בשנה שעברה, שבועות ספורים לפני שהלך לעולמו, זכה חופני כהן לקאמבק אדיר מבלי שביקש: הסרט "כאסח", שבו כיכב בשנות ה־80 כשהיה בשיא תהילתו, פוצץ את אולם הסינמטק בתל אביב ערב אחר ערב בקהל שהגיע לשמוח, לשיר ולחזור לימים אחרים, נאיביים יותר.
אבל חופני לא היה שם. מחלתו מנעה ממנו להגיע לאולם. "הוא מאוד רצה לבוא, להרגיש את האהבה של הקהל", מספרת אחותו ורדינה כהן, מי ששיחקה לצדו בסרט. "אבל מבחינה פיזית הוא לא היה מסוגל. זה היה עצוב. אחי הגדול והחזק תמיד הלך לאירועים כאלו, בטח כשזה בסרט היחיד שבו הוא כיכב בתפקיד הראשי. ברגע שהוא לא הסכים אפילו שאשלח לו מונית שתאסוף ותחזיר אותו - הבנתי שהמצב באמת לא טוב".
כשנפטר בבית החולים תל השומר מסיבוך נדיר של דלקת גרון, השירים של חופני שהושמעו במדיות השונות היו "לשיר בקול ערב" (עם דקלון), "בת הזמן" (המוכר בשמו הלא רשמי "כשהשמש עולה") ו"בחיק הטבע" (הנודע בשם "שיר המסטול"). שלושתם הופיעו גם ב"כאסח", הסרט ששם במרכז את המוזיקה הים־תיכונית והוגדר בעיני רבים כאחד הסרטים הגרועים בתולדות הקולנוע הישראלי.
עדיף להיות בחיפה ולא בביירות: הבלוף של נסראללה בנאומו נחשף
הנוסעים פחדו לפספס את הטיסות: תקרית חריגה בנתב"ג גרמה לכאוס חסר תקדים
למרות, או בגלל המוניטין הזה, הסרט זכה במרוצת השנים למעמד של קאלט, ולו בשל העובדה שכל כוכבי הז'אנר המסולסל מפזמים בו את להיטיהם האהובים. בין היתר הופיעו שם המלך זהר ארגוב עם "כבר עברו השנים" ו"הפרח בגני", חיים משה עם "אהבת חיי", "לינדה" ו"למה אל", שימי תבורי עם "שתי אהבות", ג'קי מקייטן עם "המענטזת", אביהו מדינה עם "לבד יושבת" ודקלון.
"הייתי בהלם מזה שהסרט פתאום נהיה להיט בקולנוע", מספרת ורדינה. "האולם היה כל כך מפוצץ, שהסינמטק הקרינו את הסרט שוב ושוב ושוב. הייתי עם הפנים אחורה לראות את תגובות הקהל, וראיתי שאנשים הגיעו ממש להופעה, לא לראות סרט. זו הייתה האווירה, חפלה אמיתית. הייתי עם חיוך מאוזן לאוזן. אפשר להסכים שהתסריט די מצחיק, לא כזה מבריק. אלו השירים שהחזיקו ובזכותם זוכרים את הסרט. איפה עוד אתה יכול לראות את חופני, זהר ארגוב, חיים משה וג'קי מקייטן שרים את הלהיטים שלהם, אומנם בפלייבק מלא אבל בצורה ויזואלית, כל כך ממשית?".
נאבקים על כל השמעה
נחזור רגע במנהרת הזמן אל תחילת שנות ה־80: המוזיקה הים־תיכונית, או כפי שכונתה אז "מוזיקת הקסטות", הגיעה לבתים דרך הקסטות, המקוריות והפיראטיות, שנמכרו בעשרות אלפים בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב והתגלגלו ברחבי הארץ. אבל באותן שנים הייתה תוכנית אחת בלבד שיוחדה למוזיקה הים־תיכונית, ששודרה בגלי צה"ל - "על הדבש ועל הכיפאק". זה לא היה מספיק כדי להשמיע את כל האומנים של הז'אנר שהתפתח מאז אמצע שנות ה־70 ולאורך שנות ה־80 בקצב מסחרר. "ניהלנו מאבק קשה כדי להשמיע את האומנים שלנו ברדיו", אומר המפיק והאמרגן אשר ראובני. "קיפחו את הזמרים האלה, ואנחנו נאבקנו על כל השמעה. אלו היו ימים אחרים, הרבה לפני שאייל גולן ושרית חדד ניפצו את תקרת הזכוכית".
יחסיה המורכבים של המוזיקה הים־תיכונית עם הממסד ליוו את התרבות הישראלית מתחילת שנות ה־60, כשיוסף בן ישראל, אז מייסד המדור לפולקלור ולמוזיקה מזרחית ברשות השידור, נאבק במשך כמעט שמונה שנים עד שהצליח להוציא לפועל את פסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח, שהיה אבן דרך ראשונה במאבק להכנסת המוזיקה הים־תיכונית ללב הקונצנזוס. בפסטיבל, ששודר גם בטלוויזיה הישראלית, נולדו כוכבים כמו משה הלל, אורי שבח, חופני (ביצע בפסטיבל לראשונה בשנת 1976 את השיר "בת הזמן") ומאוחר יותר אבנר גדסי, שימי תבורי וזהר ארגוב (זכה במקום הראשון בפסטיבל 1982 עם "הפרח בגני").
עם זאת, אומנים ולהקות כמו צלילי הכרם, צלילי העוד ואהובה עוזרי - לא הצליחו להיכנס לפסטיבל. מאותן שנים זכור הראיון הטלוויזיוני השערורייתי שקיים ירון לונדון עם ניסים סרוסי, אז זמר פופ שפרץ עם "אשליות" ו"איני יכול", בתוכנית "טנדו", ששודרה בערוץ הראשון בשנת 1975. במהלך הראיון שאל לונדון את סרוסי שאלות שנשמעו מתנשאות ולעגניות על מראהו וסגנונו המוזיקלי ועל הדרך שבה הפך לכוכב. "רק במדינה כמו ישראל אדם שנראה כך יכול להיהפך לכוכב", אמר לו. לדברי לונדון עצמו, לא הייתה לו כוונה להעליב את סרוסי; לטענתו, שאב השראה מראיון עם שארל אזנבור, שבו מראיין צרפתי שאל אותו שאלות מתגרות. כן הוסיף כי אז לא הייתה לו ההבנה שלימים התגבשה אצלו לגבי מה שבהמשך קיבל את הכינוי "ישראל השנייה".
אך למרות זאת, אומני הז'אנר הפופולריים כבשו את אולמות האירועים והשמחות וחרשו את הארץ לאורכה ולרוחבה בהופעות בפני קהל לא מבוטל של מעריצים שהכירו את שיריהם, גם בלי הרדיו. "היה למוזיקה הזו את קהל השטח, שזה היה הרבה יותר מהקהל שמאזין לרדיו", מציין ראובני.
ערב ב"אריאנה"
באותן שנים העיתונאי, במאי הטלוויזיה ויוצר הסרטים התיעודיים והדרמטיים המנוח חיים ("כיימול") גיל, שעבד בערוץ הראשון, ראה את המתרחש מהצד. "אבא שלי, ממוצא אשכנזי לגמרי, היה בתקופה ההיא חסיד של מוזיקה יוונית אסלית מיוון. הוא היה מבקר ביוון באופן קבוע, מבקר בטברנות וקונה קסטות של מוזיקה יוונית", אומר מפיק הטלוויזיה אסף גיל, בנו של חיים גיל. "ההיכרות הראשונה של אבא שלי עם המוזיקה הים־תיכונית בארץ הייתה דרך ג'קי מקייטן, שהיה חבר מאוד טוב שלי. אבא נדלק על המוזיקה הזו ונמשך לסצינה. זה לא היה אידיאולוגי מבחינתו, הוא פשוט אהב את המוזיקה והתחבר אליה".
חיים גיל יצר סרט תיעודי על ג'קי מקייטן במסגרת "מבט שני", ועוד מספר סרטים תיעודיים על מוזיקת הקסטות. "אחר כך נולד לאבא שלי הרעיון לעשות סרט עלילתי על המוזיקה הזו", מספר אסף. "הוא גייס לצורך העניין את העיתונאי אהרן בכר, שהיה אחד הכוכבים הגדולים ב'ידיעות אחרונות' וכתב על אקטואליה בצורה משעשעת. במשך תקופה ארוכה הם יצאו למועדון 'אריאנה' ביפו, לערבים ים־תיכוניים, ותוך כדי כך התבשל הרעיון לסרט".
בכר עבד עם חיים גיל על התסריט, ומי שמימנו את הסרט היו המפיק יוסי משולם מרשות השידור ומשפחת יונה מירושלים, שהחזיקו בחברת הנדל"ן חפציבה.
הסרט מגולל את סיפורו של זמר קסטות אלמוני, גרוש ואב לילד, המתאהב באשת החברה הגבוהה ומנסה לפרוץ למיינסטרים. עוד דמויות שהופיעו בסרט הם שדרן רדיו אשכנזי־אליטיסטי, המתנשא ומזלזל במוזיקה המזרחית, ואשתו, שמגלה אהדה לזמר ולמוזיקה, למורת רוחו של בעלה. בהמשך מסתבך הזמר עם פושע מקומי שפורש עליו חסות כאמרגן.
"עד היום אני לא מבין את העלילה של הסרט הזה", אומר יהודה קיסר, שגילם בסרט את עצמו. "בזמן הצילומים לא היה לנו תסריט. הרוב, לפחות בחלק של הזמרים, היה ספונטני. למשל, בסצינה שזמר אחד רוצה להקליט אצלי באולפן אבל האולפן כבר נסגר עבור זמר אחר, אמרו לי פשוט לא לתת לו להקליט וזהו, לא אמרו לי מה לומר. כל העבודה הזו הייתה חאפרית. מה שהיה טוב זה הליהוק לתפקיד של זמר הקסטות. חופני, אדם עם נשמה אמיתית, היה אז האיש הכי כריזמטי ואהוב בתעשייה. כולם אהבו לעבוד איתו. כל אירוע שהיה לי איתו - ידעתי שיהיה מוצלח. הוא ידע לספר בדיחות, להנחות, לשיר יפה ולהחזיק ערב. מבין כל הזמרים שהשתתפו בסרט, הוא היחיד שהיה לו כישרון טבעי לשחק, למרות שהוא לא היה שחקן ולא הגיע מהרקע הזה".
"יום אחד דפקו אצלי בדלת הבמאי חיים גיל והתסריטאי אהרן בכר, ישבו על הספה ואמרו לי 'יש לנו תפקיד בשבילך בסרט'", סיפר לי חופני בעבר. "כך מצאתי את עצמי בתפקיד ראשי. לא משנה שהם ערכו את הסרט לא כל כך טוב, אבל הפרסום שקיבלתי היה עוצמתי ביותר. הפרצוף שלי על הפוסטר היה בכל בית קולנוע בתל אביב".
"שחצן הבן אלף"
לאחר שחופני לוהק לתפקיד הראשי, לוהקה פנינה רוזנבלום לתפקיד בת זוגו האינטרסנטית. רוזנבלום הייתה אז אחת הדוגמניות המפורסמות במדינה, שכבר שיחקה בסרטים "עם ישראל חי" ו"לא לשידור". "השיא היה שפורסמה בשער של 'לאשה' תמונה שלי בסצינת המיטה עם פנינה רוזנבלום, שכיכבה לצדי", סיפר חופני בעבר. "אנשים היו רואים אותי ברחוב וצועקים לי 'חופני, יא מניאק! איך השגת אותה?'. האמינו שאנחנו באמת זוג, למרות שזה רק היה סרט. הביקורות כיסחו את הסרט, אבל הוא הוצג ב־12 בתי קולנוע במקביל. זה היה סרט 'ג'חנון' ולא סרט 'בורקס', אבל היה בו קאסט נהדר".
לצד הזמרים לוהקו לסרט שחקנים מקצועיים ידועים. אילן דר גילם את שדרן הרדיו יורם טל שיר, ויונה אליאן את אשתו עדנה; אריה אליאס גילם את אביו של חופני; מכרם ח'ורי גילם את מנהל המועדון, האמרגן והעבריין שפרש את חסותו על חופני; ואייל גפן שימש כעוזרו ושק החבטות שלו. ורדינה כהן, אחותו של חופני, גילמה מעריצה שלו שדואגת לבנו.
"הייתי אז בת 22, מיד אחרי להקה צבאית ובזמן לימודי מוזיקה אקדמיים", משחזרת ורדינה. "הסוכנת שלי לביאה הון אמרה שהיא רוצה להציע אותי לתפקיד של מעריצה של זמר בסרט, וזהו. אחרי כמה ימים היא בישרה לי שהתקבלתי, וכשהגעתי לסט פתאום ראיתי את חופני. לא ידענו אחד על השנייה. צחקנו מאוד, היינו בהלם. חופני אמר ליוצרים: 'מה אתם משוגעים, הבאתם את אחותי הקטנה?'. חופני היה בן אדם שלא הסתיר כלום, הוא היה ספר פתוח, והוא התייחס בכיף לתפקיד, נמצא שם בין חברים טובים, הזמרים שחלקם הוא טיפח, הוא הרגיש כמו בתוך חפלה ולא בעבודה על סרט".
הסגנון המוזיקלי בסרט היה שונה מאוד מהסגנון של ורדינה כהן. "כשלמדתי מוזיקה במדרשה ואחר כך באקדמיה, הייתי פלצנית לגמרי, לא רק במוזיקה הזו", היא מודה. "זה היה ממש רחוק ממני. כיום אני יכולה לשיר את השירים האלה, כי בשבילי אלו קלאסיקות".
חלק גדול מהסרט צולם באולמי "מחולות תימן", ברחוב המסגר בתל אביב, שבשנות ה־70 וה־80 היה משופע במועדוני לילה ובאולמות אירועים. חלק מהסרט צולם באולפנו של יהודה קיסר ברחוב העלייה בתל אביב. "גם סצינת המיטה של חופני ופנינה צולמה אצלי באולפן", מספר קיסר. "הכניסו מיטה לאולפן, זה היה מצחיק מאוד".
באחת הסצינות הבולטות בסרט מגיע חופני להתארח בתוכנית הרדיו של יורם טל שיר. על רקע "לשיר בקול ערב", שואל אותו השדרן: "חופני, מה זה צריך להיות? לי זה לא אומר כלום. איזו משמעות אתה מוצא במילים האלה? אם אתה אומר שזה הטעם של הקהל שלך, אז אתה בעצם אומר שזה קהל שלא מבין כלום, קהל שאתה יכול למכור לו כל דבר, מה?". כשחופני מתגונן, איש הרדיו מתקיף אותו בשאלות על ההשכלה המוזיקלית שאין לו, ההשכלה הכללית שאין לו והרקע שממנו הוא בא. בתום הראיון חופני יוצא מהאולפן זועם ומושפל, ואומר: "ידעתי, שחצן הבן אלף הזה".
"הסצינה הזו מבוססת כמובן על הראיון של ניסים סרוסי עם ירון לונדון, ראיון שכל המדינה ראתה והעותק היחיד ממנו 'נגנז' ונעלם כלא היה", אומר קיסר. "זה אולי הדבר היחיד מתוך הסרט שעוד נגע במשהו רציני בצורה ישירה, אבל זו רק סצינה אחת מסרט שלם של שעה וחצי".
תפקיד דרמטי
ב־29 ביוני 1984 נערכה הקרנת הבכורה של "כאסח" בקולנוע "אדיסון" בירושלים בנוכחות כוכבי הסרט וקהל רב שהגיע לראות את כוכבי הקסטות על המסך הגדול.
"האולם היה מפוצץ", משחזר אסף גיל. "הקהל הגיע עם ציפיות גבוהות, ובסיומו של הסרט הייתה תחושה שאנשים התבאסו מהסרט בקטע אידיאולוגי, נעלבו ממנו, למרות שזו כמובן לא הייתה הכוונה של אבא שלי. אבא אהב את הסצינה ורצה לתת לה כבוד, הוא רצה לעשות סרט כיפי שלא עוסק בדברים אידיאולוגיים חשובים אלא סרט שיותר מתפנן על הסצינה ועל המוזיקה, אבל הקהל נפגע מזה, בייחוד מהבחירה התסריטאית לשחזר את הסצינה בין ירון לונדון לניסים סרוסי, ומהמטרה להציג את אילן דר, שגילם את תפקיד העיתונאי ואיש הרדיו הדוחה והמניאק משפיל את חופני, הזמר המזרחי. היו בסרט כמה ליהוקים טיפה מוזרים כמו של חופני ופנינה רוזנבלום, אבל אני חושב שבהשוואה ליתר הזמרים שהופיעו בשירה - לחופני היה התפקיד הכי דרמטי, ובמובן הזה הוא סיפק את הסחורה בעיניי".
לא עבר זמן רב והסרט הורד מהאקרנים. הוא הסתובב על גבי קסטות ובהמשך בפורמטים פיראטיים, והפך כאמור לקאלט, אף שנתפס בתודעה הציבורית כאחד מהכישלונות המהדהדים בקולנוע הישראלי.
"לא היו עד אז סרטים מהסוג הזה, שעסקו במוזיקה הים־תיכונית", אומר קיסר. "אני יודע שג'קי מקייטן, שמאוד אהב את חיים גיל והיה חבר טוב שלו, לחץ עליו לעשות סרט על סצינת המוזיקה הזו, שהייתה מקופחת ביותר. אז חיים לקח את היוזמה המבורכת. הסרט נקרא 'כאסח', שזו אמירה כאילו האליטה האשכנזית מכסחת אותנו, אבל אנחנו בכלל לא היינו מכוסחים ולא הרגשנו מכוסחים, לכן זה די העליב אותנו. בסוף מי שכוסח זה הסרט, בביקורות. זה לא סרט שמציג קיפוח או מהווה מחאה נגד מה שחווינו אז, וזה לא סרט שמשך אליו קהל, כי לא היה בו משהו שהקהל יגיד 'וואו, לא ידענו'. אם חיים גיל רצה לעשות סרט על הקיפוח ושאנשים יזדעזעו ממנו, אז זה לא עבד. הסרט פספס את המטרה. בסוף זה סתם סרט מוזיקלי, והשירים הם מה שהשאירו אותו בתודעה".
"אני חושב שהרעיון הראשוני, לשתף את הזמרים בסרט קולנוע, מאוד קסם להם והם זרמו איתו. אבל מבחינה תקציבית הייתה למפיקים בעיה שהשירים יבוצעו בלייב, אז הם לקחו פלייבקים מהקלטות ישנות שרצו בשוק הקסטות, וזה עוד משהו שגרע מהסרט. ראיתי את העריכה הסופית לפני שהסרט יצא לאקרנים, ויש בו סצינה שאף במאי אחר לא היה משאיר. בסצינת הסיום רואים את הבסיסט ג'קי אסולין מלווה על הבמה את חופני, ומיד אחר כך מראים את הקהל מתלהב ומוחא כפיים, ובקהל רואים את ג'קי אסולין. איך יכול להיות שהוא גם מנגן על הבמה וגם יושב בקהל? אף איש מקצוע רציני לא היה נותן לדבר כזה לקרות. הסרט הזה לא היה לרוחנו".
"לא אהבתי את התסריט ואת העריכה", מציין אשר ראובני. "זה היה ממש גרוע, פשטני וזול, ולא אהבתי שהם השתמשו בפלייבקים מלאים בשירים. העלילה לא הייתה טובה. אם היו יושבים איתי לכתוב את התסריט, הייתי מספר להם איך באמת נראית הסצינה, אבל הם בחרו ללכת על גימיקים כמו זמרים מזרחיים שישירו להיטים וצחוקים עם פנינה רוזנבלום. הם רצו לעשות סרט בשביל לפוצץ אולמות ולהרוויח כסף, אבל המציאות טפחה על פניהם".
"הדבר היחיד שמעניין בסרט אלו השירים", אומר הגיטריסט משה בן מוש, שגילם בסרט את עצמו ותרם לעיבוד וליצירת השיר היחיד המקורי שנכתב במיוחד לסרט "לשיר בקול ערב", פרי עטו של אביהו מדינה. "חופני, שהיה מספר אחת בשוק ההופעות בחתונות אז, שיחק אותה זמר קסטות בצורה מעולה, אבל העלילה לא הייתה רצינית".
"אבא שלי לא חשב על לעשות כסף אלא רצה ליצור סרט כיפי, וכשהסרט נכשל - הוא אומנם התאכזב אבל המשיך הלאה ולא לקח את זה כבד מדי, הייתה לו גישה פשוטה לחיים", מספר אסף גיל. "מהר מאוד הוא עבר לחפש את הפרויקט הבא".
לנגן על רגשות הקיפוח
לא רק הקהל והאומנים שעליהם מבוסס הסרט לא קיבלו אותו טוב - גם המבקרים: מבקר הקולנוע מאיר שניצר כתב כי "כאסח" היה בין הסרטים הגרועים של אותה שנה, והמבקר יורם פורת כתב בעיתון "חדשות" שהסרט הוא עלבון לזמר המזרחי ונימק: "'כאסח' הוא סרט אינפנטילי ועילג, המנגן על רגשות קיפוח של המון, הזקוק באופן דחוף ללגיטימציה תרבותית. הסרט לא רק מעוות את המציאות, אלא גם מחזיר אותה הרבה שנים לאחור. גם מי שלא משוגע על המוזיקה הזאת חייב להודות, שזמרי הקסטות (שם ז'אנרי) עשו בהתמדה ובעקשנות את המרחק הפיזי ממש מהתחנה המרכזית (הישנה) אל היכל התרבות. אבל כאן הם מתגלים כאוסף של חדלי אישים, חסרי פנים, אישיות, דם ובשר. לכל היותר כלים פרימיטיביים בידי העולם התחתון לעשיית ממון.
"במקום לעקוב אחר תופעה אותנטית של תרבות מחוץ לגדר, הנאבקת על מקומה בחברה, הסרט משקיף מגבוה, מנקודת מבט פטרוניסטית, המעניק לה הכשר. זמרי הקסטות אינם זקוקים להכשר מסרט המציג אותם כחבורת סטריאוטיפים משעממים. האם ניתן לתאר תרבות באמצעות תת־תרבות? האם ניתן לכתוב סיפור בלשון עילגת, אלא אם כן הכוונה לתאר מציאות עילגת, דלה וחסרת תרבות? 'כאסח' הוא עלבון לקולנוע ועלבון לזמר המזרחי, הראוי להתייחסות פחות נלעגת ויותר מקצועית".
פסקול שירי הסרט מפוצץ הלהיטים יצא על גבי תקליט ויניל, שנחשב לפריט אספנות, ו"לשיר בקול ערב" מתוכו הפך לשיר הזכור ביותר מתוך הסרט. "השירים כבר היו ידועים אז, הקהל הכיר אותם ושר אותם, אבל לא ראה אותם אף פעם על המסך הגדול", אומר קיסר. "במובן הזה הסרט עשה משהו מהפכני - הוא בפעם הראשונה הכניס את השירים האלה שניגנו ושרנו בחתונות ובמועדונים לקולנוע הישראלי, התגלמות הממסד. זה ללא ספק היה צעד חשוב בניפוץ תקרת הזכוכית ובשינוי היחס של הממסד אז למוזיקה הזו. אלו שירים מוצלחים, וזו מוזיקה שהקהל תמיד אוהב, לכן אני חושב שהסרט הפך לפולחן. לא בגלל איכותו, אלא אך ורק בגלל היכולת לראות את כל הכוכבים האלה במקום אחד מבצעים את השירים האהובים".
"בדיעבד, וטוב שזה בדיעבד, הסרט הזה מנציח את ימי הזוהר היפים של המוזיקה הים־תיכונית, הוא מתעד את התקופה ושם את המוזיקה הזו על המפה", מוסיפה ורדינה. "כל השירים בסרט הפכו להיות מה שנקרא 'שירי ארץ ישראל'. הארץ הייתה אז במקום אחר, במקום של עוד לא לקבל את המוזיקה הזו, מקום של לשים אותה בגטאות. אם בסופו של דבר גלי צה"ל הכניסו את המוזיקה הזו, זה היה בתוך מסגרת שחס וחלילה הם לא יתערבבו עם מוזיקה אחרת. אותו דבר עם תחנות רדיו אחרות. הסרט ניסה לשים את המראה על הנושא, אבל פספס מבחינת העלילה. כיום הוא מזכיר לי תקופה נאיבית, יפה ופשוטה יותר, ועם כל הביקורת על הסרט - אי אפשר לזלזל בסרט ש־40 שנה אחרי מפוצץ אולמות וגורם לאנשים להגיע ולראות אותו".
"עבר כל כך הרבה זמן מאז, שאני חושב שהיום כל הזמרים שהשתתפו בסרט כבר שייכים לפנתיאון, אלו לא זמרים בהתהוות כבר, וזה לא עכשווי בשום צורה, זו נוסטלגיה, ואנשים נמשכים לנוסטלגיה", מסכם אסף גיל את העדנה המחודשת שלה זוכה הסרט.
מבלי להתכוון, "כאסח" פתח את הצוהר לז'אנר הסרטים הישראליים של המוזיקה המזרחית ששטף את הארץ בשנות ה־90 וראשית שנות ה־2000 בכיכובם של אבי ביטר, משה כהן, תמיר גל וליאת בנאי, פרי יצירתם והפקתם של ימין מסיקה וירמי קדושי, בעלי חברת "הפקות המזרח".
הסרטים הציגו גישה חברתית־תרבותית, שעסקה בצורה מלודרמטית בחיי זמרים מזרחיים שהפכו, ללא ניסיון קודם, לשחקנים ראשיים בסרטים, ביצעו את מיטב להיטיהם בפלייבקים מלאים וזכו למעמד של קאלט בשטח, רחוק מהקולנוע ומהטלוויזיה הממסדיים.