיבה שאיני יודע".
למי הספר מיועד?
“הספר מיועד לשני סוגי אנשים: אנשים שיצאו זה עתה לפנסיה או עומדים לפני יציאה לפנסיה, כדי שיחשבו מה הם באמת רוצים לעשות עם היציאה לפנסיה. כל אדם - לא חשוב איפה הוא גר, מעמדו הכלכלי או רמת ההשכלה שלו – יכול למצוא לעצמו עיסוק משמעותי. הסוג השני הוא הילדים של אותם אנשים שעומדים לצאת לפנסיה, אשר יוכלו לתת את הספר הזה במתנה להורים שלהם כדי שהמסר הזה יעבור. זה יוסיף הרבה חיוניות לחיים של הוריהם".