המשוררת, התסריטאית והבמאית ליהי חנוך הלכה אתמול לעולמה לאחר מאבק ממושך במחלה קשה. יום אבל כבד נפל על תעשיית הקולנוע והסופרת עם היוודע דבר מותה של הקולנועית והסופרת והמשוררת, ליהי חנוך. העורכת שלה, העורכת המיתולוגית הידועה עליזה ציגלר, סופדת לה:
"ליהי מתה. ליהי הייתה הכי יפה באוניברסיטה העברית. הכי יפה בפתח תקווה. הכי יפה בתל-אביב כולה. היה לה יופי פראי ואי אפשר לדבר עליה בלי לדבר על היופי הזה. יופי פראי. אמיתי. היא הייתה אמנית. במאית-תסריטאית. סופרת. קודם משוררת אחר כך סופרת. מסוג הסופרים (הנדירים) שכותבים פרוזה כמו שכותבים שירה (נורית זרחי)".
"ליהי הייתה משוררת מיוחדת. היא הייתה אחרת. מקורית. נועזת. השירה שלה היא התפרצות כמעט טיטנית. לאחרונה פורסם (סוף סוף) שיר חדש יחסית שכתבה על הצייר מאיר פיצ'חזדה. בני צ'יפר, שפרסם לאחרונה את השיר, אמר לי שהוא בוש ונכלם על שפספס את המשוררת הזאת. איזה שירים חזקים! אמר. אני חושבת שהדרך הכי נכונה לכתוב על ליהי היא פשוט לצטט אותה. אז אני אצטט מתוך שניים מהספרים שהוצאתי לה, ומתוך הספר האחרון שהוציאה בהוצאה עצמית".
עליזה הוסיפה ואמרה כי "הציטוטים מקריים. פשוט פתחתי עמוד והעתקתי. הנה ליהי חנוך: סעיף צ'לו (סדרת פרוזה, ידיעות אחרונות) עמ' 188: "17 במרץ 2003 כל הסכינים הושחזו. נשמת האנשים יוצאת מפחד. לאן תלך? נהיֵה או לא נהיה. זה הרגע הזה. האביב והחורף – קרב אחרון. מאיה אמרה שהאביב לא יבוא, לא יָראה את פניו עד שתיגמר המלחמה.[...] הורי מביטים על חייהם בחמלה. שמונה מלחמות במהלך חיים אחד, ועוד לא נגמר[...] עוד כמה שעות יפוג האולטימטום של ראש האימפריה האמריקאית לעריץ מבגדד. בתוך המלחמה עוד מלחמה. מסכות גז יחליפו את מסכות הפורים. מזרקי האטרופין מוכנים. שוב מונחים המתים ההם בבתי הבריות, עוד יותר כבדים. שום דבר לא נראה. האימה שקופה. חסרת קול. מישהו מביט מהצד וצוחק צחוק אכזרי..."
בעירום מלא (ליריקה וידיעות ספרים) עמ' 82, כך היא כותבת על הוריה בשנתם האחרונה:
"ליהי, הקשר נותק, להתראות... שמעתי אותה אומרת בכוחה האחרון כשהשפופרת נפלה לה מהידיים. הקשרית מההגנה. מכשיר הקשר חבוי בחדר השינה בתוך הארון הגדול, במושבה – ליהי, זה אבא. אמא לבד. אנחנו לבד. אני עם הילדים, אבא, עם הנכדים שלי, ואחותי שומרת על הנכדים שלה. ואחי הקטן מופיע בכפר בלום, בגליל שלך, ואחי השני לא חזר מהעבודה. ארבעה ילדים הולדנו ואנחנו לבד."
ומהדש הקדמי:
"יומן דוקומנטרי-שירי המסופר כמסע בזמן. סיפור על אהבה גדולה... ועל הפרידה הכפויה בסוף הדרך. סיפור על גלגולי הפנים והיפוכי התפקידים בדרכי החיים. מילדים להורים. מהורים לסבים. ושוב לילדים של ילדינו. "אני חושבת על האב שמסר את בתו לחופה ועל הבת מוסרת את אביה למוות." בקול שירי, ייחודי ויפהפה, מספרת ליהי חנוך את הסיפור הנצחי, הגדול והעצוב של משפחה אחת, ישראלית מאוד. "מתפוררת כמו לחם ישן. כמו חלום."
והאלבום/שירה/צילום האחרון (עם הצילומים היפהפיים של איתן ליפשיץ, בן זוגה, כפי שצילם אותה במהלך השנים), כמו פרא, כמו חיה (עמ' 6, 7):
"אני בדרך לסוף. כלומר, עברתי את החצי. הצעירים אומרים בקלות "סוף הדרך" המלה "סוף" מתגלגלת בפיהם בקלות רבה סכינים מונחות על הירכיים בגלוי."
(מתוך המוטו לספר)
עליזה הוסיפה כי "אלו מילים של ליהי על המלחמות בארץ הזאת. על משפחה. הורים. ילדים. בדידות. אהבה. וגם על הסוף המתקרב. ליהי הייתה גם חברה אהובה שלי. פגשתי אותה לראשונה בירושלים, באוניברסיטה. סוף שנות השישים. לא דיברתי איתה אז. רק הסתכלתי עליה. לימים, כשערכתי והוצאתי לאור את ספריה, נעשינו חברות. ליהי הייתה אדם אוהב. חברים. חברות. משפחה. כל אלה היו חשובים לה. אולי יותר מקידום עצמה כמשוררת כל כך מיוחדת ונפלאה. בשנים האחרונות היא הייתה חולה. ספונה בביתה. אבל לא הפסיקה לכתוב. ליצור. להיות מעורבת בכל מה שמתרחש כאן, ולכאוב את מה שקורה לארץ הזאת שזרמה בדמה. אולי מוזר לומר את זה, אבל דווקא עכשיו, אני מאמינה שיפורסמו עוד שירים שלה, שהשאירה אחריה, ואנשים רבים ש"פספסו" אותה יכירו ויתאהבו מחדש. ונראה את הסרטים היפהפיים שלה. נקרא את הספרים. עוד תהיה לה תקומה. ואולי לכולנו?"