אילנה רודשבסקי, "טסקה", 258 עמ', שתים

ברשימת התודות שבסוף ספר הביכורים היפהפה הזה, אילנה רודשבסקי מודה בין היתר לקבוצה של "בני ובנות הדור הראשון וחצי של עליית שנות התשעים מברית המועצות לשעבר" שנקראת "רוסיות חסרות חוש הומור וחבריהן". שם הקבוצה עצמו עשוי להעיד דווקא על ההפך, אבל חוש ההומור של רודשבסקי אינו מוטל בספק.

"מקס שר עוד שיר. ראו אותו הרבה בטלוויזיה. שר אותו הזוג ששר גם את בשנה הבאה. סופי הסבירה שהשיר הוא דואט. למה, למה לא ענית לי, הבחור והבחורה שרו אחד לשני, שאלה שלא ברור בשביל מה צריך לשאול אותה אם שניהם כבר כאן ונראה שאחד מהם בכל זאת ענה, אבל אולי ההיגיון נבע ממשהו שקשור בדואט. בכל אופן, טבעות שחורות ולבנות נכנסו אחת אחרי השנייה מהשוליים אל מרכז המסך ברקע, עד שהופיע השעון המתקתק של 'מבט לחדשות', ושלחו את אלקה לישון". אלה היו הימים ואלו היו המנגינות.

אבל אילן ואילנית עוד יוצאים בזול לעומת מלכת הדיסקו מימי קדם, טינה צ'ארלס, שאלקה המספרת הלכה בנעוריה להופעה שלה עם חברתה ליזה ואמה סופי, אחרי שהכריחה אותה לקנות כרטיסים לאירוע. "שלושתן ישבו וחיכו עד שעשן צבעוני וסילוני אור התפרצו לתוך ההיכל, ופרעושית קטנה מקפצת וצווחת הופיעה מתוך נקודה שאי אפשר היה להתביית עליה. אלקה וליזה, אחת מכל צד, נרדמו כמעט מיד על הכתפיים של סופי וישנו כל ההופעה, שזה בפני עצמו לא היה כל כך נורא כי הרי לא הייתה חובת נוכחות, וממילא אף אחד לא היה יכול לדעת, אבל סופי כעסה והייתה ברוגז".

ככה זה עם זיכרונות. לפעמים אריות נראים פתאום כמו פרעושים, ולפעמים דברים קטנים, זעירים, סמויים מן העין וכמעט בלתי נראים, מועצמים בזכוכית המגדלת של הנפש והופכים לסיפור עצמו. רודשבסקי מפליאה לטוות רומן זיכרון עשיר וחסון מגרגרי אבק ברוח, ובמקרה הזה גם הרבה גרגרי חול. חול שהיה בכל מקום, בעיקר בין הסדינים,

בעיר אוטופית שקמה בקצה המדינה ושמה אינו מוזכר בספר ולו פעם אחת, אף על פי שברור לכל כי זו ימית. סופי ומקס, הוריה של אלקה (אם כי היא תמיד קוראת להם בשמם ולא אבא ואמא) הם, לפי הכיתוב בגב העטיפה, "אנשים לא לגמרי נורמליים שניסו להיות חלוצים חצי מאה מאוחר מדי".

אירוני, כי נורמליות היא חזות הכל בשביל סופי, שמחלקת את העולם לאנשים נורמליים, אנשים לא נורמליים (כאלה שלא קמים לעבודה בבוקר כמו כולם) ואנשים רעים (כל השאר). וסופי גם ממש לא רצתה להיות חלוצה, ולא איוותה לעזוב את חיפה (המכונה פה "העיר ההררית") שבה השתכנו עולי ה"וילה וולוו" בחסות המדינה (אם כי הולוו היה סוברו סטיישן), אלא נכנעה לשיגעונות הציוניים של מקס (והיא בכלל מאמינה ש"השתכנעתי" ו"נכנעתי" הן מילים נרדפות);

היא ומקס הגיעו לישראל כשעורם "שקוף מחורפים ארוכים חסרי שמש, ובמזוודות שלהם נארזו שמיכות וכרים מפוך אווזים משובח, שהם השקעה נבונה בכל מקום שהולכים אליו, חוץ מאוגנדה אולי, אבל ישראל באמת לא קמה באוגנדה". ומקס, שלמרות הרשרוש (הבלתי מורגש, לדבריו) בלב והשמיעה הלא מי יודע מה באוזן אחת (אבל הוא שומע כל מה שצריך, לטענתו) התחנן בפני צבא ההגנה לישראל שישתמש בשירותיו בגיל 30 פלוס.

אלקה חושבת על אוטופיות גם כשנדבק לה מסטיק לנעל בזמן ביקור משמעותי בבית קברות, שהסמטאות בו נושאות שמות כמו "נתיב השמיים", "החסד", "השחקים", "שערי הגאולה" ו"הרחמים". "עיר אוטופית קטנה, עשויה ממידות טובות ומיקומים נשגבים" (עד שמגיע גוש אתרוג, והיא לא מבינה מה זה קשור, אחרי כל החסד והרחמים, אבל זה כבר סיפור אחר).

ועדיין, העיר בקצה המדינה הייתה אוטופיה שהתגשמה לזמן קצר, ואפילו סופי הציניקנית נשבתה בקסמיה עד שמי שהתבקש לא לעקור נטוע עקר בכל זאת והחלום נגמר.

רודשבסקי מטיילת בין חיים ומוות, עבר והווה, ילדות וזקנה, הזיות ומציאות הארד קור (פרשת שחיתות) במיומנות וחן של סופרת משוכללת, ונמנעת להפליא מכל מלכודות הקיטש והסנטימנטליות גם כשהיא מתארת געגועים קשים מנשוא ונוגעת בכאבים הכי גדולים של בת לעקורים מקצועיים מטעם עצמם, יהודים נודדים סחור וסחור שלעולם לא מגיעים בעצם למחוז חפצם.

כאבים פיזיים הם אולי לא מה שנדמה שהם. "אולי כאבה לה הדירה, שגם אחרי השיפוץ בקושי היה לה מטבח והבניין עצמו עדיין היה ישן וחדר המדרגות סדוק, וסביר יותר שכאבה לה דירה אחרת, זאת שחלמה עליה כשחשבה שחלומות קובעים, ליד הבימה".

רודשבסקי היא אדריכלית בהכשרתה, ובדומה לוורד גלאון בספרה "כתב כמויות" שיצא באותה הוצאה (שתים), התפיסה הוויזואלית־מרחבית שלה היא דמות נוספת בסיפור, ויכולת השרטוט שלה - וגם התעוזה לחרוג מהתרשימים המחייבים או המקובלים - עוצרת נשימה לרגעים.

היא מתעכבת פתאום למשל, כאילו משום מקום, על קוסמונאוט מגומי שאלקה מצאה בארגז קרטון מלא בספרים רוסיים ליד פח אשפה בשוק, בתחילת שנות ה־90, כשמסך הברזל קרס וברית המועצות חדלה להתקיים, "אספה אותו כאילו היה חתלתול נטוש, רחצה אותו ושמרה עליו עד שהתפורר". עולם שלם של מורשת אמביוולנטית בתמונה אחת שלא קשורה לכלום.  

אלקה מרבה להתייחס ל"ספר הנתונים לאדריכל" מאת המהנדס הגרמני אלפרד נויפרט, שראה אור שלוש שנים לאחר עליית הנאצים לשלטון, ובאמצעותו (לכאורה) בוחנת את מקומם הפיזי של אנשים בעולם ("כמה מקום, למשל, צריכה אישה כדי להתכופף להוציא עוגה מהתנור") ואת השינויים המתרחשים בעצמה ובסביבתה, כמי שגדלה כאמור אצל אנשים שלא מצאו את מקומם.

אבל יש דברים שאפילו "ספר הנתונים לאדריכל" לא יכול לייעץ בהם, כמו איך מתנחמים על מות אם. המקום ינחם, אומרת מישהי ליתומה טרייה. אבל חברתה של המישהי חולקת עליה. "איזה ינחם, על אמא שום דבר לא ינחם, תאמיני לי".

"טסקה" (מילה ברוסית שאין לה תחליף מושלם בעברית, אבל "כמיהה" או "כיסופים" מתחילים להסביר את פירושה) מציע נחמה למרות הכל. היא תיאמר בשקט, כמו האהבה ב"שיר של יום חולין", שגם אותו שרה ההיא מ"בשנה הבאה" ומ"למה, למה לא ענית לי". אבל היא תהדהד בלב לאורך זמן.