מייקל ווינטרבוטום הוא אחד הבמאים הבריטים הפוריים, המוכשרים והמגוונים של העשורים האחרונים. הוא יצר סרטים על כל נושא אפשרי: “אנשי המסיבות" המופתי עסק בסצינה המוזיקלית של מנצ'סטר; “תשעה שירים" פורץ הדרך עסק גם כן במוזיקה, אבל בעיקר בסקס; “בעולם הזה" המטלטל עקב אחר מהגרים אפגנים לא חוקיים; ו"בכוח הלב" הציג את אנג'לינה ג'ולי כזוגתו של דניאל פרל, העיתונאי היהודי שנרצח בידי טרוריסטים בפקיסטן.
לאורך כל הדרך, בזמן שהוא מביים בקצב של סרט אחד לשנה, ווינטרבוטום חלם על פרויקט אחר: סרט על המנדט הבריטי, נושא שהקולנוע של מדינתו כמעט לא עסק בו. הבמאי הצהיר על רצונו לעשות זאת עוד במהלך ביקורו בפסטיבל ירושלים לפני כעשור וחצי, אבל רק לאחרונה הסרט קרם עור וגידים ועכשיו הוא מגיע למסכים. אחרי הקרנת בכורה בפסטיבל טורונטו בסתיו האחרון, הוא עלה באולמות הקולנוע בישראל, ובהמשך יעלה גם בשאר העולם.
הסרט נקרא “שושנה", כשם הגיבורה שלו, שכמו הדמויות האחרות בעלילה, מבוססת על אישה שהייתה באמת - שושנה בורוכוב, בתו של המנהיג הציוני דב בר בורכוב, שהייתה עיתונאית ופעילה בארגון ההגנה, וניהלה רומן עם הקצין הבריטי תומאס ווילקין. ווילקין נוקט גישה פייסנית כלפי היישוב היהודי, אך אז ממנים מעליו שוטר בריטי אחר בשם ג'פרי מורטון, שבתחילה דיכא את הפלסטינים ואז מבקש לעשות אותו דבר ליהודים, ובעיקר רודף אחרי הקרקפת של מנהיג הלח"י, אברהם שטרן (“יאיר").
ביקורת שהתפרסמה באתר ynet טענה כי הסרט מציג את שטרן ואת שאר חברי הלח"י כטרוריסטים רצחניים, מקביל ביניהם לטרוריסטים פלסטינים בימינו ומוכיח כי אנחנו “עם סגולה רק בעיני עצמנו". לעומת זאת, צופה פרו־פלסטינית כתבה באתר הבינלאומי הפופולרי לטרבוקס כי “שושנה" הוא לא פחות מאשר “זבל ציוני, שמוחק את הפלסטינים מן ההיסטוריה של האזור". הנה עוד הוכחה לכך שקולנוע הוא מבחן רורשך, שכל אחד מגיב אליו לפי הפוזיציה והקליק בייט שמתאים לו.
“אני לא אוהב סרטים שאומרים לך מי הטוב ומי הרע וקובעים לך איך להרגיש", מגיב לכך ווינטרבוטום בראיון מיוחד, שמתקיים בזום. “נקודתית, אני יכול להגיב רק על דבר אחד. הרבה אנשים שואלים ‘איפה הפלסטינים?'. נכון, הם כמעט לא קיימים בסרט. אני מספר אותו מנקודת מבט מסוימת, דרך הסיפור של שושנה ותומאס, והפלסטינים לא היו מעורבים בסיפור הזה בצורה אקטיבית, אז הם לא פה. הסרט לא מתיימר להיות שיעור בהיסטוריה, והוא לא דוקו על איך ישראל נולדה".
אני מניח שהיה לך ברור שסרט על נושא כזה יוליד תגובות מתלהמות. למה מלכתחילה רצית להתעסק בנושא כל כך נפיץ?
“בעיקרון, יש בי משהו שאוהב לעשות דווקא, תמיד אהבתי לעשות סרטים שאנשים אחרים לא אוהבים לעשות. זה נכון לגבי רוב הקריירה שלי, אבל זה לאו דווקא נכון הפעם. לא רציתי לעשות דווקא. המוטיבציה שלי פשוטה: קראתי חומרים היסטוריים מרתקים, למשל הספרים של תום שגב, ועניין אותי לחקור את התקופה שבה בריטניה הייתה הכוח הכובש בפלשתינה. זו תקופה מעניינת, שלא יודעים עליה מספיק וכמעט לא זכתה לייצוג קולנועי".
יש מריבות ברשת בשאלה אם הסרט יותר אנטי־ישראלי או אנטי־פלסטיני. תסכים איתי שהוא בעיקר אנטי־בריטי? הוא מציג את הבריטים כמי שלא מסוגלים לנהל את האזור, מאבדים שליטה ויוצרים בלגן.
“הסיפור של המנדט מזכיר לי את החוויה האמריקאית בעיראק. הם נכנסו פנימה וכבשו מדינה, אבל לא הייתה להם מדיניות לגבי מה לעשות איתה. כשקוראים מסמכים על דיונים פנימיים של המנהל הבריטי, רואים שלא היה להם מושג מה לעשות. הבריטים דיכאו גם את הפלסטינים וגם את היהודים. ככה זה: בדרך כלל, כוח כובש מדכא את התושבים המקומיים. הסרט מראה איך הבריטים משתמשים ב'ווטרבורדינג' כדי לענות את פעיל הלח"י בנימין זרעוני. זו לא המצאה שלי. זה מבוסס על עדויות היסטוריות, כולל של קצינים בריטים בעצמם. אני חושב שצריך ללכת צעד אחורה ולשאול - באיזו זכות הבריטים חשבו שמותר להם לחלק מחדש את המזרח התיכון, ולמה מלכתחילה איזשהו כוח קולוניאליסטי חושב שיש לו זכות לכבוש ולשלוט?".
בתחילת העבודה על הפרויקט, קולין פירת' היה אמור לככב בו לצד מת'יו מקפיידן. בסופו של דבר “שושנה" מסתפק בשמות זוהרים פחות, אם כי מכובדים. אורי אלבי מגלם את שטרן, שהתפקיד שלו בעלילה מינורי יותר ממה שהתפרסם בהתחלה. את ווילקין מגלם דאגלס בות', ואת השוטר הרע, מורטון, מגלם הארי מלינג, שגילם את דאדלי דרסלי בסרטי “הארי פוטר". את שושנה מגלמת שחקנית רוסייה, אירינה שטרסנבאום.
“ישראלים היום לא נראים כמו מי שחיו כאן בשנות ה־30", מסביר הבמאי הבריטי. “בזמנו, רוב היהודים ביישוב היו מהגרים מזרח־אירופים, ולכן היה הגיוני לבחור לתפקיד שחקנית רוסייה. גם תל אביב לא נראית כיום כמו שנראתה בשנות ה־30, ולכן צילמנו בדרום איטליה, שדומה יותר לתל אביב של פעם. השחקנים התל אביבים התרשמו והשתכנעו מהדמיון, ואני מקווה שגם הקהל בישראל ירגיש ככה".
רצה הגורל והקרנת הבכורה הבריטית של הסרט התקיימה ב־7 באוקטובר. “הייתי בלונדון עם השחקנים הישראלים, הם היו עסוקים בטלפונים ורק התחילו לעכל את מה שקרה. זו הייתה זוועה נוראית", אומר ווינטרבוטום, בלי רצון מיוחד לפרט מעבר לכך או להיכנס לפוליטיקה עכשווית, אז אני ממשיך לשאלות על קולנוע.
אתה אוהב לצלם בתאורה טבעית ועם מעט טייקים. כך עשית גם הפעם?
“אני בדרך כלל מנסה לצלם בסגנון פשוט ומשוחרר. מכניס דמויות וסיפורים לעולם שכבר קיים ולא מנסה לשלוט בו. הפעם זה היה קשה יותר, כי ‘שושנה' הוא סרט תקופתי, והייתי צריך לגרום לו להיראות כמו בשנות ה־30. זה הציב מגבלות שהקשו עליי, וחייבו אותי להיות צמוד יותר לתסריט מבדרך כלל".
יצרת את “אנשי המסיבות", אחד הסרטים הכי טובים על מוזיקה, אז אני חייב לשאול איך עבדת על המוזיקה ב"שושנה".
“מוזיקה זה קשה. זה אחד הדברים שהכי משפיעים על הסרט, ואתה מתחיל לעבוד עליו רק בסוף ההפקה, ויכול רק לקוות שזה יעבוד. תל אביב של שנות ה־30 הייתה עיר מודרנית, צעירה ותוססת, אז רציתי שהמוזיקה תהיה כזו. לא רציתי מוזיקה שיצאה אחרי זמן ההתרחשות, אז לא השתמשתי בשירים שיצאו אחרי שנות ה־30. האתגר היה למצוא מוזיקה שתישמע מודרנית ורעננה".
תמיד אמרתי שאם אתבקש לקחת סרט אחד לאי בודד, אקח את “אנשי המסיבות". האם הסרט הזה חשוב לך כפי שהוא חשוב לי, ולהרבה אנשים אחרים שאני מכיר?
“היה כיף לעשות אותו. מה שאהבתי בעולם שהוא מתאר זה את האופי הכאוטי שלו. הסצינה המוזיקלית של מנצ'סטר של אותם ימים הייתה ההפך מעולם העסקים התאגידי. היה בלגן, ונתנו לאנשים לעשות מה שהם רוצים, ועדיין יצאו מזה דברים נהדרים. זו הייתה הרוח של הסרט, וגם חוויית הצילומים הייתה כזו".
אבנר שביט הוא מבקר הקולנוע של וואלה!