אם הייתם שואלים את העולם לפני כמה שנים אם הוא משתוקק לסרט בכיכובה של בובת ברבי, הוא היה עונה "מה פתאום", או אולי שואל אם הפרויקט הזה מיועד לילדות בנות שלוש. מתברר שלא ידענו מה אנחנו צריכים: בסוף השבוע הגיע לאקרנים בארץ וברחבי העולם "ברבי", סרט עתיר תקציב ועטור כוכבים על פי המותג הבובתי שפונה לקהל רחב, ומזה כמה שבועות ברור כי הוא עומד להפוך לשובר קופות עצום ולאחד האירועים התרבותיים הגדולים של השנה.
זה קרה בזכות קמפיין שיווק שעוד ילמדו אותו באוניברסיטאות, שעשה שימוש מיטבי בכל המשאבים של התקופה, וזיהה היטב שבימינו כולם עוד יותר מתמיד אוהבים להתלהב מאותו דבר; בזכות הניכוס של הצבע הוורוד, שהצליח להעביר את הדיבור סביב הסרט מתוך מדורי הקולנוע המשמימים למדורי האופנה, הלייף-סטייל והטק המעניינים הרבה יותר; בזכות הליהוק לתפקידים הראשיים של שתיים מן הדמויות הכי אטרקטיביות בדורנו - מרגו רובי שמגלמת את ברבי וריאן גוסלינג שמגלם את קן; ומעל הכל, הליהוק לתפקיד התסריטאית והבמאית של גרטה גרוויג, אחד מן הקולות הקולנועיים המעניינים בימינו.
הקולנוענית האמריקאית הייתה מעורבת ביצירת "מיסטרס אמריקה" ו"פרנסס הא", אותם ביים בן זוגה נח באומבך, שהשתתף בכתיבת הפרויקט הזה, ואז ביימה לבדה את "ליידי בירד" ואת "נשים קטנות". בכל המקרים היה מדובר בסרטי מופת. הכישרון, הברק והחריפות שלה באו לידי ביטוי כבר בטריילרים של "ברבי", ומתפוצצים בסרט עצמו. בזכות היוצרת הייחודית, מה שהיה עלול להיות מוצר גנרי של במאי להשכיר הפך לפנינה יוצאת דופן.
מעניין לציין כי עלילת הסרט מזכירה להפליא את "אל תדאגי יקירתי" משנה שעברה, שגם כן עורר הרבה רעש, אבל לא הצליח לקחת את הפוטנציאל למקומות מרתקים. כאן, ברבי חייה עם דומותיה באוטופיה פוסט-פמיניסטית בשם ברבילנד, בה היא וחברותיה אפילו לא מכירות מושגים כמו "העצמה נשית", כי מובן מאליו שנשים שולטות בהכל, כולל בית המשפט העליון. החיים שלה מושלמים, עד שהיא מתחילה להרהר בשאלות קיומיות וכדי למצוא תשובות חוצה את הגבול יחד עם קן, ומתחילה לטייל בעולם שלנו ולגלות עליו אמיתות שקשה לקבל.
מכאן והלאה לא נרחיב את הדיבור. נאמר רק שהתסריט מציג את אחד הטוויסטים מרחיקי הלכת שנראו לאחרונה, והמהלך המרכזי של אחת הדמויות מזכיר מהרבה בחינות את המהפכה המשפטית של רוטמן ולוין. בהקשר זה, "ברבי" מציג גם את דמותה של רות הנדלר, היהודייה-אמריקאית שהמציאה את הבובה מלכתחילה, ובהמשך מכיר בכך שלפחות מבחינה ביולוגית, ברבי היא יהודייה כשרה. הלן מירן, שזה עתה ראינו נכנסת לעורה של גולדה מאיר, תורמת כאן את קולה כמספרת היודעת-כל, ובין שחקניות ושחקני המשנה אפשר למצוא גם את וויל פארל, קייט מקינון, אמה מקי, איסה ריי ואפילו דואה ליפה. מעל כולם בולטת אמריקה פררה, שגונבת את ההצגה כאישה מן "העולם האמיתי" שיש לה קשר מורכב עם מה שהייתה בובת הברבי שלה.
יש בסרט המון דמויות - אולי אפילו יותר מדי. יחסית ליצירה אנטי-פטריארכלית, הוא גם מעניק נפח מוגזם לבנים - אם זה קן וחבריו, ואם זה המנהלים של מאטל, אימפריית הצעצועים שמנהלת אותו ואת ברבי, ומתברר כי כולם גברים לבנים שמרשים לעצמם מזה שנים לנסות להחליט על מה ילדות יחלמו. ייתכן שהנפח שלהם בעלילה נובעת משיקולים מסחריים - מרצון ש"ברבי" יפנה לקהל רחב וחוצה מגדרים ככל שאפשר.
מפתה להגדיר את "ברבי" לא רק כחריף אלא גם כ"חתרני", כפי שהרבה כלי תקשורת באמריקה אכן עושים. אך מאטל היתה מעורבת בסרט, ולפיכך עולה השאלה - האם הוא באמת יכול לחתור תחת האינטרסים שלה, או שהוא מותח ביקורת על העיצוב של הבובות לאורך ההיסטוריה בצורה שמשרתת את הצרכים הכלכליים העכשוויים של המותג? דבר אחד בטוח: את המסרים שלו "ברבי" מעביר בצורה שאין בה שום עידון או ניואנסים. הוא פשוט מטיח אותם בראשנו עם בובת ברבי.
אם כך, "ברבי" רחוק מלהיות סרט מושלם, והוא לא חף מאינטרסים, פשרות ומסחור. עם זאת, מדובר בחוויה קולנועית משלהבת שמיטיבה להפעיל את הקהל ולעורר מחשבה. צפיתי בו בהקרנת טרום-בכורה בפסטיבל הקולנוע ירושלים, שהציג אותו בין דרמה טורקית איטית לסרט בוסני בשחור-לבן. האולם היה מלא, הקהל התרגש כאילו הוא בהופעה של טיילור סוויפט, ובזמן הצפייה כולם צחקו והריעו באקסטזה שכמותה לא חוויתי באולמות מאז "ספיידרמן: אין דרך הביתה".
לאור מצבו של העולם, מפתה להניח שזה אסקפיזם ולחשוב שהקהל בורח ל"ברבי" כי זו קומדיית קיץ קלילה. טעות! זה שמשהו בצבע ורוד לא הופך אותו לקליל, וזה שסרט כיפי לא אומר שאינו עמוק. גרוויג, כהרגלה, הוציאה תחת ידיה יצירה ברמה אינטלקטואלית גבוהה.
הסרט הזכיר לי את חוויית הצפייה בפרקים המשובחים של "משפחת סימפסון". ברובד אחד, הוא צבעוני להפליא ויש בו הרבה הומור פיזי, כך שאמנם אפשר ליהנות ממנה גם בצורה השטחית ביותר. מצד אחר, גם למי שחפץ לצפות ב"ברבי" עם את חפירה יש הרבה עבודה.
הסרט עמוס אזכורים תרבותיים ונתלה באילנות גבוהים: כבר בהתחלה מגיע ציטוט מן הקלאסיקה "אודיסיאה בחלל" ולאחר מכן גם מהספר "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. נוסף לכך, זה גם מה שנקרא "סרט-מטא", כלומר כזה שמהרהר על אופי עשייתו. בשלב מסוים, למשל, גרוויג מפנה את תשומת לבנו לכך שברבי נופלת לקלישאת "המושיעה הלבנה", וגם לגיחוך בכך שליהקו את מרגו רובי לדמות שמתלוננת על המראה החיצוני שלה.
חשוב מכך, יש בסרט דיונים ברומו של העולם. ברובד אחד, הסרט מעלה שאלות פילוסופיות על חיים ומוות, על הקשר בין הבוראת למה שבראה ובין הקהל לדמות. ברובד שני ונוקב יותר, יש בו גם אמירות חברתיות נוקבות על הפטריארכיה ועל איך שהיא שימרה את כוחה לאורך ההיסטוריה.
הסרט בונה את ברבילנד בצורה מפורטת ומדוקדקת, ממש כאילו היתה קיימת באמת, אבל התפקיד היחידי שלה הוא לשמש קונטרה לעולמנו. במובן הזה, "ברבי" מזכיר את "הפנתר השחור", שתיאר לאן התרבות השחורה הייתה מגיעה לולא האימפריאליזם. בדומה לו, הוא מתאר לאן נשים היו מגיעות לולא הפטריארכיה, ומשתמש בעולם הבדיוני כדי להאיר את כל מה שמעוות בעולמנו האמיתי. אם אצלן בית המשפט העליון הוא בהגמוניה נשית, אז איך זה שאצלנו יושבים בו גברים ומקבלים החלטות על גופן של נשים?
הסרט לא עושה את כל זה בצורה מעודנת, אבל הוא בהחלט אפקטיבי. יש בו רגעים לפנתיאון: למשל מונולוג על המשמעות של להיות אישה בעולמנו (האמיתי, לא ברבילנד). היפה הוא גם שיש בו מנעד רגשי: לא כל הסצינות מבקשות להצחיק, יש גם שני קטעים קצרים אך מרגשים הקשורים ביחסים בין אימהות ובנותיהן, שאחד מהם כולל את מה שהוא אולי שורת התסריט הקולנועית היפה של השנה. יפה גם שברגעי השיא, הדרמה מעבירה את רגשי השיא מברבי לדמויות של נשים אחרות.
מעל הכל, המעלה המרכזית של הסרט היא הקצב שלו - במשך כשעה וחמישים, יש בו רגע חזק אחת לשתי דקות, כך שלקהל יש סיבה למסיבה כל הזמן. הוסיפו לכך את איך שהוא ממקסם את הצבעים, את המסך הגדול ואת השחקניות המוכשרות והכריזמטיות שלו, וקבלו תמורה מלאה למחיר - אם זה מאות המיליונים שאולפני וורנר השקיעו בהפקה או את עשרות השקלים שאנחנו נשקיע בכרטיס.
ברבי יהודייה, גרוויג לא, אבל בריאיון לקידום הסרט אמרה שהיא רוצה כי חווית הצפייה בו תהיה משולה לסעודת שבת, אירוע שהיא מכירה מילדותה בזכות החברים הכי טובים של משפחתה. המשאלה התגשמה: "ברבי" הוא חוויה קולקטיבית שהופכת את אולם הקולנוע למקדש מחדש. לומר שזו יצירה חתרנית שתהפוך את העתיד לוורוד יותר יהיה מוגזם, פשוט כי זה תלוי בנו יותר מאשר בו. גרטה גרוויג עשתה מה שהיא יכולה - עכשיו תורנו.