50 שנה לסרט "עיניים גדולות": חזרנו לסיפורים מאחורי הקלעים

באחת הסצנות המפורסמות בסרט "עיניים גדולות", מתעמת בני פורמן, מאמן כדורסל קומבינטור ובוגדני בגילומו של אורי זוהר, עם אשתו ואם שני בניו אליה (אליה זוהר), לאחר שזו מטיחה בפניו את בגידותיו החוזרות ונשנות ובייחוד את הרומן שלו עם סימה (סימה אליהו), מחסנאית קבוצת הכדורסל.

כשאליה מסרבת לשמוע את מה שיש לו לומר, פורמן, ברגע של אובדן עשתונות, חוסם את דרכה ולא נותן לה לצאת מהבית, תופס את סל המצרכים שבידיו וזורק אותו בפראות על הדלת, שובר את הספרייה הביתית וממשיך בשבירת כיסאות. אליה, במקום לברוח, מחבקת אותו ומנסה להרגיע אותו. בסוף היא גם מבקשת ממנו סליחה. בסצינה הבאה כבר רואים אותם משתזפים על חוף הים.

הפיכה קולנועית: הרפורמה של מיקי זוהר דורסת את הקולנוע הישראלי
הטרדה מינית? התיעוד המטריד של פרנסיס פורד קופולה

סצינה זו מבוססת על ריב אמיתי בין בני הזוג זוהר. "אליה זוהר הייתה מין ילדת פרחים", אמר איציק קול, ממפיקי הסרט בראיון לאתר nrg ב־2007. "פעם אחת אורי שאל אותה: 'את זוכרת שתפסת אותי על חם, מה אני עשיתי?', אז היא אמרה: 'התחלת לצעוק, כי זה מה שאתה תמיד עושה כשאתה אשם, ואז הרסת את הכוננית'. בגלל זה הופיעה סצינה כזו בסרט. רוב הדברים שהיו בסרט קרו במציאות, וזה מה שעשה אותו טוב כל כך".

"עיניים גדולות", שיצא לאקרנים בסוף יולי 1974 והיה הסרט האחרון שבו שיחקו יחד אורי זוהר ואריק איינשטיין, הוא השני בטרילוגיית סרטים שבהם אורי זוהר עושה חשבון עם עצמו ועם אורח חייו וחיי חבריו. הסרט הקודם היה "מציצים" ב־1972, והסרט השלישי היה "הצילו את המציל" ב־1977. בסיום הטרילוגיה, עם חזרתו בתשובה, פרש מתעשיית הקולנוע והבידור. 

בדיעבד "עיניים גדולות" נחשב לסרט הטוב ביותר של זוהר, אף שלא נצרב בתודעה הציבורית כסרט פולחן בדומה לקודמו "מציצים" שהפך לסמל תקופה, או ל"הצילו את המציל" שנחשב להצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלו - אבל גם לשפל אומנותי שתקע יתד אחרון בקריירה הקולנועית שלו.

בזמן אמת דעות המבקרים לגבי "עיניים גדולות" היו חלוקות: ב"הארץ" כתבה הדה בושס ש"הכיעור כמו דבק בי גם לאחר שעזבתי את אולם הקולנוע, אבל הדיכאון עבר ונעלם כשם שחלף רישומו הבנאלי של הסרט", ואילו ב"מעריב" כתב משה נתן ש"זה סרט קטן, עשוי היטב, הסרט הטוב ביותר שעשה אורי זוהר". ד.אהרון כתב באותו עיתון כי מדובר ב"קומדיה פתטית שיש בה מן דריכה על המקום, אם לא למטה מזה". ב"העולם הזה", לעומת זאת, נכתב כי מדובר ב"סרטו הטוב, הבוגר והמשובח ביותר של אורי זוהר".

"הטרילוגיה התל אביבית של אורי זוהר היא תקופת המעבר בין הרגע שאורי זוהר חשב שהוא יכול להתמודד עם הבעיות שלו בעזרת הקולנוע ועד שהוא מבין שהקולנוע לא יציל אותו והוא חוזר בתשובה", מסביר מרט פרחומובסקי, יוצר וחוקר קולנוע ותיאטרון. "אורי זוהר בוחן את עצמו בסרטים האלו, מבקר את עצמו, מלקה את עצמו ומסתכל על עצמו באופן נחרץ וקשה".

"אלו סרטים מאוד ביקורתיים. זה סרט מצוין, ובתקופה שהוא נעשה לא היו סרטים ברמתו. לטעמי 'מציצים' ו'עיניים גדולות' הם שני הסרטים הטובים של אורי זוהר. ב'עיניים גדולות' יש מכובדות מסוימת, הוא פחות גס, כך שלשוחרי קולנוע איכותי קל יותר להגיד שהם אוהבים את 'עיניים גדולות'".

סקס, סמים ושבירת מוסכמות 

כדי להבין את הרקע לסרט, עלינו לחזור אל תל אביב של סוף שנות ה־60: זוהר וחברו הטוב ביותר אריק איינשטיין היו הכוח המניע של חבורת לול, שחקנים־זמרים־בוהמיינים שהתגבשו בתל אביב ב־1969. הם בילו יחד, יצרו סרטים, תוכניות טלוויזיה, מערכונים ואלבומים. בין הפרצופים הבולטים בחבורה היו שלום חנוך, בועז דוידזון, ג'וזי כץ, משה איש כסית, טליה שפירא, אלונה איינשטיין (אז אשתו של אריק איינשטיין), יהונתן גפן, רפי אדר ואשתו השחקנית יהודית סולה ועוד. 

בראשית שנות ה־70 נחשב זוהר לא רק לשחקן ובדרן כריזמטי וכישרוני, אלא גם לבמאי ותסריטאי קולנוע מוערך, החתום על להיטים כמו "חור בלבנה", "מוישה ונטילטור", "כל ממזר מלך" וסדרות הטלוויזיה "לול". כבמאי נתפס זוהר כחרוץ, פדנט, קשוח ורציני, שונה לגמרי מהדמויות שהוא גילם. 

לצד העשייה פורצת הדרך, החבורה ניהלה אורח חיים נהנתני ופרוע. איינשטיין וזוהר נעצרו ב־1971 בחשד לשימוש בסמים. במרץ 1974, בעיצומה של עריכת "עיניים גדולות", זוהר נשפט לשלושה חודשי מאסר, לאחר שהתפרע בבית המשפט אשר החליט להאריך את מעצרו בחשד לשימוש בסמים. הוא הורשע גם בהעלבת שופט ובתקיפת שוטר.

ב־1971, אחרי המעצר הראשון שלו, החליט זוהר לשנות כיוון וליצור, לראשונה, סרט שיבוסס על הווי חבורת "לול", על אורח החיים ההולל והנהנתנות המזויפת ויביט עליה בעיניים ביקורתיות. התוצאה הייתה "מציצים", סרט שעסק בחייהם של שני נערי חוף מתבגרים (בגילומם של איינשטיין וזוהר) שמנהלים חיים של הוללות, בגידות וסמים על רקע חוף הים בתל אביב. כשיצא לאקרנים בקיץ 1972 הוא היה כישלון מוחץ, אבל במרוצת השנים הפך לאחד הסרטים החשובים בקולנוע הישראלי. 

למרות הכישלון והביקורות הרעות, הסרט היה מועמד ב־1973 לפרס "דב הזהב" בפסטיבל הסרטים בברלין, דבר שאולי נתן לזוהר לגיטימציה לכתוב ולביים סרט ריאליסטי נוסף המעביר ביקורת על חייו האישיים. הפעם במקום סתלבט על החוף - הוא בחר בעלילה המתרחשת על מגרש הכדורסל ובעיקר מחוצה לו. 

במרכזו של הסרט ניצב בני פורמן, מאמן כדורסל, נשוי ואב לשניים, רודף שמלות מושבע, מה שמקשה עליו לתפקד מבחינה משפחתית, מקצועית וחברתית. יחסיו עם אשתו אליה מתערערים כשהיא מגלה על בגידותיו הרבות, והקונפליקט ביניהם משפיע גם על תפקודו כמאמן כדורסל. 

סיפור מסגרת נוסף הוא יחסיו עם חברו הטוב יוסי (אריק איינשטיין), שחקן כדורסל מוכשר שמתאהב בסימה, מחסנאית קבוצת הכדורסל, למורת רוחו של פורמן. כשהסתבכויותיו סוגרות עליו - מבין פורמן לראשונה בחייו כי המצב לא יכול להמשיך כפי שהוא, והוא יהיה חייב לשמור על מסגרת נישואיו, כמעין תהליך התבגרות מאוחר. עם זאת, בסוף הסרט, כשהוא רואה מחלון ביתו בלונדינית נאה, הוא חוזר מיד להרגליו הישנים. 

כשמשורר כותב תסריט 

לצורך כתיבת התסריט גייס זוהר את הסופר והמשורר הנודע יעקב שבתאי, שלא כתב מעולם תסריט לסרט קולנוע. "בגלל שלאורי ולאריק היו מריבות לגבי הדיאלוגים, הבאתי כפתרון את איש הפרוזה יעקב שבתאי שיסייע לנו בכתיבה", סיפר קול. "זה לא כל כך עבד, כי הוא כל הזמן רצה לתאר את מה שרואים. הוא לא ממש הבין שבקולנוע אין מה לתאר. אורי רב עם שבתאי כל הזמן, וניסה ששבתאי יכתוב כמו שמדברים ברחוב, לא כמו בספרים. בסוף מי שעזר עם הדיאלוגים הוא אריק. זה בא לו טבעי. הוא היה יכול להמציא כל מיני אמירות שאת רובן הכנסנו לסרט".

"זה סרט מצוין שאני רואה בו המון אלמנטים אוטוביוגרפיים של אבא שלי", מספרת נועה שבתאי, בתו של שבתאי ויוצרת הסרט "אבא שלי, יעקב שבתאי". "קל למצוא קווי דמיון בין הדמות הראשית לאורי זוהר, כי הדמויות מגולמות על ידי האנשים שעליהם הן מבוססות, אבל כשחקרתי את סיפורו של אבא שלי וקראתי את ספריו, אני יכולה למצוא בקלות בתסריט גם את אבא שלי".

"כשצפיתי בסרט זה מאוד ריגש אותי: כשאני רואה את אורי ואליה מתווכחים ורבים בלהט, אני רואה את אבא שלי ואת אשתו, כיום אלמנתו. אני לא יודעת אם אבא שלי ניהל רומנים עם הרבה נשים, כמו אורי בסרט, אבל אני בהחלט יודעת שהוא ניהל רומן עם אמא שלי (המפיקה המיתולוגית דליה גוטמן - ד"פ) בזמן שהוא היה נשוי, אז אני לא יכולה להישאר אדישה לזה".

"אני חושבת שיש משהו נואש בסרט. זו לא קומדיה קלילה על גבר שיש לו הרבה נשים. ככל שנכנסים לתוך הסרט הוא נהיה כבד ומעיק יותר. אתה מרגיש את הנואשות של הדמות הראשית, אתה מרגיש שהוא כובל וקובר את עצמו בסיטואציה שבה הוא נמצא, וזה משהו ייחודי. אני לא מכירה סרטים שמשתמשים בזווית כזו מקורית. כמובן שבסופו של דבר הסרט אוטוביוגרפי, אבל אני רואה גם את אבא שלי בסרט. התאווה לחיים בסוף היא שסוגרת עליך, וזה משהו שבולט בסרט".

"אורי ואבא שלי היו אנשים נורא שונים, אורי היה בוהמיין וקצת מתהולל ואבא שלי היה יותר סוליסט ומופנם. אופי העבודה שלו היה לשבת בחדר העבודה שעות על גבי שעות. כנראה המכנה המשותף שלהם בנקודות ההשקה האוטוביוגרפיות גרמו להם להתחבר לכתיבת התסריט. משהו בגבריות של שניהם ובאיך שהם תפסו אותה קישר ביניהם והוליד את התסריט. הם הישירו מבט נוקב ומקורי אל עצמם כיוצרים. הם מציגים את הגבר בצורה נלעגת כמעט, וזה נוגע ללב ומעורר מחשבה. ככה לשים את עצמך על המוקד ולהפוך את עצמך לפתטי - זה גאוני בעיניי".

בראיון ל"מעריב" עם צאת הסרט אמר אורי זוהר: "אני חי בהרגשה שיש סביבנו המון בני פורמנים, שבעצם כולם כאלה - בכל אופן הגברים. יש בהחלט משהו משותף בין 'מציצים' ל'עיניים גדולות', אך ב'מציצים' ציירתי תמונה של אנשים בשולי הכרך ובשולי החברה - בנושא כזה אתה יכול לעשות כל מה שעולה על דעתך. ב'עיניים גדולות' העברתי את העלילה למרכז חברתי תוסס - וכאן צריך לשמור על חוקים, כאן אתה מטפל בדברים המוכרים לכל, בשגרת החיים, העסקים, האהבה, השאיפות, ההצלחות והכישלונות. 

"גיבור הסרט הוא מאמן קבוצת כדורסל. זה מחייב: הוא צריך להצליח בכל שבת! הוא מדבר על אהבת הספורט, אבל לאמיתו של דבר הוא לא אוהב את הספורט אלא את ההצלחה, הניצחון. באותה מידה הוא זקוק להצלחה אצל נשים - אצל כל הנשים... הוא אינו מוכן לוותר על אחת כשהוא מסתבך עם שנייה - וזה כמובן מסבך אותו עוד יותר כבעל לאישה פלוס תינוק. אני אוהב סרטים שלמדתי מהם משהו, וזה קרה לי ב'חור בלבנה', ב'מציצים' וב'עיניים גדולות'".

על המגרש 

בניגוד לסרטיו הקודמים הפעם זוהר לא היה צריך לערוך אודישנים נרחבים כי בחר לבסס את הסרט כאמור על הדמויות האמיתיות מחייו. לצורך כך ליהק את איינשטיין בתור חברו הטוב, את סימה אליהו בתור הבחורה שעליה הוא ואיינשטיין רבים. את אליה, אשתו, בתור זוגתו בסרט וכך גם את בנו הקטן, אפרים זוהר.

אביגדור צברי, הבעלים של הצריף הסמוך לחוף מציצים שבו החבורה בילתה, לוהק לתפקיד אביגדור, וטליה שפירא הייתה טליה, אחת מהנשים שאיתן הוא מנהל רומן. חברים נוספים מחבורת "לול" שהשתתפו בסרט לא בשמותיהם הם צבי שיסל בתור אוהד הקבוצה ועוזרו של פורמן ואלונה איינשטיין ששיחקה בתפקיד קטן את גאולה. 

"את אליה אשתי לא שיבצתי בסרטים קודמים כי לא היו תפקידים שהלמו לה", סיפר זוהר בראיון אחר ל"מעריב". "את סימה הכרתי אצל פשנל, האמרגן שלי, היא עבדה שם כמזכירה וליהקתי אותה ל'מציצים'. בהמשך ידעתי שאני רוצה אותה גם ל'עיניים גדולות'. התקשורת בינינו יותר אישית ממקצועית. את אריק שכנעתי לעשות את הסרט כשהצעתי לו הרפתקה, אמרתי לו: 'בוא תצא איתי לדרך ארוכה. היא אולי תהא קשה ומייגעת, אך בסופו של דבר ננשום אוויר אחר על פסגת ההר, ומשם נצפה בנופים אחרים. שונים. יפים'". 

על בחירתו ללהק אנשים ללא ניסיון משחק קודם, הסביר באותו ראיון: "אני לא יודע מה נחשב יפה או לא יפה, אולם אני יודע מה מוצא חן בעיניי אצל אנשים, וכשאני מוצא זאת, אני מעוניין להעביר זאת אל הבד: חיוך, תנועה, התנהגות. להבדיל מהגישה הגורסת כי שחקן מקצועי טוב חייב למצוא בתוך עצמו את הנתונים הנדרשים ממנו בתפקיד זה או אחר - אני מחפש אנשים שיש בהם באופן טבעי מקסימום האיכויות שאני רואה בדמויות".

לסרט לוהקו שחקני כדורסל ותיקים כמו אורי גוטהלף, כוכב הפועל תל אביב, הקבוצה שהעריץ איינשטיין, וכוכבי מכבי תל אביב יעקב אדליסט, משה גולוביי ושבתאי בן בסט, וכן צעירים כמו רוני בוסאני בן ה־17, ששיחק אז בקבוצת הנוער של מכבי תל אביב. "התחלנו את הצילומים באמצע 1973 ומלחמת יום הכיפורים קטעה לנו את הצילומים, אז הפסקנו והמשכנו אחרי המלחמה, וכשהסרט יצא כבר התגייסתי לצבא", משחזר בוסאני, שאימן לימים את נבחרת ישראל ומשמש כיום כפרשן כדורסל.

"הייתי שחקן בקבוצת הנוער של מכבי תל אביב במגרש הבלטות, המגרש הישן של מכבי. אורי ואריק באו וראו אותי משחק ומלהטט עם הכדור, מצאתי חן בעיניהם. הם ביקשו ממני להצטרף גם לצילומי קטעי הכדורסל, וגם אחרי זה לצילומים נוספים. זו הייתה חוויה מרגשת עבורי, הערצתי אותם. הייתי שבוי בקסמם. הם היו כריזמטיים ונחמדים בטירוף, אדירים במה שעשו".

"אריק היה חובב כדורסל מושבע ומאוד אהב אותי. אחרי צילומי הסרט הוא היה מזמין אותי ואוסף אותי להופעות שלו בצוותא. אני זוכר שהייתי מתלווה אליו ברכב להופעה, הוא היה מארגן לי כיסא בשורה הראשונה וכניסה חופשית אל מאחורי הקלעים. לימים, כששיחקתי במכבי תל אביב נגד הקבוצה שלו הפועל תל אביב, הייתי רואה אותו במגרשים. בסוף המשחק הוא היה מסמן לי להגיע. היינו מדברים והוא היה מפרגן לי". 

החיים בשחור־לבן 

בסרט זה שב זוהר לשתף פעולה עם הצלם הקבוע שלו דוד גורפינקל, והחליט לצלם את הסרט בשחור־לבן. "השחור־לבן הזה של תל אביב הוא מה שאני זוכר מגיל צעיר", סיפר דוד גורפינקל בראיון עבר. "זה השחור־לבן שביקשתי להביא ל'עיניים גדולות' ולשמחתי אורי ואיציק קול הסכימו איתי. אריק היה זקוק מאוד להישען על מי שנתן לו ביטחון. בעצם היותו שחקן מדהים עם כריזמה אדירה, הוא היה זקוק לתמיכה מצד הבמאים שהוא עבד איתם, ואורי ידע לתת לו את זה בגדול".

רוב צילומי הסרט נערכו בבית מכבי תל אביב, שכונה לימים "מכבי הישן" וזכה אף לשיר הלל של איינשטיין, ועל מגרש הכדורסל העקום הצמוד לו. סצינות הבתים צולמו בביתם של אורי ואליה זוהר ביפו. כחלק מהרצון של זוהר לייצר ריאליזם, הוא שתל את האג'נדות הפוליטיות שלו בצורה אגבית. באחת הסצינות, למשל, נראה על הקיר לשבריר שנייה כיתוב גרפיטי שבו נכתב "הכיבוש - אסון לאומי". "אורי שם לב לכל פרט קטן, הסרט הזה יצא לו מתוך הקישקע, וגם הכיתוב הזה היה מסר שהיה חשוב לו להעביר בצורה שלא תגרור יותר מדי תשומת לב מהעלילה עצמה", סיפר לי צבי שיסל בעבר.

"אורי הבמאי היה רציני, מקצועי ומאוד קשה", מספר בוסאני. "הוא לא היה מתבייש לכעוס אם מישהו היה מפקשש בפרטים הכי קטנים. אריק היה קליל יותר, הוא ממש זרם וזה היה בשבילו די כיף, כשותף של אורי הוא ידע להעיר לו ולחוות את דעתו".

הפסקול, כלומר השיר "עיניים גדולות" שפזמונו חוזר לכל אורך הסרט, נכתב על ידי אריק איינשטיין, אורי זוהר ומיקי גבריאלוב והולחן על ידי גבריאלוב. "עבדתי באותה תקופה עם אריק על האלבום 'סע לאט', וכשאורי ביקש ממני להלחין את שיר הנושא, נתקעתי. לא הצלחתי לחשוב על מנגינה מספיק טובה", סיפר לי גבריאלוב בראיון עבר.

"מה שעזר זה שאורי ואריק הזמינו אותי לראות את הסרט, עוד בשלבי העריכה, ויחד כתבנו את המילים לשיר. משם הדרך להלחנתו הייתה קלה. ביום ההקלטה אריק חלה והגרון לא אפשר לו לשיר, אז אורי ביקש שאני אשיר, ואריק רק ליווה אותי בקולו, וזו הגרסה שמופיעה בסרט. בהמשך, בגרסת התקליט אריק הקליט את השיר כקול מוביל ואני ליוויתי אותו בקול שני".

ב־29 ביולי 1974 יצא הסרט לאקרנים באופן רשמי בשמונה בתי קולנוע במקביל. כבונוס, הוקרן לצופים לפני הסרט המערכון הנודע "חידון התנ"ך" מתוך תוכנית הטלוויזיה "לול". על אף היותו הסרט השאפתני והרציני ביותר של זוהר - נחל "עיניים גדולות" כישלון מסחרי ולא הצליח להחזיר את ההשקעה.

דווקא הסרט הבא, "הצילו את המציל", שבמהלך העבודה עליו חזר זוהר בתשובה ולא השקיע בו מאמץ או עניין, היה הרווחי ביותר שלו, עם מכירות של למעלה מ־330 אלף כרטיסים. לימים אמר זוהר שלולא התחייב למפיק איציק קול ולצוות השחקנים - היה נמנע מלעשות את הסרט.  

אחרי "עיניים גדולות" הפסיקו איינשטיין וזוהר לשתף פעולה מבחינה אומנותית ולקח שנים רבות עד שאיינשטיין שב למסך הגדול. זה קרה רק בסרט המערכונים "כבלים" בשנת 1992. הזוג אורי ואליה זוהר, שנישואיהם עמדו על סף פירוק, "ניצלו", כדברי אורי זוהר הודות לחזרתם בתשובה באמצע שנות ה־70.

סימה אליהו מיצתה את קריירת המשחק ואחרי סרט זה עבדה כמנהלת הצגות והייתה העוגן בחיי איינשטיין כבת זוג וכמי שדואגת לכל ענייניו. ובאשר לבני פורמן? ובכן, הוא נכנע לשדים של עצמו, המשיך את אורח החיים הבלתי נסבל שלו ונשאר אחת הדמויות המורכבות והאהובות בקולנוע הישראלי, גם 50 שנה אחרי.