עמית וקנין (28), חברתי לספסל הלימודים בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, היא הנציגה הישראלית היחידה בפסטיבל קאן היוקרתי. סרטה הקצר הראשון ״לא זמן לפופ״ התקבל ל-Cinef, התחרות בקאן המיועדת לסרטי סטודנטים. בראיון מיוחד למעריב וקנין מספרת על תהליך היצירה, ההתרגשות העצומה והתחושה להיות הנציגה הישראלית היחידה בזמן המלחמה שמתרחשת בימים אלה ממש ומעוררת סערה בגזרה הבינלאומית.
״לא זמן לפופ״ עוקב אחר יעל (ירדן שי), צעירה תל אביבית שבוחרת להבריז מהאזכרה של אביה שנהרג במלחמת לבנון השנייה כדי לבדוק דירה להשכרה בדרום תל אביב. יעל מוצאת עצמה נלחמת על דירה בלויה במיוחד מול ישראלים אחרים, שכל אחד נושא עמו טראומה משלו, והיא מגלה אילו מחירים צריכים לשלם במקום הזה כדי להגשים חלומות, גם אם הם חלומות מפוקפקים. למרות שעלילת הסרט מתרחשת ביום הזיכרון לחללי צה"ל, היא צולמה ונכתבה לפני ה-7 באוקטובר.
כשנשאלה על התחושה להיות הנציגה הישראלית היחידה בפסטיבל היוקרתי, סיפרה: ״קודם כל, זה מאוד מרגש להיות נציגה של עצמי ושל הסרט שלי. אני חושבת שהשנה הזאת הייתה מורכבת, אבל הרגשתי שהפסטיבל היה מאד מגבה ומכיל. היה לי חשוב להגיע ולהיות מי שאני, להציג ישראליות מורכבת. אני חושבת שהעובדה שאני ישראלית הייתה נוכחת בעיקר מול עצמי. זה היה להגיע לפסטיבל עם מעין צלקת בלב. ולמרות זאת, רציתי לאפשר שיחה, להקשיב ולשמוע״.
וקנין התייחסה גם לחששות מפני אווירה אנטי-ישראלית, והודתה כי ״מאוד חששתי שאולי יבטלו אותי מבלי לשמוע את מה שיש לי להגיד. איך שהגעתי לכאן הבנתי שאנחנו צורכים הרבה אינפורמציה שיוצרת אצלנו פראנויה. אף אחד לא הפנה אליי האשמות, ואפילו להפך - אנשים המשיכו לשמור על הדעות שלהם ועדיין הצלחנו להיות חברים. זה לא היה קונטרסטי, וזה בסדר גם לי יש ביקורת כלפי הממשלה שלי. רציתי שאנשים ישמעו שאני כואבת ובו בזמן מצטערת על שני הצדדים של הסיטואציה הנוראית הזו״. בהמשך, סיפרה על רגעי הקרנת הסרט: ״ההקרנה של הסרט הייתה מדהימה ומרגשת. אני הרגשתי חלק – שאני נמצאת בין קולגות ובין אנשים שפשוט אוהבים קולנוע. הם בסך הכל רוצים לשמוע סיפורים ולראות מורכבות – גם אם זה סרט סטודנטים באורך של 14 דקות מישראל. זה הרגיש שיש במה להרבה סיפורים – וביניהם גם שלי״.
אנחנו חוזרות לנקודת ההתחלה – איפה היית ואיך הגבת לבשורה המשמחת? ״הייתי במסיבת פורים, הייתי שיכורה וקיבלתי מייל. אמרתי לחברים שלי שכנראה קיבלתי הודעה חשובה, והם מיד אמרו לי לא לענות. זו הייתה חוויה סוריאליסטית כזו שנמשכה שבוע שלם״. עוד סיפרה: ״זה תסריט ששכב אצלי במגירה במשך שנה וחצי לפני הצילומים, והוא השתנה כל כך הרבה ביחס לרגשות שלי וביחס לשאלות שרציתי להעלות. תהליך הכתיבה היה די מייגע וארוך, אני מקווה לעשות סרטים קצת יותר מהר״.
מבלי שתכננה, הסרט מקבל משמעות כבדה יותר בימים אלה – האם המציאות גורמת לך להסתכל עליו אחרת? ״בסוף, זה לא סרט שמטיף למשהו, זה סרט קטן וחמוד. כסטודנטית לקולנוע אני עדיין בוחנת ומגלה את השפה הקולנועית שלי. אני חושבת שאם נוגעים בנושאים קצת רגישים – אז זה הגיוני שמה שקורה במציאות יטען את הסרטים במשמעות חדשה, ואני מקבלת את זה. זה לא שאני רציתי להגיד משהו ספציפי על – כמו שאני משתמשת בחיים כמטאפורה לשאלה אחרת שמסקרנת אותי״.
״זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם שהקרנתי סרט. למרות שלא הייתי בטוחה אם כולם יבינו את זה, האנשים והשופטים שצפו נגשו אליי והבחינו בדברים שניסיתי להעביר. זו המתנה הכי גדולה שלי מהפסטיבל – להרגיש שאני מובנת, וזה רק גורם לי לרצות לעשות עוד סרטים. בסוף למה אנחנו יוצרות סרטים? מלבד זה שאנחנו רוצות להעביר משהו, אנחנו רוצות להצליח לגעת באנשים. ואלה התגובות הכי מדהימות שיכולתי לקבל״.