כל במאי קולנוע שקורא את סיפור חייו של אלן דלון, אייקון התרבות הצרפתי שהלך אתמול לעולמו בגיל 88, היה בוודאי משוכנע שהוא יכול להפוך אותו לסרט שובר קופות: מי שנולד וגדל במשפחה מפורקת וקשה, סולק ממסגרות חינוכיות ונשר מהלימודים, התגייס בגיל 17 לצי הצרפתי ושירת במלחמת הודו־סין הראשונה, ישב בכלא הצבאי כשנה בגלל בעיות משמעת ולבסוף סולק מהצבא, עבד בעבודות מזדמנות, התחכך עם אנשי העולם התחתון – הפך להיות אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים, המשפיעים והיפים בעולם, סמל סקס של תקופה ואייקון תרבות, כמו גם איש עסקים מצליח ובעל מותגים פופולריים.

ואם לא די בכך, גם הרומנים התכופים עם נשים רבות, ילדים ממערכות יחסים שונות (גם כאלה שלא הכיר בהם), בגידות, שלל הסתבכויות עם החוק, חשדות (שלא אוששו) לגבי מעורבות ברצח ובסחר בסמים וכמות עצומה של כלי נשק שנמצאה בביתו בפברואר האחרון - רק העצימו את המיתוס.

דלון הוא יותר מעוד אייקון קולנועי; הוא אגדה תרבותית שהשפעתה חצתה את גבולות הקולנוע וחדרה להיבטים שונים של אמנות, אופנה ותרבות פופולרית. מנוכחותו הכריזמטית על המסך הגדול ועד לחייו האישיים המורכבים, מסעו של דלון הפך אותו לאגדה הטומנת בחובה כישרון, כריזמה, חידה ומסתורין שאופף את דמותו.

“אלן דלון הוא אחד השחקנים הגדולים במאה ה־20," גורס ד"ר אביב אמית, חוקר תרבות צרפת באוניברסיטת תל אביב. "לא היו אז הרבה שחקנים בצרפת שהגיעו לרמת הפרסום הזו. היה את ז'אן פול בלמונדו ואת אלן דלון בדורם. החל משנות ה־60 וה־70 אלן דלון היה תופעה יוצאת דופן. הוא לא היה רק פרצוף יפה אלא גם שחקן כישרוני עם המון פנים. הוא היה שחקן טבעי, הוא לא למד בבית ספר למשחק, הוא הגיע מ'למטה': הוא חווה ילדות קשה, הוריו הזניחו אותו ושלחו אותו לכל מיני פנימיות, הוא היה 'חתול רחוב' שהגיע מהשטח לקריירה הזו. לא היו לו שאיפות להיות שחקן, הוא התגלגל לזה במקרה".

דלון, רודף שמלות ידוע, יצא עם השחקנית הצרפתייה בריז’יט אובר המבוגרת ממנו בעשור, שהתפרסמה אז בסרטו של אלפרד היצ’קוק “לתפוס גנב" (1955). השניים גרו יחד בביתה של השחקנית, ובשנת 1957 היא הזמינה אותו להתלוות אליה לפסטיבל קאן היוקרתי. בפסטיבל התחכך דלון, שעבד עד אז בעבודות מזדמנות כמו מלצרות וסבלות, עם אנשי תעשייה, אז צד את עיניו של המפיק היהודי־אמריקאי דיוויד או. סלזניק, שהתלהב מיופיו והציע לו חוזה עבודה בתנאי שילמד אנגלית. אולם פגישה עם הבמאי הצרפתי איב אלגרה שינתה את תוכניותיו, כשאלגרה הציע לו להישאר בצרפת וליהק אותו לסרטו “נשים חלשות", תפקיד הבכורה של דלון בקולנוע.

“בהתחלה הוא נכנס לעולם המשחק בגלל הפנים היפות שלו," מסביר ד"ר אמית. “הוא היה גבר של נשים והעיד על עצמו שהוא חייב את הקריירה שלו לנשים כי בגלל שהוא היה בחור יפה זה פתח לו המון דלתות. כשקיבלו אותו לשחק בסרטים, גילו שהוא משחק מאוד טבעי, מאוד נהדר, וזה מבלי ללמוד משחק לפני כן. הוא יכול היה לשחק המון פנים, כל תפקיד ותפקיד שלו היה שונה לגמרי: הוא שיחק שוטר, פושע, מאהב, נבל, מתאגרף ועוד. בעיניי הסרט הכי טוב שלו הוא ‘מר קליין’ (1976) שבו הוא שיחק סוחר אמנות בזמן השואה. הייתה לו הצלחה באופן די מהיר, והבמאים לקחו אותו כאילו זו הייתה חובה לקחת אותו לשחק. זו הייתה תקופת הגל החדש בקולנוע הצרפתי".

אלן דלון בצעירותו (צילום: gettyimages)
אלן דלון בצעירותו (צילום: gettyimages)

הפריצה הגדולה של דלון הגיעה בשנת 1960, כששיחק בשני סרטים שהקנו לו תהילת עולם: “לעין השמש" בבימויו של רנה קלמאן, בו גילם את טום ריפלי הנבל חסר המצפון שמצליח להתחמק מפשעיו מבלי להיתפס על ידי שלטונות החוק, ו"רוקו ואחיו", בבימויו של לוקינו ויסקונטי, בו גילם מתאגרף, בן למשפחת מהגרים מדרום איטליה. “יש אומרים שדלון היה השחקן היפה בכל הזמנים, ואם תסתכל על המבט שלו בתמונות המוקדמות, הוא נורא מזכיר את ג’יימס דין. חוץ מהפרצוף היפה, בחירת התפקידים שלו והבמאים שהוא עבד איתם, כל מיני סרטים שהוא עשה הפכו למאוד משפיעים בקולנוע," מסביר רון פוגל, מבקר קולנוע ומרצה לקולנוע. “’לעין השמש’ הוא העיבוד הקולנועי הראשון לספרה של פטרישיה הייסמית’ ‘הכישרון של מר ריפלי’. את מר ריפלי גילמו שחקנים רבים לאורך השנים, בהם מאט דיימון, אבל אלן דלון לדעתי מגלם את התפקיד הזה הכי טוב כי הוא מצליח לעשות את השילוב המורכב של סוציופת מקסים. כלומר, מעבר לזה שהוא היה גבר יפה, היו לו איכויות משחק, המצלמה מאוד אהבה אותו והוא תינה איתה אהבה לאורך כל הקריירה שלו. הוא שיחק טובים ורעים, הוא לא היה מזוהה לפה או לפה. הוא שיחק מנעד רחב של תפקידים. בעיניי הסרט הכי טוב שלו הוא ‘הסמוראי’ שביים ז’אן פייר מלוויל בשנת 1967. מלוויל כתב לו את התפקיד. ב־8 הדקות הראשונות של הסרט הוא לא מדבר, אתה רק רואה אותו מסתכל, וזה מספיק לגמרי. הוא מגלם רוצח שכיר ספרטני שמתגורר בגפו בדירה עלובה ויוצא מדי פעם להתנקש בחיים של אנשים. זה סרט שהלקוניות והמינימליזם שלו השפיעו אחר כך על דורות של יוצרים. סקורסזה אמר פעם שחלק מהדמות של רוברט דה נירו ב’נהג מונית’ מבוסס על הדמות של דלון ב’הסמוראי’, וכך גם במאים ושחקנים נוספים. הייתה לו יכולת לא לדבר ולהשתמש בפנים שלו בצורה כזו שלא ידעת למה לצפות, לא ידעת אם אהבת או שנאת אותו. היו לו סרטים מצוינים, כמו ‘מר קליין’, שבו הוא מגלם דמות מאוד אניגמטית ומסתורית. הקהל אוהב שחקנים שהוא לא בטוח איתם. מהסיבה הזו בשנות ה־60 וה־70 הוא היה לאחד מכוכבי הקולנוע המובילים בעולם".

עם הסרטים הנוספים הבולטים של דלון לאורך שנות ה־60 וה־70 שהצליחו ברחבי העולם נמנים: “בורסלינו", “הברדלס", “הרולס־רויס הצהובה", “פעם גנב", “סיפורו של שוטר", “המעגל האדום", “לילה על העיר", “שני גברים בעיר", “מותו של אדם מושחת" ו"ליקוי חמה". “הוא היה אחד מכוכבי הקולנוע המובילים בעולם בשנים ההן," אומר פוגל. “הוא היה קודם כל כוכב ואחרי זה שחקן. נשים וגברים באו לראות סרטים בגלל אלן דלון. השם ‘אלן דלון’ הפך גם למטבע לשון לתיאור גבר יפה, יופי אולי קצת נשי אפילו. זה לא במקרה שהדמות הזו סחפה כל כך הרבה אנשים. היה לו את הקסם הבלתי נגמר הזה. הוא היה ממלא את החדר בנוכחות שלו, בדיוק כמו שעשו גרגורי פק או קלינט איסטווד. אני חושב שמלבד טום קרוז אין היום כוכבים בסדר גודל הזה. לזכותו ייאמר שהוא אומנם לא התיימר לכך, אבל בסוף הוא מצא את עצמו משחק בסרטים מאוד מורכבים ואמנותיים. הוא עבד עם ויסקונטי על ‘הברדלס’ שזה סרט מדהים על אצילים באיטליה לפני 100 שנה, ואז הוא עבד עם מלוויל על ‘המעגל האדום’ שהוא גם סרט פשע, ושיתף פעולה גם עם ז’אן פול בלמונדו ב’בורסלינו’ שזה גם סרט פשע, ואומרים שהוא חלק מההשראה לסרט ‘העוקץ’ בכיכובם של רוברט רדפורד ופול ניומן. הייתה לו הזכות להשתתף בסרטים שעד היום נשארו בתודעה כמצוינים. קיאנו ריבס אומר שבעיניו מודל החיקוי הוא אלן דלון, וליאונרדו דיקפריו אמר שבעיניו אלן דלון הוא השחקן הכי מגניב בתולדות הקולנוע. יש במאים ושחקנים שפשוט העריצו את הקרקע שהוא דרך עליה, ולא במקרה. הוא כוכב קולנוע ענק שהיה ואיננו".

“היו לו גם כמה נפילות בקריירה הקולנועית, ואני חושב שזה בגלל שהוא חשב שהוא כוכב כל כך גדול, כפי שהוא היה, שהוא החליט גם להפיק סרטים, שזו מתודה אחרת לגמרי," מציין ד"ר אמית. “אלו היו סרטים די טיפשיים שעבדו אולי מבחינת כרטיסים אבל קצת רידדו אותו. בארצות הברית הוא פחות הצליח, אגב. מנגד, הוא היה איש עסקים לא רע בכלל ותרגם את הפרסום והידע שלו לכסף. הוא היה מכוכבי הקולנוע הראשונים שיצרו מותג של בשמים, משקפיים, שעונים, בגדים, שמפניה ועוד. ביפן, בסין וברוסיה הוא הצליח מאוד בתחום הזה ומכר הרבה מהמרצ’נדייז שלו".

על כישרונו הענק של דלון אין עוררין, אבל על האופי והאישיות יש מחלוקת, הן בשל מערכות היחסים המורכבות שניהל עם ילדיו (כולל עם בנו הבכור ארי, בו מעולם לא הכיר רשמית) שחלקם הסתבכו עם החוק, הן בשל בגידותיו החוזרות ונשנות בנשותיו והן בשל העובדה שהוא הסתבך לא פעם עם החוק, כולל בשנת 1968, אז נקשר שמו לשערוריית כספים וסמים ושחיתות בצמרת, לאחר שגופת שומר ראשו נתגלתה במזבלה. לא הוגש נגדו כתב אישום אך מעת לעת התפרסמו שמועות על קשריו עם חוגי פשע בפריז.

“בשנת 1962 אשתי דאז, השחקנית־רקדנית יונה לוי ז"ל, לוהקה לשחק לצדו של אלן דלון בסרט ‘מרקו פולו’," משחזר האמן והמוזיקאי יצחק אליעזרוב (מלהקת “השגרירים"). “אלן היה אדם שאם מישהו פגע או העליב אותו על הסט - הוא ידע להתנקם בו. במהלך הצילומים הוא ניסה להתחיל עם יונה, שגילמה את הנסיכה לצדו בסרט, אבל לשמחתי היא שמרה לי נאמנות, ואם לא די בכך, היא דרשה מההפקה להטיס אותי, בעלה, לסט הצילום בבלגרד כדי ללוות אותה, והגעתי. במהלך צילומי הסרט יונה ואני היינו בידידות טובה איתו. איתנו הוא היה מאוד חברותי, בילינו יחד אחרי זה בבלגרד ובפריז והוא היה אדיב, אבל ידענו שאסור להתעסק איתו כי יש לו צד אפל שעדיף לא להכיר".

“מבחינת אופי, אני לא הכי מתלהב מאלן דלון," אומר ד"ר אמית. “כשאני מספר בהרצאותיי על מערכת היחסים שלו עם השחקנית רומי שניידר, אני מגיע לקטע שבו היא חוזרת לדירה שלהם בפריז ופתאום הכל ריק, למעט פתק שבו הוא כתב ‘אני עוזב אותך’. זה שבר אותה לגמרי. הוא עבר מאישה לאישה, ויש לו ילדים שנולדו מנשים שונות. הוא לא היה איש משפחה למופת. מרוב שהוא היה גדול הייתה לו בצרפת גם תדמית קריקטוריסטית כזו שהוא כאילו מדבר על עצמו בגוף שלישי, שהוא כל כך גדול, מוצלח ויפה. בשנות ה־2000 הוא אפילו הסכים לשחק את התדמית הזו שדבקה בו כשגילם את יוליוס קיסר בסרט ‘אסטריקס באולימפיאדה’ ובו הוא דיבר על עצמו בגוף שלישי. היה לו חוש הומור טוב, הוא אהב לצחוק על עצמו. בשנים האחרונות דיברו בחדשות בצרפת על קרבות הירושה של ילדיו, והוא לא ירד מהכותרות".

בישראל נחשב דלון גם כן לכוכב ענק לאורך שנות ה־60 וה־70, וד"ר אמית מסביר זאת ביחסים הקרובים בין ישראל לצרפת: “זו הייתה תקופה של ‘ירח דבש’ בין ישראל לצרפת, וחלק מההסכם היה שאנחנו צרכני תרבות של צרפת ולכן הסרטים משם הגיעו אלינו. כך בשנים ההן כל הבנים אהבו את בריז’יט בארדו וכל הבנות אהבו את אלן דלון. אחרי זה, בשנת 2013, כשכבר הדורות התחלפו, היה את המערכון הנודע של ירון ברלד ב’ארץ נהדרת’ עם המשפט: ‘מי הוא חושב שהוא, אלן דלון?’, שחשף את השם שלו לקהל נוסף שלא הכיר אותו. זה הכניס אותו לסלנג הישראלי".

ערוצי החדשות בצרפת הכריזו על מעין יום אבל לאומי עם לכתו של האייקון, וד"ר אמית מסכם זאת באמרו: “מרגיש כאילו חלק מצרפת הלך יחד עם אלן דלון, הוא היה ראי של התרבות הצרפתית. הוא שיחק בקרוב ל־100 סרטים ואתה יכול לראות בהם את כל ההיסטוריה של צרפת במחצית השנייה של המאה ה־20, וכשהוא מת - אתה מבין שגם צרפת הישנה והטובה הולכת יחד איתו".