באוקטובר 2013, עוד לפני שהשתקע בישראל, צפה קוונטין טרנטינו בסרט ישראלי. זה היה “מי מפחד מהזאב הרע", סרטם הארוך השני של אהרן קשלס ונבות פפושדו, שאותו ראה במסגרת פסטיבל בוסאן היוקרתי בקוריאה הדרומית. בתום ההקרנה קם הקולנוען המשפיען והכריז: “זה הסרט הכי טוב שראיתי השנה". לא פחות.
בטיפול: הסרטים הצרפתיים החדשים שנוגעים בסוגיות הבוערות של העולם
פסטיבל הקולנוע הבינלאומי ירושלים יוצא לדרך בפעם ה-41
“מי מפחד מהזאב הרע" היה הנציג הבולט ביותר של זרם חדש בקולנוע הישראלי - גל של סרטי אימה תוצרת הארץ, שהתחיל כמה שנים קודם לכן עם “כלבת", סרטם הראשון של צמד הבמאים. טרנטינו הוא אחד האלילים הגדולים של חובבי הזוועתונים, וחותמת האיכות שהעניק לפנינה של קשלס ופפושדו הייתה רגע השיא של הגל הזה, והכרה בינלאומית יוקרתית בערך שלו.
העתיד היה נראה ורוד. הקולנוע הישראלי הוליד באותה תקופה רצף של סרטי אימה שונים ומשונים, וברובם גם מוצלחים. אף אחד מהם לא היה שובר קופות, אבל חלקם רשמו מספרים נאים, וזכו גם לחשיפה בינלאומית. כמעט כולם גם זכו לפרגון מהמבקרים בארץ - דור חדש של מבקרי קולנוע, שנהנה לעודד דור חדש של יוצרים.
ב־2013 הדבר הכי אופנתי היה להגיד “סוף־סוף יש פה יוצרים שעושים סרטי אימה כמו בהוליווד, ולא דרמות משפחתיות וסרטים על הכיבוש. איזה כיף, איזה יופי - תמשיכו ככה". נראה היה שבכל הקשור לקולנוע אימה כחול־לבן, הטוב מכל עוד לפנינו.
כרגיל אצלנו, האופטימיות הייתה מוגזמת. 11 שנים חלפו, וז'אנר האימה הישראלי לא רק שלא פורח, הוא אפילו לא קיים. קשלס ופפושדו לא עובדים ביחד, ובשנים האחרונות ראינו פחות ופחות סרטי אימה ישראליים. המעטים שכן יצאו זכו לתשומת לב מינימלית, ו"מי מפחד מהזאב הרע" היה ונותר השיא של הז'אנר, שבשנתיים האחרונות נעלם כמעט לגמרי מהנוף.
הרבה קולנוענים ישראלים עברו לטלוויזיה, אבל הם לא לקחו איתם את סוגת האימה, אולי כי גם באמריקה אין הרבה סדרות שמשתייכות לז'אנר הזה (וזאת מכל מיני סיבות, למשל שהקהל עדיין מעדיף לראות אימה בקולנוע, כדי לצרוח יחד עם עוד אנשים, וגם שזה ז'אנר עם עלויות הפקה נמוכות, אז עדיין משתלם להוליווד להפיק אותו).
אפילו הנוכחות של טרנטינו בארץ לא עזרה להקים לתחייה את ההבטחה של קולנוע האימה הישראלי. מה שנותר כרגע הוא להתרפק על זיכרונות העבר, ומומלץ לעשות זאת באמצעות ספר חדש ומצוין - “New Israeli Horror", שהתפרסם בהוצאה המכובדת של Rutgers University Press.
את הספר כתבה פרופ' אולגה גרשנזון, חוקרת אמריקאית בכירה שפרסמה בעבר חיבורים על נושאים כמו הקולנוע הסובייטי והשואה. זה כבוד גדול מבחינת הקולנוע שלנו שאקדמאית כמוה מקדישה לו תשומת לב, ועוד עושה זאת בצורה כל כך מפורטת.
גרשנזון מנתחת בצורה יסודית, רהוטה ומבריקה את הסיבות לצמיחת הז'אנר החדש בישראל, ומשתמשת ב"כלבת" וממשיכי דרכו כדי לעמוד על המאפיינים שלו. היא שמה לב למשל שברוב סרטי האימה הישראליים יש אלמנטים של קומדיה. זה נכון למשל ל"מורעלים", “מסווג חריג" ו"חתולים על סירות פדלים", שנכון יותר להגדיר אותם כקומדיות אימה מאשר כסרטי אימה.
גם הזוועתונים נטולי ההומור לא ניסו להפחיד באמת, ואין בהם אלימות גרפית קיצונית או הקפצות למיניהן, אלא רק אווירה מלחיצה. ייתכן שאם קולנוע האימה הישראלי היה ממשיך להתפתח, הוא היה מגיע למחוזות המבהילים ואף הסדיסטיים שמקובלים בהוליווד, אבל זה לא קרה.
האימה הוא ז'אנר הוליוודי, והקולנוע הישראלי הוא תעשייה מקומית. גרשנזון מנתחת את היחסים בין המקומי לגלובלי ואת הטקטיקות השונות שאותן אפשר לנקוט. היא מאבחנת שהקולנוע שלנו נוקט בעיקר ב"המרה" (“Conversion"): כלומר, הוא לוקח ז'אנר אמריקאי כמו סרט הזומבים, ובמקום למקם אותו בקולג', מתאר מה קורה כשזומבים פולשים לבסיס צבאי, אבל לא מנסה לכתוב מחדש את החוקים של הז'אנר או להמציא קונבנציות חדשות.
לטעמי, הפרקים המעניינים ביותר בספר הם אלה שעוסקים ב"הגולם" ו"המועדון לספרות יפה של גברת ינקלובה", כי שני הסרטים הללו נקטו מהלך נדיר בקולנוע הישראלי, ולא רק במסגרת של ז'אנר האימה: הם התבססו על המורשת היהודית, משהו שיוצרים מקומיים בדרך כלל נמנעים ממנו, גם כשהם פועלים בז'אנרים אחרים. הקונטקסט ההיסטורי הזה מספק הרבה בשר למחקר של גרשנזון, והיא מיטיבה לנעוץ בו את שיניו.
גרשנזון לא מנתחת את הסיבות לדעיכה של קולנוע האימה הישראלי. אבל אני יכול להציע כמה. ראשית, הדעיכה הכללית של הקולנוע הישראלי. שנית, הפריחה של ז'אנר האימה ההוליוודי, שמציף את השוק המקומי בכל כך הרבה סרטים אמריקאיים מהז'אנר, עד שאין מקום ואולי גם אין צורך בתוצרת כחולה־לבנה.
סרטי אימה לא הוליוודיים זקוקים לתמיכה בינלאומית מפסטיבלים, אבל הבידוד שאנחנו סובלים ממנו לא מאפשר זאת. בסופו של דבר, האימה הישראלית הייתה הבטחה גדולה, אבל היא לא הצליחה לשבור תקרות זכוכית או לייצר מומנטום. משמח שבכל זאת יש חוקרת שטרחה להקדיש לה מזמנה ומכישרונה.
שני קיניסו, איש קולנוע ישראלי צעיר ונפלא, הוא תושב בארי שהסתתר בממ"ד במהלך הטבח ושרד בנס. לפני כמה חודשים הצהיר שהקולנוע הישראלי חייב למצוא שפה חדשה כדי להתמודד עם הזוועות הבלתי נתפסות שעברו עלינו, וסרטי אימה יכולים להתאים לחזון החדש הזה - “החוסר בסרטי אימה מוכיח עד כמה הקולנוע והתרבות הישראליים רחוקים מלהתמודד עם המודע ותת־המודע הרדוף של המקום הזה", אמר.
בהחלט ייתכן שזוועות 7 באוקטובר יביאו לתחייה מחודשת של ז'אנר האימה הישראלי. באופן אירוני, סביר להניח כי הוא ילבש צורות קיצוניות ומזעזעות יותר, ובכל זאת יחדור למיינסטרים כפי שלא התאפשר לו קודם לכן. עכשיו, כשהחיים עצמם הפכו סרט אימה, גם היוצרים וגם הקהל יתייחסו לז'אנר אחרת, ובהנחה שזה באמת יקרה - גרשנזון בטח תהיה שם כדי לכתוב ספר מרתק נוסף על הגל החדש הזה.