"אם אשרוד, אעבור את צרפת ברגל", הבטיח לעצמו הסופר פייר, גיבור הסרט "הדרכים הלא ידועות" של הבמאי דניס אימברט, כשהיה מרותק למיטתו בשל התאונה שעבר בילדותו, שהותירה אותו עם צלקות נצחיות בגופו. ברוח שיגעון וטירוף יוצא פייר למסע רגלי בן יותר מ-1000 ק"מ ברחבי שבילי הסלע ההרריים והסדוקים של צרפת בתקווה שיזכה לגאולה. בעודו הודף את הקדמה עם המסכים המרצדים, התיעוש הגובר כחלק מתחבולת הערים, הכבישים הסואנים והמולת בני האדם - "התפתחות של טעות" כפי שפייר מכנה אותה - הוא זוכה ללכת בשבילים מתפתלים מרוחקים לעיני כל ומאמץ לו את כוח הבריחה המרדני מול כל העולם.
במלאת 40 שנה ליציאת "כאסח": בחזרה לסרט שהפך מכישלון לקאלט
“סוג של חסד": סרט משעמם להפליא ונפוח להחריד
פייר הוא מסוג האנשים שאינם רוצים להיכלל בין דפי ההיסטוריה, אלא מעדיפים להיעלם בנוף. הוא לא נמנה עם אחד משני סוגי האנשים שהקיסר נפוליאון הגדיר - המפקדים או הצייתנים- אלא יוצר לעצמו סוג שלישי ייחודי, שהוא כאמור הבורח, שהופך עם הסתעפות שבילי מסעו של פייר לפיקוד במלוא מובן המילה. בריחתו של פייר, בה הוא מוצא עצמו מפלס את דרכו בין עצי היערות, מעמידה בקושי רב את עמוד השדרה הרעוע והשברירי שלו המתחנן לרחמים, את רגליו הדואבות ואת ידיו הנעזרות במקלות ההליכה. בין לבין, בעצירות המזדמנות על צוקים ומול נופי שמיים תכולים בהירים או זרועי כוכבים, פייר מתעד בכתיבה את מסעו תוך הפקת לקחים והגיגים המשתלחים לעברו כהרף עין כאינטואיציה חולפת. עם מפה בידו, שמעמיקה את שכחת הקדמה והחזרה אל אמא אדמה, פייר מגלה את "הארוסה החשובה ביותר": החופש, ומצליח להסתלק מהחיים הקודמים שהכיר אל עבר חיים חדשים.
בין כל צעד ושעל, הסופר הצרפתי הזה מנסה לנצח את הטבע, לאחד את השבילים המתפתלים, להימנע משליטת הגורל ולהפוך את היוצרות. במפגשו עם אנשים לאורך המסע, כמו חבר מהעבר, אחותו, נוודים, איכרים, צוענים או עובר אורח מקרי, הוא זוכה להתייחסות אחרת מהזולת, אשר מעצבת את דמותו לתרכובת רב-גונית ויוצאת דופן של אדם אחר. פעם הוא זוכה למבטי חמלה כשרואים אותו רוכן ונח על יד מנזר כשצלקות פניו נחשפות, במפגש אחר הוא קוטף רגע תהילה והערכה קטנטן שמזהים אותו כ"סופר המטייל בצרפת", ולעיתים מזכירים לו עד כמה הוא פשוט מוזר.
כשנשאל יותר מפעם אחת מדוע הוא מפרך עצמו במסע הרגלי הזה, הוא משיב בטבעיות: "תמיד הלכתי", ובינו לבין עצמו כשהוא לבד הוא מרחיב ומודה: "פחדתי מבינוניות. העדפתי לברוח". חלק ממלוויו למסע מוסיפים להזכיר לו כי "מוכרחים להעז ולצאת למסעות ארוכים". מעבר לכך שפייר מצליח לסגור את הפרקים הרעים הקודמים של חייו מאז התאונה, הוא מגיע להתרוממות רוח ולגבהים רגשיים שאינו הכיר קודם. הסרט הזה הוא בפני עצמו כהליכה אל הלא נודע והוא דורש מאיתנו להפעיל מחדש את שרירי המחשבה ובעיקר את הסבלנות וההמתנה שבפני העלילה השקטה כלפי חוץ והגועשת כלפי פנים. המחיר שווה את זה, כי המסר החזק שהסרט הזה מטפטף לכל אורכו יחלחל ויישאר אתכם רגעים רבים גם אחרי תום הצפייה. כפי שפייר ניגש למהלכים ולמקומות שהוא חפץ להיות בהם דרך טיפוס בחלון, ולא חלילה באופן המקובל של כניסה דרך הדלת, גם הצופה כאן נדרש באורח שונה ופתוח לעכל סיטואציות ואדם אחד שכולו מסמל אי שגרה.
המטרה הסופית של פייר לא תמיד ברורה והיא מצליחה להתחמק ולהיבלע, בייחוד כשהוא נצפה סובל מהשמש הקופחת או מהסלעים המחליקים, אך הוא טורח להזכיר לנו אותה במילותיו הספרותיות והפילוסופיות, גם אם הן עדיין נגועות באיגיון משווע. דרך הנופים הקסומים ועוצרי הנשימה של צרפת, דמותו של פייר מגלה לנו שאנחנו יכולים לרפא את עצמנו בזכות תרופת הפלא של הטבע שנמצאת ממש מתחת לאף שלנו, ואנו רק צריכים לקחת אותה בשתי הידיים. כוח הטבע הזה יכול לתת לנו מפלט לבריחה, כמו שהעניק לפייר, אך גם להשיב אותנו חזרה הביתה עם יותר נחת רוח ופחות סדקים בלב.