ברגע דרמטי אחד ב־8 בפברואר 1965, בטקס פרסי גלובוס הזהב ה־22, שנערך בלוס אנג'לס, שררה דממה מותחת כשהמגיש אנדי וויליאמס פתח את המעטפה שבה נכתב שמו של הזוכה בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר". להפתעת כולם, לא היה כתוב שם שמו של הסרט "נישואין נוסח איטליה" בכיכובם של מרצ'לו מסטרויאני וסופיה לורן וגם לא "נערה עם עיניים ירוקות", שבו השתתפו פיטר פינץ' ולין רדגרייב. הזוכה הגדול היה הסרט הישראלי "סאלח שבתי", שכתב וביים אפרים קישון.
"מגלופוליס": סרטו החדש והמדובר של קופולה עורר סערה בקאן
מעל ל-1,700 אנשי תעשיית הקולנוע לשר התרבות מיקי זוהר: עצור את הרפורמה
עוד לפני שוויליאמס הספיק לומר את שמו, קישון כבר ניצב ליד המיקרופון. בנאום הזכייה נשא דברים בנונשלנטיות האופיינית לו ובחצי חיוך: "הסרט סאלח אינו רק סרטי הראשון, אלא גם הסרט השביעי שנוצר בישראל במשך ההיסטוריה הארוכה שלה המשתרעת על פני 17 שנה. משום כך מותר לנו לכנות את תעשיית הסרטים שלנו 'תינוקת', ותינוקת יכולה להרשות לעצמה עדיין לומר בכנות ומקרב לב את המילים הכל כך שגרתיות: 'אנו גאים ונרגשים. תודה רבה'". למחרת ציין המגזין ההוליוודי החשוב "וראייטי" ששני רגעי השיא של הטקס היו דברי התודה של ג'ולי אנדרוז, שזכתה בפרס על הסרט "צלילי המוזיקה", ושל קישון.
רגע לפני סיום המשדר הוזמן אל הבמה "כוכב המחר הבינלאומי", שם אחר לפרס "תגלית השנה". בין הזוכים בעבר נמנו מרילין מונרו ופיטר או'טול. וויליאמס שבר שיניים כשהגה את שם הזוכה - "חיים טופול". טופול, כוכב "סאלח שבתי" בן 29 בלבד, עלה לבמה בטוקסידו ובעניבת פרפר, ומרוב התרגשות שכח את נאום הזכייה. הוא הצליח לומר רק מילה אחת, "תודה".
בתום הטקס, במסיבה בהשתתפות המתמודדים, שר טופול שוב ושוב את להיט הסרט, "משיח הזקן", לבקשת הקהל הנלהב. אחד המפיקים ההוליוודיים שנכחו במסיבה הצביע על טופול ואמר קבל עם ועדה: "זהו שחקן שיכול להצליח היום בעולם לא פחות מז'אן פול בלמונדו (כוכב הסרטים הצרפתי - ד"פ). טופול הוא בדיוק מה שמחפשים היום בעולם. צעיר, ספורטיבי, בעל הומור. שחקן אופי, עם פרצוף שקשה לשכוח. ובלי חיוך של פרסומת למשחת שיניים. אם ישקיעו בו עשירית ממה שמשקיע ג'ו לוין (מפיק קולנוע אמריקאי - ד"פ) במסטרויאני שלו, עוד נשמע עליו רבות. ואחרי שראיתי שוב את הסרט, כאן - עליי להודות שלא ראיתי בין סרטי השנה משחק כמו זה, שלו".
אותו מפיק ניבא את העתיד לקרות, שכן לאחר שש שנים כיכב טופול בתפקיד הראשי בסרט "כנר על הגג", זכה בשנית בפרס גלובוס הזהב ל"שחקן הטוב ביותר" על תפקידו זה ואף היה מועמד לפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר לשנת 1971. ב־1972 זכה קישון בשנית בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר על סרטו "השוטר אזולאי", ואף היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.
"סאלח שבתי" התניע לא רק את הקריירות של החברים הקרובים טופול וקישון, אלא היה גם הסרט הישראלי הראשון ששם את ישראל הקטנה על המפה הבינלאומית, לא רק בזכייתו בגלובוס הזהב, אלא גם במועמדות לזכייה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. הוא זיכה את טופול ("השחקן הטוב ביותר") ואת קישון ("התסריטאי הטוב ביותר") גם בפרסים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בסן פרנסיסקו.
"'סאלח שבתי' ו'אלדורדו' התחילו את הקולנוע הישראלי כפי שאנחנו מכירים אותו, כלומר כזה שאהוד על הקהל, שמוצא את השפה המשותפת עם הקהל, מפענח את הדנ"א של הקהל הישראלי ויודע להגיש לקהל את הסיפורים שהוא רוצה לראות בקולנוע", מסביר מרט פרחומובסקי, יוצר וחוקר קולנוע ותיאטרון. "הקהל הישראלי אז היו המהגרים החדשים יחסית, קהל 'עממי'. מנחם גולן, המפיק של שני הסרטים, פיצח את הנוסחה שהורכבה מהקולנוע ההוליוודי ומהנאו־ריאליזם האיטלקי, מצד אחד סיפורים מסופרים היטב של גיבורים שאפשר להזדהות איתם, ומצד שני סיפורים שכוללים גם הווי שנתפס אותנטי ומתאר את האדם הפשוט. זו הנוסחה שעל הבסיס שלה נולדו אחר כך סרטי הבורקס ועד היום היא תופסת. 'סאלח שבתי' הוא בעצם סרט הבורקס הראשון שכולל את הנוסחה הזו בצורה מובהקת ויפה".
סליחה שבאתי
מקור הסרט הוא במערכון "סעדיה והסעד", שכתב קישון עבור להקת הנח"ל לתוכניתה השמינית באפריל 1955. תוכנית זו עסקה בנושא קליטת העלייה בארץ ותיארה את חיי המעברות. המערכון היווה את הבסיס לדמותו של סאלח שבתי, שאותה עיצב קישון. יש הרואים בשמו של סאלח שבתי שם סימבולי המרמז בהומור קישוני לביטוי "סליחה שבאתי".
טופול בן ה־19, צבר ששני הוריו ממוצא פולני, גילם את העולה ה"מזרחי" על קשיי הקליטה שלו, ונחמה הנדל הייתה העובדת הסוציאלית. "התייחסתי לדמות של סאלח במלוא הרצינות, לא לעגתי לדמות של המזרחי", אמר טופול בראיון בעבר. "אני וחבריי התייחסנו אליו כמו אל דמות רצינית שאותה אתה משחק ברצינות גמורה. לא הייתה לי שום כוונה להצחיק בה".
בתחילה טופול, כמו גם במאי התוכנית דוד ברגמן, היססו אם לשלב את המערכון בתואנה שמדובר בנושא כבד מדי ללהקה בידורית. קישון התעקש. בפרמיירה הבינו השניים כי צדק. "למעשה כתבתי את המערכון בשביל התיאטרון הקאמרי, אבל הם לא קיבלו אותו אלא מצאו שזה רדוד, ולכן ניסיתי את זה בלהקת הנח"ל למרות התנגדות עצומה", סיפר קישון בתוכנית "חיים שכאלה" ב־1977. "חיים טופול אמר שזה לא מצחיק אלא דרמטי, ואני אמרתי לו שכן יצחקו. לטובתו של חיים אני חייב להוסיף שהוא מאוכזב ומפחד תמיד. אם חיים אומר: 'אפרים, זה לא טוב!', אנחנו יודעים שהצלחה רבה לפנינו".
"המערכון עסק בעובדת סוציאלית שנשלחה למעברה לראיין את סאלח שבתי ופורצת בבכי כשהיא מתקשה למלא את הניירת", מספר רפי קישון, בנו של אפרים. "סאלח שבתי ניגש אליה, מרגיע אותה ומתגלה כאוזן קשבת. היא מספרת לו על הצרות שלה בחיים, והוא מייעץ לה. כשטופול קרא את המערכון, הוא אמר לאבא שזה נושא חשוב אבל לא מערכון אלא טרגדיה. חברי להקת הנח"ל חשבו שזה שטותי ויהיה פלופ, אבל אבא שלי התעקש ואיים ללכת הביתה. טופול הבטיח לאבי שיעלה את המערכון פעם אחת, רק כדי להראות לו שזה כישלון".
אף שחשב שהמערכון ייכשל, טופול למד את הדמות בצורה מקיפה. "יצאנו כל הלהקה לביקור במעברת רמת השרון", סיפר הבמאי דוד ברגמן בראיון בעבר. "נכנסנו לאיזה פחון וישבנו. לתדהמתנו האיש שפגשנו לא כל כך הבין למה אנחנו מתכוונים. במשך הזמן הוא הסתכל עלינו בצורה מאוד מוזרה ובסוף הוא אמר: 'יש לכם פתק מלשכת הסעד? יש לכם עבודה בשבילי?'. החבר'ה אמרו שזה בדיוק כמו במערכון. למעשה התלבושת של סאלח שבתי לקוחה מאותו בן אדם שפגשנו במעברה, וחיים למד ממנו את כל הדמות הזו".
טופול עצמו סיפר מה חשב בתחילה על המערכון: "משום שקישון היה בעצמו עולה חדש וראה בנו, להקת הנח"ל, נציגי הצברים, הוא מאוד רצה להשתלב בינינו ולהיות אחד מהחבר'ה, ולכן עשה מאמצים גדולים לכתוב לנו בצורה מצחיקה, למרות שלא תמיד הבנו שהכוונה להצחיק, והמערכון על סאלח הוא הדוגמה הרצינית לכך. לא חשבנו שזה תפקידנו כלהקה לעסוק בבעיות סוציאליות, אבל קישון התעקש. בחזרות חברי הלהקה בכו, ורק קישון היה מוטרד מהרצינות שלנו ואמר תמיד: 'ילדים, אתם טועים, זה מצחיק'.
"בהופעה הראשונה בחיפה, לקצינים ולמשפחותיהם, ברגע שנכנס סאלח עם הברט - הקהל פרץ בשאגות צחוק. נעלבנו מתגובת הקהל, כי חשבנו שאנחנו באמת עוסקים בדרמה סוציאלית. קישון הגיע לאחורי הקלעים ואמר: 'נו, אידיוטים, מה אמרתי לכם?'. וזאת הייתה האמירה שלו שהלכה וחזרה שוב ושוב, ובכל פעם שהיה לי ויכוח איתו - הוא היה מזכיר לי את אותה הופעה ראשונה עם הדמות של סאלח. כשהופענו עם המערכונים על סאלח, באמצע שנות ה־50, הארץ הייתה מלאה במעברות בין הערים הגדולות. הופענו בפני עולים חדשים, פליטים מאירופה, שרובם לא דיברו עברית, ולכן מבחינתנו זו הייתה ממש עבודת קודש.
"פעם אחת הגענו למעברת אור עקיבא, שבה האנשים היו רעבים, מסכנים ועלובים. ואז בא מישהו מהסוכנות ובלבל להם את הביצים שעכשיו תופיע בפניהם להקת הנח"ל. הקהל התקבץ, אנשים לא מגולחים עם ילדים קטנים על הידיים, ראית ושמעת שהם רעבים, והם צועקים בכעס 'אדון, עזוב, תרד, מה נח"ל?! אין לנו עבודה'. בקיצור, תפסנו את איש הסוכנות הזה וזרקנו אותו החוצה דרך החלון, ורצנו וקפצנו אחריו דרך החלון עם האקורדיון שלנו - וברחנו. והם רצו אחרינו: 'כוס אוחתו נח"ל, אינעל אבוק יא סוכנות, יא ממשלה. שתמותו'. אבל ככלל, הכוונות של קישון היו כנות, והקהל חיבק אותו בצורה חסרת תקדים".
סאלח זה טופול
קישון, שאיבד רבים מבני משפחתו בשואה, עלה ארצה מהונגריה במאי 1949 והתגורר תחילה במעברת שער העלייה ליד חיפה, בצריפון אחד עם משפחה מרובת ילדים שעלתה ממרוקו. ראש המשפחה המרוקאית היווה את ההשראה הראשונה עבור קישון לדמותו של סאלח.
מהמעברה עבר קישון לקיבוץ כפר החורש, שם העמיק בלימודי העברית. את דרכו בעיתונות הישראלית החל ב־1951 בכתיבת טורי סאטירה, בהם הטור "חד גדיא" ב"מעריב", שרץ 30 שנה, ושבו פרסם את הטור "הסוסיאלית", על מעלליהם של סאלח שבתי והעובדת הסוציאלית.
בדצמבר 1956, שנה אחרי שטופול גילם את דמותו של סאלח בלהקת הנח"ל, התבקש קישון על ידי עזריה רפופורט, במאי להקת פיקוד המרכז, לכתוב עבורה מערכונים לתוכניתה. קישון הציע מערכון שעוסק בדמותו של סאלח, וראה בכוכב הלהקה, עודד תאומי, המתאים ביותר לגלמו. "כשהגשתי להם את המערכון, הם ענו לי: 'לא, תן בבקשה משהו אחר. סאלח זה רק טופול'", סיפר בעבר קישון.
כך, הרצון להציג את דמותו של סאלח על הבמה פעם בלבו של קישון, אבל הוא לא מצא מי שיסכים להיכנס לדמות ולנעליו של טופול. וטופול? גם הוא לא רצה. "חיימק'ה לא רצה שיזהו אותו בתור סאלח, אז הוא הפסיק לגלם אותו - ודי!" אמר קישון. "רק אחרי שהוכיח עצמו כשחקן דרמטי הסכים לחזור לדמות, וגם אז - רק לסרט. כשהסכים, לא היה זקוק לבימוי, רק להדרכה טכנית, כי מי האיש המכיר טוב מחיים את סאלח?".
אחרי שהמתכונת הצבאית של "סאלח שבתי" ירדה מהבמות, קישון בנה עצמו ככותב מחזות קומיים וסאטיריים. טופול, שהשתחרר מלהקת הנח"ל, הקים יחד עם חבריו מהלהקה את ההרכב הפופולרי בצל ירוק. שם הצטלבו שוב דרכיהם של טופול וקישון, כשהאחרון כתב עבור הלהקה מערכונים, שבהם גם כלל את הדמויות המשניות שבהמשך הופיעו בסרט העתידי. "כבר בתוכנית הראשונה היו זיגי וחבובה, חבר המשק והרומן שלו עם הבת של סאלח", סיפר טופול. "אחר כך הצטברו חומרים נוספים, כך שלא מדובר ביצירה של יום או יומיים. עברנו עם סאלח המון גלגולים, וכשבאנו לתסרט את הדמות והסיפור, כמעט שמונה שנים אחרי, ידענו מי בדיוק האיש ולאן הוא הולך, איך הוא נשמע ואיך הוא חושב".
בהמשך טופול ביסס עצמו כשחקן תיאטרון דרמטי: הוא שיחק במחזות כמו "אילוף הסוררת", "הקרנפים" ו"מעגל הגיר הקווקזי" (שהועלתה גם בפסטיבל ונציה), וגם התגלגל לתעשיית הקולנוע שהייתה אז בחיתוליה, כשכיכב בתפקידים ראשיים בסרטים "איי לייק מייק" (1960) ו"אלדורדו" (1963).
אחרי שזכה להכרה כשחקן רבגוני, הרגיש טופול מוכן לחזור לתפקיד הראשון שהפך אותו לכוכב בלהקה הצבאית - סאלח שבתי. "אחרי שאפרים ראה אותי ב'אלדורדו', הוא החליט שאולי בשל הזמן להחזיר את הדמות של סאלח שבתי לחיים, הפעם בסרט", סיפר טופול. "מכיוון שמנחם גולן ביים אותי בסרטו הראשון 'אלדורדו', העברתי לו יום אחד לקרוא את התסריט, והוא אמר לי רק שתי מילים: 'זה סרט!'".
"קראתי אותו בביתי באותו הלילה והייתי מאושר", סיפר בעבר גולן. "האסון קרה למחרת, כשחיים אמר לי שקישון רוצה גם לביים. אבל אני חושב שהשותפות המשולשת שלנו הולידה את אחד הסרטים החשובים, שהוביל במשך שנים את תעשיית הקולנוע הישראלי אל העולם הגדול".
איך עושים סרט?
סאלח שבתי הוא עולה חדש שהגיע מאחת מארצות ערב זמן קצר לאחר קום המדינה. איזו ארץ? טופול התעקש לא לציין ארץ ספציפית. משפחתו המורחבת כוללת את אשתו אתרוגה, שבעה ילדים ודמות נוספת של אישה זקנה בלתי מזוהה שהצטרפה אליהם. עם הגיעו לישראל נשלח סאלח למעברה הסמוכה לקיבוץ ונתקל בקשיי הסתגלות על רקע מנטליות שונה, נאיביות רבה וקושי בהבנת השפה. הוא מתרגל במהירות לחיים במקום ומגיע למעמד של מנהיג הקהילה. פסגת שאיפותיו היא לזכות בקורת גג למשפחתו.
לאורך הסרט פוגש שבתי דמויות שונות: גולדנשטיין שכנו הפולני במעברה, שמשחק איתו רוב הזמן שש בש, ומפסיד; בת שבע, עובדת סוציאלית שמנסה לעזור למשפחה להתאקלם; נהג כבד גוף שמסיע אותו ממקום למקום בחינם ומנסה לשכנע אותו "לתת לו" להתחתן עם בתו הצעירה חבובה, נגד רצונה; ואנשי הקיבוץ, שמתייחסים אליו בזלזול ולעג.
עם התקרבות מועד הבחירות לראשות המדינה, נציגים ממפלגות שונות מציעים לו הצעות שונות ומבקשים בתמורה שיפעל כקבלן קולות וידרבן את כל אנשי המעברה להצביע עבורם. אבל סאלח הוא אדם ישר ותמים מטבעו. הוא מתמודד עם הבירוקרטיה הישראלית הצעירה, מנצל את חולשותיה הידועות ולבסוף מנצח אותה וזוכה לדירת שיכון חדשה - וגם זוכה לראות את בתו חבובה מאושרת עם זיגי הקיבוצניק ואת בנו שמעון מאוהב עד מעל לראש בעובדת הסוציאלית בת שבע.
הסרט מציג את הקשיים של סאלח בהתאקלמות בארץ ישראל החדשה, שרובה מזוהה עם ממסד מפא"י ואת המנטליות השונה בין בני עדות המזרח לאשכנזים, שהיו הרוב הדומיננטי בשנים הראשונות להקמת המדינה. "אני אוהב את סאלח, לא רק כשם שאב אוהב את בנו", אמר קישון בראיון ל"מעריב" במאי 1964, לפני שהסרט יצא לאקרנים. "אני קשור אליו בעבותות אהבה, כמו שאומרים, משום שמאז הופעתו הראשונה במערכון של להקת הנח"ל - הוא כבש את הקהל בסערה. זוהי זכותו הגדולה של חיים טופול. קרה לנגד עינינו המקרה ההיסטורי שבו תפקיד נופל לידי אדם שכאילו נולד לגלמו.
"יש עוד סיבות לבחירתו של סאלח כנושא קולנועי: זהו סרט ישראלי במלוא מובן המילה. הנושא הוא אקטואלי וגם כלל־אנושי בעת ובעונה אחת. הוא מספר על קיבוץ גלויות, על החיכוכים בין השבטים השונים בארץ. גם כיום יש 30 אלף איש שחיים עדיין במעברות, וכל אחד מהם הוא 'סאלח' אחר".
אומנם קישון היה חסר ניסיון קולנועי, אבל ההיכרות עם דמותו של סאלח עזרה לו לצלוח את האתגר. הוא ליהק לתפקידים הראשיים את מי שעמדו בחזית תעשיית הבידור בארץ. כוכבים צעירים וותיקים, שעם רובם עבד בתיאטרון. היו שם גאולה נוני, גילה אלמגור, פופיק ארנון, אריק איינשטיין, יעקב בנאי, אלברט כהן, מייק בורשטיין וגם שייקה לוי, לפני תקופת הגשש החיוור.
בנובמבר 1963 החלו הצילומים, שנערכו בפנימיית הכפר הירוק, באולפני הרצליה ובחורשת אקליפטוסים בשכונת גן רש"ל בהרצליה, שבה שוחזרה מעברה הכוללת צריפונים ופחונים. השיכון המופיע בסרט הוא שורת בניינים טרומיים שנבנו בשכונת יד התשעה בהרצליה בראשית שנות ה־60. ההפקה שכרה את שירותיו של צלם הקולנוע האמריקאי, זוכה פרס האוסקר, פלויד קרוסבי.
"ביום הצילומים הראשון ירדתי מהטקסי ושאלתי: 'רבותיי, איך עושים סרט?'", סיפר קישון בתוכנית "היו סרטים". "אף פעם לא עשיתי סרט לפני כן, אז החלטתי לקחת אנשים סביבי שעשו סרטים, לכן לקחתי את פלויד קרוסבי, שזכה באוסקר על צילום הסרט 'בצהרי היום', לקחתי את מנחם גולן כמפיק ואת העורך דני שיק שהיה בעל שם, איש סאונד ממדרגה ראשונה מאנגליה ועוד. כך למדתי לעשות את הסרט. לא קיבלנו כספים משום קרן. הוצאנו כסף מהכיסים שלנו, לקחנו הלוואות ועשינו הכל לבד".
צילומי הסרט ארכו 45 ימים, ועלות ההפקה העצמאית הסתכמה ב־400 אלף לירות. חברת אל־על העמידה לרשות ההפקה מטוס בואינג 707 לשם צילום סצינת הפתיחה בנמל התעופה בן־גוריון.
הסרט כלל פסקול מצליח פרי יצירתו של יוחנן זראי, שבו בלטו שני פזמונים אשר הפכו ללהיטי ענק: הדואט הרומנטי "לי ולך", שכתב דידי מנוסי וביצעו אריק איינשטיין וגאולה נוני, ו"משיח הזקן", שביצע טופול בליווי מקהלה והיה הפעם הראשונה בתולדות הקולנוע הישראלי שבו הושמעה מוזיקה מזרחית אסלית בסרט ישראלי.
ההקרנה הראשונה של הסרט נערכה בנוכחות קהל מצומצם - קישון, טופול ורעיותיהם. "אחרי ההקרנה נסענו למסעדה בהרצליה, וכשהתיישבנו חיים אמר: 'אני מוכר את המניות שלי על הפקת הסרט. אפרים, זה לא טוב! זה כישלון ואנחנו צריכים להשלים עם העובדה'", סיפר קישון. "לא קניתי לדאבוני את המניות שלו, אבל גם לא הצלחתי לשכנע אותו שהסרט טוב. אחרי שהסרט הפך להצלחה - חיים קצת הפשיר ואמר: 'כנראה זה לא עד כדי כך גרוע'".
גיבור לאומי
ב־2 ביוני 1964 נערכה הקרנת הבכורה של הסרט באולם "קולנוע חן" בירושלים במעמד ממלכתי שכלל את נשיא המדינה זלמן שז"ר, שרי ממשלה, עשרות חברי כנסת, נשיא בית המשפט העליון ושופטיו, צמרת המשטרה, אלופי צה"ל וכל המי ומי של ירושלים. למחרת נכתב ב"מעריב": "סאלח שבתי הפך אמש לגיבור לאומי".
עם צאתו זכה הסרט להצלחה קופתית כבירה, כשמכר כ־1.2 מיליון כרטיסים, זאת בזמן שמספר תושבי ישראל באותה עת עמד על כ־2.5 מיליון אנשים. כלומר, כמחצית מתושבי המדינה נהרו לאולמות הקולנוע לצפות בו.
למרות ההצלחה הקופתית, הביקורות היו חלוקות. שמואל אור, מבקר העיתון "חרות", כתב כי "ערכו האמנותי ירוד", ובאותה נשימה הוסיף: "אין ספק: סאלח שבתי יהיה הסרט הישראלי הראשון, שללא כל מענקים וסובסידיות, יכסה את כל הוצאות הייצור שלו ויכניס רווח רב ליצרניו".
הביקורת בעיתון "דבר" הייתה חריפה. "הסרט מורכב משורה של מערכונים רופפים, בנוי בעיקר על בדרנות בנאלית, והתוכן אינו מכסה את האורך. הגיבור גרוטסקי ומופרז... פסיכוזת המונים. ניסיון כושל להעלות מעין הרשלה אוסטרופולי או ג'וחה ישראלי. ניסיון שמבחינה אידיאית וקולנועית נגמר בכישלון חרוץ", נכתב שם. "סאלח שבתי 'שלנו' מרכז את כל התכונות השליליות של עדות המזרח… ההצלחה המזהירה של הסרט מבחינה קופתית, וזאת דווקא באותן השכבות שהיה להן יסוד להיעלב קשות מהגישה, מוכיחה שוב שאנשים אינם מסוגלים לחשוב בקולנוע - הם נפגעים רק ממילה כתובה".
ב"הארץ" נכתב כי "חסר בסרט משהו, והמשהו תלוי כנראה באפרים קישון הסופר הרבה יותר מאשר בקישון הבמאי. כמה מהדמויות שטחיות… חסר בסרט גם יסוד חשוב נוסף: התקדמות דרמטית של העלילה". בעיתון "על המשמר" היו בוטים יותר. "הסרט הוא כישלון חמור של קישון, של הקהל הישראלי ושל הביקורת הקולנועית", נכתב שם. "יש לחשוב פעמיים אם סרט זה צריך לייצג אותנו מחוץ לגבולות ישראל".
העיתון היחיד שפרסם דברי שבח על הסרט היה "מעריב", העיתון שבו עוצבה דמותו של סאלח שבתי בטוריו של קישון. "סלאח שבתי כובש לבבות", נכתב שם. "סרט מקצועי מבדר, בו מצויים סממנים של סאטירה, ביקורת חברתית וחוויות רגשיות. חיים טופול נתגלה כאישיות קולנועית מובהקת, ואפרים קישון הוכיח עצמו גם כבמאי קולנוע".
לאורך השנים הייתה לקישון בטן מלאה כלפי המבקרים שקטלו את הסרט. "כשמבקר יושב בתיאטרון או בקולנוע ורואה הצלחה רועשת - אז הוא מיד מתחיל להריח כספים", אמר בראיון בעבר. "זה מרגיז את המבקר ומקומם אותו נגד הסרט, לכן הוא רוצה להקדים את הרעה ולהגיד לקהל לא לבוא, שזה סרט לא טוב. יש בזה מנה גדושה של קנאה וצרות עין. אם אתה שואל אותי למה כתבו כמעט בכל העיתונים ביקורת לא טובה על 'סאלח' - עד היום אני לא מבין. הצחוק הוא שאחרי הצגת הבכורה הלכנו חיים ואני למערכת עיתון 'הארץ', פתחנו את העיתון וקראנו: 'הזדמנות שהוחמצה'. כלומר, כתבו את הביקורת לפני שצפו אפילו בסרט".
"במקום למחוא כף לאדם שזכה לעשות סרט בלי שום ידע מוקדם ועשה סרט בלתי רגיל - המבקרים, אנשים קטנים, רק התעללו בקישון וזה לא היה מגיע לו", אמר טופול. "הם אנשים שלא הצליחו להרים סרט או שכשלו ואת המרמור שלהם הוציאו על אפרים".
סאלח היה פשוט מזרחי
גם הצגת הסרט בפסטיבלים הבינלאומיים לא עברה חלק, וזכתה להתנגדות מבפנים. שרת החוץ גולדה מאיר וסגן ראש הממשלה אבא אבן היו מראשי המתנגדים. "לא רצוי להציג את הארץ והחברה בצורה שיכולה להתפרש באופן לא נכון", הבהיר אבן.
העיתונות קראה למנוע את הצגת הסרט בחו"ל בשל היותו אנטי־ממסדי כדבריה. "המבקרים הקולנועיים פנו באופן רשמי לגולדה שלא תיתן למפיקי הסרט להוציא את הסרט מגבולות המדינה כי האיכות כל כך ירודה ובצורה כל כך עלובה שהם מתביישים בזה", אמר קישון בעבר.
טופול הוסיף: "בשלב מסוים חמקנו מהממשלה ומהצנזורה והוצאנו את הסרט לחו"ל על אפם וחמתם מבלי שיידעו, והופענו איתו בפסטיבל בסן פרנסיסקו. ואז, כשזכינו, קמה 'בהלה' בארץ כי המבקרים כתבו בארץ כל כך רע ופתאום האנשים בחו"ל היללו ושיבחו את הסרט, ואז השתנתה הדעה של המבקרים לגבי הסרט".
באפריל 1965, אחרי הזכייה בשני פרסי גלובוס הזהב, טופול, קישון וגולן הגיעו לטקס פרסי האוסקר. הם אומנם לא זכו בפרס לסרט הזר הטוב ביותר, אך פתחו את הצוהר לסרטים הישראליים הבאים להגיע למעמד המכובד.
"זה אחד מהסרטים הישראליים הראשונים שהיו באמת מוצלחים וראויים לצאת לחו"ל", טוען פרחומובסקי. "העולם חיכה לראות קולנוע ישראלי וב'סאלח שבתי' היו מספיק ערכים אוניברסליים כדי שהעולם יזדהה איתם. זה סיפור ארכיטיפי, ואנשים בעולם חיבבו את טופול בתור סאלח שבתי. יש בסרט הזה מספיק אלמנטים כדי שהוא ידבר לאנשים גם מחוץ לישראל".
שיתוף הפעולה המקצועי האחרון בין טופול לקישון היה בשנת 1967, בסרט "ארבינקא", אשר התבסס על ההומורסקות של קישון שבהן כיכב ארבינקא, דמות האדם המסתדר היטב בכל מערכת.
בזמן שהסרט יצא לאקרנים בארץ, טופול גילם בהפקה לונדונית דמות גלותית אחרת, הפעם של "טוביה החולב" מתוך המחזמר "כנר על הגג", שהפך מאוחר יותר לסרט בכיכובו שבו קנה את תהילתו העולמית. את תפקידו כטוביה החולב קיבל "בזכות" סאלח שבתי. "הבוחנים היו המומים כי לא חשבו שאני, בחור צעיר בן 30, גילם את סאלח שבתי הקשיש", סיפר טופול בראיון בעבר. "עשיתי את האודישן, שרתי את השירים והתקבלתי. כל הזמן הזה הייתי בטוח שהם ראו אותי מגלם את טוביה בהפקה של גודיק בארץ, אבל מתברר שהם לא ידעו על כך, אלא קיבלו אותי בגלל התפקיד של סאלח שבתי".
במרוצת השנים, אף ש"סאלח שבתי" נחשב לאחד הסרטים הטובים והאהובים בקולנוע הישראלי, נשמעה לא מעט ביקורת כלפיו, לא לגבי איכותו שעליה אין עוררין אלא לגבי הצגת דמותו של בן עדות המזרח כדמות סטריאוטיפית ונלעגת. אדם חסר השכלה שמצליח להסתדר בעזרת תחבולות שהוא נוקט ולא בעזרת כישורים אחדים.
יחד עם זאת, הסרט לועג לא פחות לילידי הארץ, הצברים, ומתאר אותם כיהירים ואטומים כלפי העולים ומי שאינו נמנה עם חברתם. תגובתו של קישון הייתה שאת הסרט יש לבחון במונחים סאטיריים, שהופנו בעיקר כלפי פוליטיקאים ואנשי השלטון ויחסם לאדם הפשוט.
"'סאלח שבתי' זו סאטירה על העליונות שלנו על עדות המזרח", אמר. "כמי שעבר את השואה, ידעתי מה זה להיות אלמנט שכולם בזים לו. סאלח היה פשוט מזרחי, אוסף אקלקטי של מזרחים שפגשתי במעברות, בזמן שאספתי נתונים וניסיתי לצייר את פרופיל המזרחי המצוי".
הדי ביקורת אלו לא נשמעו בזמן אמת, אלא רק בדיעבד. "על ידי הסרט הזה קישון הצליח לנטרל את האווירה הרעה שהייתה בקרב בני עדות המזרח אחרי מאורעות ואדי סאליב, בכך שהוא נתן להן ביטוי, וזו הגדולה של הסרט בעיניי", אמר טופול. "הוא השמיע קול שלא זכה לביטוי עד אז בקולנוע הישראלי".
ומה לגבי העובדה שלתפקיד המזרחי בחר קישון בטופול, פולני למהדרין? "חיים טופול היה האוריינטלי הטוב ביותר שהכרתי", אמר קישון בעבר. פרחומובסקי מספר שכאשר ראיין את טופול למאגר העדויות של הקולנוע הישראלי, הוא אמר שלא היו שחקנים מזרחיים באותה תקופה שיכלו להוביל סרט. "אני חושב שאפשר לקבל את זה", הוא מוסיף.
"זו הייתה מוסכמה של אותה תקופה. ההאשמות של הסרט בגזענות מסוימת הן לא מופרכות, יש בו כמה סצינות שהיום מאוד צורמות, למשל כשסאלח מתפלא כשהוא רואה לראשונה בחייו מים זורמים או כשהוא לא זוכר כמה ילדים יש לו. קצת קשה להסתכל על זה, אבל אפשר לייחס זאת לתקופה אחרת. אני חושב שאצל קישון הייתה רתיעה מהתרבות המזרחית: מצד אחד הוא הזדהה עם סאלח וברור שסאלח ייצג אותו בסרט, אבל מצד שני מרגישים את הזלזול בתרבות של סאלח ומשפחתו, וגם את זה צריך להגיד".
"אבי הגיע לישראל בשנת 49' כניצול שואה למעברה, שם הוא פגש לראשונה את בני עדות המזרח וראה שהם יהודים ציונים נפלאים", אומר בנו רפי קישון. "סאלח שבתי הוא אדם לא משכיל, לא מהמעמד הגבוה, ודווקא הוא המגדלור המוסרי שחושף את השחיתות של פקידי מפא"י ואת יחס הממסד כלפי אנשי המעברה, לכן בני עדות המזרח הרגישו שהוא דובר את קולם".
לאחר הצלחתו הפנומנלית של הסרט, "סאלח שבתי" חצה את גבולות הקולנוע ועד היום נחשב למחזמר מבוקש על במות התיאטרון: ב־1988 העלה תיאטרון הבימה את הגרסה הבימתית הראשונה בכיכובם של זאב רווח וגאולה נוני, ב־2014 הפיק תיאטרון השעה את גרסתו, בגילומו של יעקב כהן, וב־2018 נתן דטנר נכנס לדמות בהפקה של תיאטרון תל אביב. ב־2021 החל איציק כהן לגלם את דמותו של סאלח, וההצגות בכיכובו ממשיכות לרוץ עד היום.
לאורך השנים זכתה הדמות למחוות פופולריות, למשל ב־1985 בפרק "סאלח שבאתי" של "זה זה!" וב־2019 במערכון בתוכנית הסאטירה "היהודים באים". כמעט 70 שנה אחרי שנולד, סאלח שבתי עדיין מוכר כמעט בכל בית בישראל. כוחה של קלאסיקה.
