יום ראשון.

בת שבע יוצאת בכבדות ממונית ברחוב תפארת 18 באשדוד. היא מושיטה רגל ימין ומניחה על הכביש, מעבירה אליה את משקל גופה, מוציאה ישבן גדול החוצה, מעבירה רגל שמאל ומתרוממת. מחזיקה תיק עור אפור על כתף שמאל, ביד ימין שומרת שלא יישמט, מנמיכה קומתה לעבר החלון ואומרת: "לא, מה פתאום היום. אמרו יבואו בשישי. אני יגיד לך לפני, יאללה".

עולה על המדרכה, מעיפה מבט אל הוויטרינה. היום אולי תחליף שמלה על הבובה. תגיד ללימור לנקות, החלון נראה עייף. היא שולפת צרור מפתחות, שומעת שני צפצופים קצרים, מפנה את הראש למונית. איציק נוסע מטר אחורה, מטה את גופו לעבר המושב הימני, מנסה לשרבב את ראשו מהחלון. אומר לה, "בתשי, אל תשכחי לדבר עם לימור למה נגמרת לי הסבלנות".

היא מניעה את ידה בביטול, מתרחקת מן המונית ופותחת את דלת הסלון. שני סיבובים לימין במפתח הגדול ועוד סיבוב שמאלה במפתח הקטן. המונית נוסעת. עוד פעם הכלב של רחמים חירבן על המדרכה. אתמול ראתה איך הוא נעמד בפתח הסלון, קראה לרחמים שייקח אותו, שינקה, אמר מה פתאום אני, הנה עכשיו עוד הפעם. נמאס לה, היא תגיד לו אם לא ינקה היא תתקשר לעירייה. אולי לא. לא תתקשר, למה שתריב איתו, הוא יצעק, יפריע. תגיד לו בשקט.

אולי תשלח את לימור, למה הוא רואה צעירות ונהיה לו דיבור נחמד. עכשיו איך ייכנסו לקוחות, אין ברירה, היא חייבת לנקות. נכנסת לסלון, מדליקה את האור, אוספת את הז'ורנלים ועורמת על שולחן זכוכית בכניסה. תולה את התיק על קולב צדדי. מעמידה קומקום, רחש חימום המים מלווה את תנועותיה. המראה הגדולה ליד דלת הכניסה לוכדת את מבטה. היא מקרבת את פניה, מזיזה קווצת שיער מהמצח, מלקקת עם הלשון את טור שיניה העליונות, מוחקת מהן פס אדום שהשתרבב מהשפתון, מעבירה אצבע על סימני העייפות בתחתית ארובות העיניים. רבו על לימור, למה היא לא מתחתנת.

איציק נכנס למיטה, והיא באה רק אחרי שנגמר מאסטר שף. שינחר ויעזוב אותה, למה, היא מחליטה עליה? הלב שלה כבד, ואפילו שהיום אמר לה "מאמי" בבוקר, הכבד ממשיך לה. היא פותחת דלת מתחת לכיור ושולפת שקית ניילון, נאנחת, יוצאת ואוספת את הקקי ליד דלת הכניסה לסלון, זורקת בפח ברחוב. שושנה חוצה את הכביש לעברה, עדיין אין כמעט תנועת מכוניות.
"בתשי, את ואני הכי מוקדם פה, אה? מה שלומך? מתי את באה לעשות תסרוקת?"
הן מתחבקות, מרפרפות נשיקה בלחי ימין, בלחי שמאל ושוב בימין. שושנה מושיטה יד, נוגעת בקצות שערה של בת שבע.
"את צריכה גם צבע, רק תגידי אני עושה לך מקום".
"טוב, טוב", בת שבע אומרת, והכבד בלב ממשיך לה.

היא נכנסת לסלון, סוגרת את הדלת. נושמת עמוק, הגוף שלה מרגיש שבא הביתה, איך היא אוהבת פה, יכולה לשכוח מכל הצרות. היא לוקחת מטאטא וניגשת למטבח, שוטפת כלים שהושארו בכיור, מנגבת את השיש, מטאטאה את הרצפה כולה. מבחינה בכוסות מלוכלכות על שולחן העבודה בחדר הצדדי, היא שוב תעיר לבנות, אין דבר כזה מלוכלך בסלון כלות, שהכול לבן. היא מתפיחה את הכריות שעל הספה בפינה, מנגבת אבק מהתמונות כלות שתלויות מעל, מזיזה את הכיסאות לצד הספה, מעבירה מטלית לחה על השולחנות. התנועה מפוגגת את הגוש של הכבד, איזה סלון יש לה, כמו הגוף שלה בעצמה, כאילו היא מתאפרת ושמה ליפסטיק ומסתרקת, ככה היא מרגישה כשהסלון נקי. היא באה לפני כולם כדי להתחבר עם הנשמה.

נכנסת למשרד, עוברת על ההזמנות שלימור רשמה, חייבים להתקדם עם השמלה של כוכי, יש עוד הזמנה מתל אביב. היא פותחת ארון, מסתכלת על הבדים המקופלים, נוגעת בקצות האצבעות, צריך שוב לנסוע לחנות בדים ב"נחלת" לראות לבד, שלא ישלחו לה מה שנשאר בסטוק. גלילי בד לאורך הקיר בלבן לגווניו, בטקסטורות רקומות, חלקות, מבריקות, היא מיישרת ומעמידה את הגלילים בפינת החדר, חלקם עורמת בארון.
דלת הסלון נפתחת, יפה ולימור נכנסות, ממשיכות שיחה מאתמול כאילו הלילה לא חצה אותה לשתיים.

כוכי, הבת של ניסו, עומדת על המפתן.

"מה זה, הוא לא נורמלי, מי מביא כלב לחנות, מה זה נבהלתי", היא אומרת ומרימה כף יד ללב. בת שבע אומרת שעל הבוקר היתה צריכה לנקות. לא בא לה לריב עם רחמים והלוואי שיבוא פקח למה הנביחות משגעות את כל המתחם. גם שושנה אומרת, רק אף אחד לא רוצה לריב.

"זה מה זה לא מתאים הרעש הזה, בתשי. אני גם ככה לחוצה. כמה סידורים יש לנו, אללה יוסטור", אומרת כוכי ומתיישבת על הספה.
"קומי־קומי, אין זמן, אני רוצה שתלבשי את השמלה ונראה מה עוד צריך לעשות. תחליפי בגדים ותעמדי פה מול המראה, נסתכל על הכול. הוא לא בא איתך היום?"

"לא, הלך לראות את האולם, אמא שלו והוא. גם כן זותי נדחפת".
"שלא תחשבי, אימהות גם נלחצות. עכשיו תחליפי, נראה".
כוכי נכנסת לתא המדידה, יוצאת עם השמלה, מחזיקה באזור החזה. בת שבע מסמנת עם סיכות. "את שומעת, אתמול, איזה סיפור היה לי עם ברכה".
"זאת משיכון ד'? שפותחת בקפה?"
"כן, כן, זותי. היה מה זה לא נעים. אני כועסת על לימור בחיי. היא לא סיפרה לי שברכה רצתה את השמלה מוכנה למדידה לבת שלה. באה, ראתה שהשמלה לא מוכנה, כולה עם סיכות, התחילה לצעוק".

"יו, איזה פדיחה, מה עשית?"
"באתי אליה אמרתי לה סליחה, אני מצטערת, לא הבנתי שלימור סיכמה איתך מדידה. בואי, שבי, אני יכין לך כוס קפה. היא לא נרגעה, להפך, התחילה לדבר בקול. בדיוק באו זוג, ראו יש צעקות, ברחו. שושנה מהמספרה באה, ראתה ככה, הלכה".
"רגע, בתשי, את דוקרת אותי. אולי נוריד את הכתפיות? מה את אומרת?". כוכי מסובבת את כתפיה, מתבוננת אל אחוריה, מניחה כפות ידיים על המותניים.
"את תהיי בשקט, תני לי לעבוד, בסוף תגידי לי מה ומה".
כוכי משתתקת. בת שבע מסתובבת סביבה ומסמנת עם סיכות.

"את שומעת? ברכה זותי התחילה לצעוק, היא לא רוצה את הקפה שלי, היא פינתה את האחרי צהריים לבוא לקחת את השמלה למדידה. אמרתי לה, החתונה רק עוד חודש, אל תפחדי, זה יהיה מושלם. היא לא נרגעה, אני לא יודעת מה נכנס בה. אמרה שהכול לא מסתדר להם והיא פוחדת שזה מזל מנחוס. אמרתי לה שתפסיק עם המחשבות, שהיא תראה, השמלה תהיה בזמן. לא רק בזמן, לפני הזמן! וגם כולם יגידו איזה שמלה מיוחדת ומאיפה יש לבת שלה אותה. גם לך ישאלו, תראי איזה יפה את, תעמדי, אל תזוזי כל רגע". בת שבע ממקדת את מבטה בטליה של כוכי, מסמנת פנסים בסיכות. "בקיצור, איך שהיא קצת נרגעה נכנסת לימור, אומרת שלום, שוב הפעם ברכה התחילה מההתחלה. טוב, חאלס, אמרתי לה, לא צריך לצעוק. והיא, מה זה נפגעה, נהייתה אדומה".

"על מה?"
"על זה שאמרתי לה חאלס. אמרה שתגיד לכולם שאין אצלנו ביטחון, שלא יבואו לתפור אצלנו. נו, ראית דבר כזה? החלטתי בלב זהו, תגיד מה תגיד, אני לא כועסת. אני מכירה את אלו, מאיימות. אמרתי לה לא כדאי. למה לקלקל את השמחה, תיקח בקלות, הכול בסדר. פתאום התחילה לבכות, אמרה סליחה שהיא הוציאה עלי את הדאגה. הבת שלה אמרה אתמול לא בטוח שהיא רוצה להתחתן והיא מה זה בלחץ. אמרתי לה אל תעשי עניין, ככה כלות. לא רוצות, לא רוצות, בסוף רוצות. אמרה לי, מה באמת? איך הרגעת אותי".

"כן... גם אני בלחץ, בתשי. מה את חושבת. עוד חודש הכול נסגר. אבל מה, אין על נירו, אין, איזה נשמה הוא. רק שאמא שלו..."
"מה".

"אל תיתני לי לדבר. אני לא מסתדרת איתה. מה זה נדחפת. ראית? בלעדיה הוא לא יכול להחליט על המנות. למה מה קרה, שנינו לא יכולים לבד? מה הוא אומר לי? אמא שלי מבינה באוכל". כוכי מאנפפת. "כאן לוחץ לי, בתשי. עם איזה חזייה ללכת?"
"תבואי עם כמה ונמדוד. חכי, תני לי לגמור לך את הסיפור".
"חשבתי נגמר".

"תשמעי את הסוף לא תאמיני. אמרה לי זה מזכיר לה מה קרה אצלה בפעם הראשונה שהתחתנה, שהכריחו אותה להתחתן עם אלמליח הזקן משיכון ד' שהיה אלמן והיו לו ארבע ילדים ואבא שלה היה חייב לו כסף ובמקום זה חיתן אותה איתו. לא האמנתי לה שקרה לה ככה. שאלתי אותה מה עשתה, אמרה אחרי החתונה ברחה וכל ההתחלה של החיים שלה היה על הפנים. שמזל בדיוק היתה המלחמה, נפתרה לה הבעיה".
"יו, אני לא מאמינה..."

"בחיי, ככה אמרה. הסתכלתי עליה, אמרתי לה הבת שלה זה משהו אחר לגמרי. היא בעצמה בחרה את החתן שלה ותראי איזה זוג יפים הם. היא אמרה, אז למה זותי מתחרטת? אולי שמעה ממך מה קרה לך, אמרתי לה. שמתי קפה והיא אמרה בואי אני אפתח לך אותו. אני לא אוהבת את זה, אבל הרשיתי לה כי לא רציתי להמשיך לבאס אותה. שתינו ואז היא הפכה לי את הכוס. ומה אני יגיד לך, כוכי? אני מה זה מצטערת".

"למה, מה אמרה?"
"אמרה, אמרה. לא על זה, על מה שלא אמרה אני מצטערת".
"שמה?"
"שירדנה ואביחי יתחתנו".
"טוב, זה גם אני יכולה להגיד".
"שלימור תמצא חתן, שלא נדאג ולא צריך לטחון לה את המוח. זה אני אומרת לאיציק כל הזמן. וגם על רננה אמרה שתתחתן. לא עכשיו, עוד קצת".

"טוב, אז אמרה מילים טובות, לא?"
"כן, אבל על איציק לא אמרה כלום. שאלתי, היא לא אמרה. רק על הסלון שיגדל ושנצליח".
"איזה יופי. למה את דואגת, בתשי, אמרה דברים טובים, לא?"
"אלו תמיד אומרות דברים טובים. אחרת מי ייתן לה לפתוח בקפה, תגידי. איך שלא אמרה על איציק, נהיה לי כבד בלב, תאמיני לי, כוכי. בלילה התעוררתי ולא נרדמתי. הוא חשב בגלל לימור. גם כן חמור".
"אל תגידי ככה, בתשי, אתם זוג־זוג".

"נו, בסדר, שמענו. גם שזוג־זוג, רגע לא מסתכלים מתהפך נהיה זוג־פרד. בואי עכשיו תסתובבי, נוריד לך את השמלה, רק שלא תתקמט. תתאפקי עם העוגיות תשימי בצד שלא יתלכלך, אין לנו עוד מהבד הזה. את יודעת, זה הבד מפריז, זה שהבאתי לפני חודש. מה את חושבת, סתם אני לוקחת לך יקר? איזה יפה זה, אה? לימור! לימור! בואי תראי איזה יופי השמלה. בואי תמשיכי פה עם כוכי, אני כבר מתה מרעב. יאללה, כוכי, לימור תטפל בך, אני עוד מעט חוזרת". 

הספר "בת שבע, סלון כלות, אשדוד", ראה אור בהוצאת כנרת זמורה