מהו ניב "שורשים" ומהם מאפייניו המוזיקליים והטקסטואליים? - מענה על תהייה זו מביא המוזיקולוג שי בורשטין, פרופסור בדימוס מאוניברסיטת תל-אביב, בספרו החדש "הזורעים ברינה בדמעה יקצורו", שהופיע בהוצאת "מוסד ביאליק". "זיהיתי סוגה בזמר העברי ובספר נתתי בה סימנים", הוא אומר. "ה'שורשים' כאן הם הן במובן של האחיזה מחדש באדמת המולדת באמצעות העבודות החקלאיות השונות, הן במובן המופשט של המילה, האומר שחזרנו לשורשינו ההיסטוריים לאחר גלות של אלפיים שנה".
"אני מתייחס בספר למלחינים שעיקר פעילותם היה בתקופה שבין 1930 ל-1960 ושיריהם עוסקים בחגי האדמה ונולדו בהתיישבות העובדת", בורשטין מפרט. "דוגמה לכך הוא 'שיבולת בשדה', שירו של מתתיהו שלם, שעניינו בהבאת העומר, חג טבע מובהק. לעומתו, 'מי יבנה בית (בתל-אביב)', שירם של לוין קיפניס ונחום נרדי, שאולי מתאים תקופתית, אבל כשיר עירוני איננו נכלל בסוגה האמורה".
לדברי בורשטין, יצא איכשהו שדווקא מלחינים בעלי מבטא זר כבד החזירו אותנו לשורשים, תוך עזיבת הכיוון המערבי ופנייה לכיוון המזרחי, גם אם לא באופן ברור כמו ידידיה אדמון וכמו עמנואל זמיר, שניים מהבולטים בין מלחיני ניב "שורשים". שיריהם הופצו דרך שירה בציבור, שירונים, בתי-ספר וגני-ילדים, גם דרך תנועות הנוער, הפלמ"ח והתיאטרון הסאטירי ו"היו חלק מתרבות היישוב המאורגן".
מלחיני ניב "שורשים" יצאו לא אחת נגד המלחינים שבאו אחריהם ועמנואל עמירן, מהקיצונים שבהם, מלחין "ושאבתם מים בששון", כינה את נעמי שמר "נעמי זמר". ולא רק המלחינים, אלא גם כותבי מילות השירים, ביניהם נתן זך, שתקף את הרמה הנמוכה של הטקסטים וטען שהכל נשמע מזויף ובדוי.
כשבורשטין, 83, חבר למייסדי "זמרשת", האתר שהוקם למען הצלת הזמר העברי המוקדם, היו שהופתעו, לאחר שעד אז זוהה בעיקר עם מוזיקת הרנסנס והבארוק. לדבריו, זה לא היה מפתיע, כמי שפלרטט עם האקורדיון מגיל שמונה, כאשר הביאו אביו, חובב המוזיקה, למורה לכינור. הלה העיף מבט אל ידיו של הילד ופסק שהן מתאימות יותר לנגינה באקורדיון, הכלי שכבר בגיל 17 הוא ניגן בו בכנס הנוער הדמוקרטי במוסקבה ובשירותו הצבאי הוא ניגן בו בלהקת פיקוד הצפון של לוליק, מולי שפירא ואתי גרוטס. "החלפתי שם את בני ברמן ויד הגורל הביאה לכך, שכיום אני גר בנתניה ברחוב הנושא את שמו", הוא מעיר.
"מבחינתי, האקורדיון הוא כלי לחיים ולא נפרדתי ממנו גם ב-13 שנות לימודיי בארצות הברית", סח בורשטין, שגם היום, בגילו הלא צעיר, לוחץ אקורדיון במפגשי השירה של "זמרשת" לצד הזמרת נגה אשד. הוא אביהן של שתי בנות - טל בורשטין-כהן, פרופסור לביולוגיה באוניברסיטה העברית והשופטת סיגל דבורי וסב של שבעה נכדים ונכדות. "הם לא מכירים בכלל את השירים שאני כותב עליהם", השלים זה מכבר.
מה תאמר על אופנת ה"טודו-בום", שבשנים האחרונות די השתלטה על הזמר העברי?
"כאן אין לי מה להגיד. אני נאלם דום נוכח התופעה הזאת. השירים שלהם אינם כוס התה שלי".
האם יש תקנה לצרה הזאת? כאן דומה שהפסקה, החותמת את הספר, אומרת הכל: "אין עוררין על כך שטהרנות סגנונית אינה בהכרח הדרך היעילה לליבם של ילדי הסמטרפון והטיקטוק הישראלים. טרם נמצאה דרך מוצלחת שתחשוף ואולי אף תצליח לעניין אותם בשירים 'הישנים' מבלי לעוות את סגנונם (שלא להזכיר את הזנייתם בתוכניות ריאליטי נמוכות מצח)".
והמסקנה?
"תם עידן!".
וההסבר לכך?
"מה שקרה בזמר העברי הוא חלק מכישלון כור ההיתוך במדינה עם הנתקים בתוך העם, כשאנחנו מפוצלים לשבטים. מה שהיה, לא יהיה. זה בטוח. הסגנון שלו הקדשתי את הספר היה ואיננו עוד".
אבל המוזיקה שיצרו באך, מוצרט, בטהובן ועמיתיהם תישאר לנצח, הלא כן?
"זאת נחמתי. טוב שיש לאן לברוח".