לסרט על המוזיקאי בוב מארלי, כהן הרגאיי ומי שהכניס את תנועת הראסטפרי לתודעה העולמית, היו את כל המרכיבים לסרט ביוגרפי בלתי נשכח. מארלי שנולד בג'מייקה לאם שחורה ולאב לבן שהתנכר לו בתחילה ולאחר מכן, בהיותו בן שש חטף אותו מאמו לעבדות. לאחר שאמו החזירה אותו לבית הספר, הוא לא הצליח להתמיד ונחשב פרחח עד שמצא את המוסיקה והקים להקה שזכתה מיד לחוזה ראשון עם חברת הפקות גדולה.
במקביל, החל הנער חסר המנוחה להתעניין בתנועת הראסטפרי ולגדל את הראסטות המזוהות עמו, ואף התחתן עם הזמרת ריטה אנדרסון שהפכה להיות חלק מלהקת הליווי שלו: הוויילרים, וספגה ממנו בגידות על ימין ועל שמאל רק כדי לאבד אותו לסרטן עור שממנו היה יכול להחלים לו רק לא היה כה קנאי לדתו.
כל ההיסטוריה המרתקת הזו שיצרה את אחד משיאי המוסיקה במאה ה-20, אינה מוצגת בסרט אלא ברמזים בלי לשאוב מהם מלוא הפוטנציאל הדרמטי. במקום זאת, אנחנו נזרקים בדקה הראשונה של הסרט אל שיא הקריירה של מארלי, בשנת 1976 כאשר מארלי כבר מפורסם למדי בג'מייקה וגם בעולם ומחזיק בנון שלנט את העולם בביצים. הפתיחה הזו שמטלטלת את השטאנץ הקבוע בסרטי ביוגרפיות סטייל סינדרלה שבו הגיבור הסובל מצליח לתעל את המצוקה לגאונות ואז מתרסק אל תהום הנשייה/ההתמכרות/ הדיכאון, דווקא מרעננת ומביאה זווית חדשה של מארלי הפעיל פוליטית. הרעיון אולי מקורי חדשני ומלהיב, אך הביצוע במקרה זה לא עובד.
הסרט, שאותו ביים ריינאלדו מרקוס גרין הופק בשיתוף משפחת מארלי, מצטרף לשורה ארוכה של סרטי ביוגרפיה כמו על ענקי מוסיקה כמו "רפסודיה בוהמית" על פרדי מרקורי, או "רוקטמן" על אלטון ג'ון. כאמור, שלא כנהוג בז'אנר הוא נפתח כאמור בשיאה של מתיחות פוליטית בג'מייקה שלצופה הממוצע אין הרבה ידע מוקדם עליה. מארלי מתלבט האם נכון לקיים קונצרט חינם מזוהה פוליטית בתקופה שבה הרוחות בג'מייקה סוערות, והוא סובל מפלאשבקים לרגעים לא ברורים מעברו של מארלי הילד (בעיקר סצנה חוזרת ולא ברורה של בריחה מאש וחילוץ על ידי דמות אב), וכך נשאר הצופה עם חצי תאוותו בידו כשהוא מנסה לעקוב ולהבין מי נגד מי בחיים של מארלי ובעיקר מי הוא באמת בוב מארלי האדם ומה הוא באמת חושב מלבד מסיסמאות יפות.
לאחר שהוא ניצל מניסיון התנקשות ואשתו ניצלת גם בזכות הראסטות (!) שלה (כנראה בדיחה פרטית שמובילה להרגיש שאנו צופים בכמעט פארודיה), הם נמלטים ללונדון שם הוא מקליט את "אקסודוס" (לפי הסרט, את השם הוא נתן לתקליט בגלל שהוא אהב את הפס קול של הסרט האמריקאי אקסודוס על יציאת מצרים), ואז מתחיל במסע ההופעות באירופה עד לקונצרט "one love" שלפי הסרט לפחות, אמור להיות מכונן, אך הסרט מפספס גם את רגע השיא הזה שנבלע בתווך כמה קווי סיפורים מפוזרים ללא מיקוד או קו עלילה אחיד שאפשר לעקוב אחריו , לצפות ממנו וכו'. הפלאשבקים של מארלי מחייו אינם מוסברים ונמהלים זה בזה ולא מצליחים גם ליצור קו פסיכולוגי אחיד של הדמות. נראה כי רב הנסתר על מה שהמשפחה רצתה לגלות או לספר על מי היה מארלי באמת. האם היה אבא טוב? האם היה פוסט טראומטי? איך הוא הרגיש בהופעה כשהוא יודע שהוא הולך למות ? למעשה, אין בסרט בילד אפ של סיפור לקראת שיא מסוים או תפנית משמעותית וכן, אפילו הידיעה שנמסרת לו על ידי רופא שהוא הולך למות בגיל 36 מפוספסת בתוך בליל הפלאשבקים ועומס האירועים המיותרים.
בגזרת המשחק גם כן יש בעיו . נתחיל בטוב, מי שבולטת במשחקה היא שחקנית המשנה לאנשה לינץ' שמגלמת את אשתו של מארלי והיא מצליחה להעביר רגשות אמיתיים, זאת ללא תמיכה תסריטאית מספקת, ובאופן מאופק, עוצמתי ונוגע ללב. דווקא השחקן שמגלם את מארלי עצמו, קינגסלי בן-אדיר - מחוויר לידה. אדיר הוא אמנם שחקן פיזי מצוין ומגלם היטב את התנועות אחוזות התזזית של מארלי שמוכרות מקונצרטים שצולמו לטלוויזיה. למרות כשרונו, אי אפשר להדחיק את התחושה לכל אורך הסרט כי אנו צופים בחיקוי ולא באדם האמיתי. מין קריקטורה שטחית של מארלי מבלי באמת לרדת לעומקה של הפילוסופיה שלו ושל הדת שבה הוא בחר בכזו קנאות. לא מוסיפות לכך הרפליקות החוזרות: "ג'ה מן" ו"ראסטפארי" בתגובה לכל תהיה על משמעות החיים/ קונפליקט/הליכה תמימה לשירותים.
למה כן כדאי לצפות בסרט ? השירים, יה מן, השירים של מארלי הם הדבר האותנטי היחידי ב"one love". הם כל כך טובים וחד פעמיים שכאשר קינגסלי עושה את התנועות למצלמה בליווי קולו של מארלי עם תרגום, ותודה לאל ( המבטא הג'מייקני בסרט כבד עד בלתי מזוהה), אפשר להעריך מחדש את גדולתו של מארלי כאשף מילים, משורר גאון ואפילו משיח כפי שנהגו לכנותו. ובינינו, השירים הם ש הסיבה שתלכו לסרט של מארלי ממילא. אמנם אין מספיק סיפורי רקע לכל שיר ולהשראה ממנה הגיע, אבל כאשר הוא מאלתר את"redemption song", שיר הגאולה הוא גואל אותנו ואת הסרט מייסוריו ומשאיר את מארלי חי לנצח. עם סרט טוב או בלי.