דוקאביב חוזרת בשנתה ה-26 לפסטיבל נוסף וחגיגי שנערך השבוע (23.05-01.06). בין הסרטים הרבים שהפסטיבל מציג, קשה שלא לשים את האצבע על לפחות 10 סרטים שבא לנו לצפות בהם. אחד הסרטים שמשכו את תשומת ליבי היה ללא ספק הסרט "מונוגמיה", סרט בבימוי אוהד מילשטיין. זהו פרק שלישי מתוך הטרילוגיה המשפחתית: "שבוע 23" (2016), "לילות קיץ" (2021) ו"מונוגמיה" (אוגוסט 2023).
הסיבה הייתה הבעת הבוז הקלילה שחשתי כלפי עוד גבר אשכנזי שמנסה להציג נקודת מבט שכולנו כבר שמענו. בתקופת הניו-אייג' הנוכחית, בה פוליאמוריה היא נחלת הכלל ומיניות מקודשת היא סדנה לכל המשפחה, קשה לא להיות ביקורתיים בנושאים כאלה.
כמה שמחתי לגלות שאני טועה. הסרט "מונוגמיה" היה ההפך מכל מה שדמיינתי. הבמאי הצליח להכניס אותנו לעולם שלו, כלומר לעולמם של ההורים שלו, ריטה ואבי. הדוקו עוקב אחרי האינטימיות בין זוג שנשוי כבר 50 שנה. שתי דמויות שגרות תחת אותה קורת גג, אבל חיות חיים שונים ונפרדים לחלוטין.
אולי אתם מכירים את סוג הזוגות האלה, כי הם מזכירים נורא את ההורים שלנו. שני אנשים שהתאהבו בצעירותם, החליטו להתחתן תוך מספר חודשים ולמעשה נתקעו לנצח אחד עם השני. לחלק מהזוגות שהתפשרו לפני 50 שנה על פרטנר אחד לכל החיים - זה עובד טוב, האהבה עדיין קיימת וזה מרגש לחשוב שזה אפשרי. לחלק מהזוגות זה לא מצליח, בכך הם הופכים להיות שני אנשים שרק רוטנים אחד על השני או מתעלמים אחד מהשני. הזוגיות של אבי וריטה מקרטעת, אבל הבן שלהם לא מוותר להם, אולי מהפחד שיוותר לעצמו בעתיד.
מילשטיין לא מפחד לשאול את הוריו שאלות קשות ביחס לקשר שלהם ולעמת אותם עם עובדות קשות מהעבר. התשובות הכנות של זוג שנשוי כבר 50 שנה גורמות לנו לתהות על האהבות הנוכחיות והצעירות שלנו כיום. הדינמיקה המשפחתית ללא ספק עובדת כאן ומצליחה לסחוף את כולנו בקלילות.
בין לבין הבמאי גם עוקב אחרי משפחתו ומתעד תהליך התנסות מינית ראשונה עם אשתו ופרטנרית חדשה. מול הפחד המשתק של להעביר 30 שנה בבית עם אדם שהופך עבורך לרעש רקע, ניכר שהבמאי רוצה לחיות אחרת ולא למצוא את עצמו בנקודה בה נמצאים הוריו. אולי זו הסיבה שהדוקו היה מעולה בעיניי, כי לא היה כאן ניסיון להמציא את הגלגל השחוק והידוע מראש, אלא להצליח לגרום לנו להתחבר לשאלה הכנה עד כאב: האם בגיל 75 מערכת היחסים שלי תהיה כמו של ההורים שלי?
