במלאת 100 שנה להולדתו של חתן פרס ישראל אפרים קישון, מגדולי היוצרים והסאטיריקנים במחוזותינו, תשעה שחקנים שעבדו עמו בסרטים ובמחזות מספרים על חוויות העבודה לצדו וחולקים סיפורים מאחורי הקלעים.
שושיק שני
הכרתי את אפרים לראשונה כששירתי בלהקת הנח”ל והוא הביא לנו לראשונה את המערכון ‘סעדיה והסעד’ שהפך אחר כך ל’סאלח שבתי’. בכלל, את כל הקריירה עשינו אריק (לביא) ואני הודות לאפרים קישון. כשאריק ואני היינו בארצות הברית, אני למדתי משחק אצל אוטה האגן ואריק למד ושיחק בברודווי, ושם, ימים ספורים לפני שחזרנו ארצה, ראינו ערב מערכונים עם הבמאי־שחקן מייק ניקולס והשחקנית איליין מיי. המערכונים היו בנושא זוגות, מילדות ועד זקנה, וכשחזרנו ארצה סיפרנו על זה לאפרים קישון וביקשנו ממנו לכתוב לנו ערב כזה. עבדנו איתו על זה יחד במשך תשעה חודשים ואז נולד הערב ‘הוא והיא’ (1963) שהצליח מעל למשוער. הצגנו אותו שנים רבות מאות פעמים, בארץ וגם בגרמניה.
כעשור לאחר מכן, בשנת 1974, אפרים כתב עבורנו את המחזה ההומוריסטי ‘הו, הו יוליה’, שהיה טייק־אוף לסיפורם של רומיאו ויוליה ובגרסתו הם לא מתו אלא גדלו יחד, התחתנו ורבו אחד עם השני. לאפרים היה עניין לכתוב על זוגות שרבים. גם את ‘הו, הו יוליה’ הצגנו מאות פעמים בתיאטרון הבימה ואחר כך עוד מאות פעמים בגרמניה, ואפילו צילמנו את זה לטלוויזיה הגרמנית בשפה הגרמנית.
למעשה, כל חיינו התפרנסנו אריק ואני מאפרים קישון וממה שהוא כתב לנו. הוא היה מאוד מדויק בעבודה, וזה תאם ליקיות שלי כי גם אני ממוצא גרמני קשוח, וגם אפרים היה קשוח, כזה שלא מוותר בעבודה, וגם אריק היה מאוד חרוץ, ככה שהסתדרנו מצוין.
מייק בורשטיין
הכרתי את אפרים קישון בפעם הראשונה כשמנחם גולן הזמין אותי ואת משפחתי להשתתף בסרט ‘סאלח שבתי’ בשנת 1964. אחרי מספר פעמים שהזדמן לנו להיפגש, החלטנו להעלות את מחזהו ‘הכתובה’ ביידיש בתרגומו ובבימויו של שרגא פרידמן, ואבא, אמא ואני הצגנו את ‘הכתובה’ ביידיש. היינו נפגשים בביתו של אפרים בשכונת אפקה בצפון תל אביב, ותמיד היה מאוד מעניין אצלו. היה לו אפילו חדר להקרנה בבית. לאורך העבודה איתו, למדתי דבר אחד: כמה שהוא היה גאון והומוריסט – בחיים האישיים הוא היה איש מאוד־מאוד רציני, כמעט שלא היה לו חוש הומור, אבל מאוד הסתדרנו. ‘הכתובה’ ביידיש הייתה הצלחה מאוד גדולה.
למדתי להכיר את אשתו ואת ילדיו של אפרים, וחבל שאיש כל כך מוכשר וכל כך ציוני התאכזב בסופו של דבר מהמדינה וחי בגרמניה, שם הוא מאוד הצליח.
שייקה לוי
העבודה עם אפרים קישון הייתה משהו ‘לא נורמלי’, נהדר! הוא היה איש חכם בצורה בלתי רגילה, מדויק באופן בלתי מתקבל על הדעת, והכל אצלו היה רשום. אפילו תנועות יד וראש היו מצוירות ורשומות אצלו. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה, באיזה טון להגיד את הדברים. הוא היה כל כך מקצועי ומסודר, ועמד והתעקש שהכל יצא כמו שהוא רוצה.
אפרים פנה אליי שאגלם את דמותו של שמעון, בנו של סאלח, בסרט ‘סאלח שבתי’, כי נראיתי לו כמו טופול עם הרווח בשיניים והבעות הפרצוף, אז הוא חשב שאך טבעי שאגלם את בנו ולכן ליהק אותי. בשנת 1988, כשהוא ביים ב’הבימה’ את המחזמר ‘סאלח שבתי’ הוא צלצל אליי ואמר לי: "שייקה, אתה סאלח". אמרתי לו: "אפרים, עם כל הכבוד, זה מאוד מחמיא לי אבל אני ב’גשש החיוור’, אני לא יכול לעשות את זה, זה לא מתאים". אז הוא ענה: "אתה יודע, עיין טופול", כלומר מה יצא מחיים טופול אחרי שגילם את סאלח שבתי. אמרתי לו: "עם כל הכבוד, אני לא יכול לעשות את זה בגלל הגששים".
עם הגששים השתתפנו גם בסרטו ‘ארבינקא’ בתור עבריינים וגם ביצענו מערכונים שהוא כתב וזכו לעיבודים מחודשים. הוא היה כותב חד כתער. ‘פשה’ (אברהם דשא פשנל), האמרגן שלנו, היה חבר קרוב של קישון והעריץ אותו, אז הוא הזמין את קישון לחזרה של הגשש, ועשינו תוכנית שלמה כשמי שישבו בקהל היו רק ‘פשה’ וקישון. כשסיימנו הוא אמר לנו במבטא ההונגרי שלו: "יהיו לכם הרבה שונאים", והתכוון לומר שזו הולכת להיות הצלחה. לא היה ולא יהיה מישהו שדומה לו.
גברי בנאי
הפעם הראשונה שבה ממש עבדנו, כשלישיית 'הגשש החיוור', עם אפרים קישון הייתה בסרטו ‘ארבינקא’ (1967) שבו היה לנו תפקיד קטן של עבריינים. הוא היה די פדנט. במסגרת השלישייה לקחנו דברים קלאסיים שהוא כתב וביצענו בעיבוד מחודש. כמו למשל ‘תיבת הדואר’ שביצענו בתוכנית הראשונה (‘שמחת זקנתי’), שהוא מערכון שעיבד שייקה אופיר, שגם ביים אותנו, בהתבסס על מערכון שקישון כתב בשם ‘בולמוס’, או המערכונים ‘המוסך’, ‘אופסייד סטורי’ ו’קסיוס קליי נגד חלפון’ שאחי, יוסי בנאי, עיבד, והתבססו על מערכונים שקישון כתב ללהקות הצבאיות.
המערכונים והשמות שהוא השתמש בהם בכתיבתו התאימו לזמן שבו הם נכתבו, וכשאנחנו לקחנו אותם ורצינו לעבד אותם מחדש, אז שינינו את השמות והוא מאוד שמח על זה והסכים לכך. הוא יכול היה באותה מידה לסרב ולדרוש שלא נשנה כלום, אבל הוא קיבל טוב את השינויים והבין שזמנים משתנים. קיבלנו ממנו ‘אוקיי’ לעשות מה שאנחנו רוצים מהמערכונים שלו והוא פרגן מאוד. אין ספק שהוא היה גאון, הוא חשב על דברים שאף אחד לא היה יכול לחשוב. הוא היה מביים סרטים בצורה מדויקת, הכל היה ערוך וכתוב, הוא ידע בדיוק כל דבר, לא היה שום דבר שהוא לא ידע עליו, ולכן הוא גם לא היה זז מהכיוון שלו. לא יכולת להעיר לו או לאלתר. הכל אצלו עבד כמו שעון בדיוק מושלם.
ניצה שאול
כשהייתי לקראת סוף השירות הצבאי שלי בלהקת פיקוד המרכז, הוחתמתי על חוזה אצל פשנל. יום אחד פשנל הביא את קישון לראות אותי בלהקה, ואחרי המופע הוא ניגש אליי והציע לי תפקיד בסרט חדש שהוא מביים, ‘השוטר אזולאי’. הוא לא אמר לי מה התפקיד, אלא רק שיש לו תפקיד בשבילי בסרט. כשהגעתי לפגישה וקיבלתי את התסריט, הוא סיפר לי על התפקיד וקרא לדמות של מימי שגילמתי ‘בחורה עובדת’. הייתי אז עם שיער ארוך וממש לא נראיתי כמו ‘בחורה עובדת’, אז האינסטינקט אמר לי להביא איתי לצילומים פאה קצרה, וכשעטיתי אותה על ראשי אפרים אמר: "הו, הנה, בדיוק ככה דמיינתי את הדמות". עם הפאה הזו צילמנו את הסרט.
היו שם כל מיני סצינות עם שייקה אופיר, כמו הסצינה שבה הייתי צריכה להתנשק עם השוטר אזולאי בחלום שלו והייתי כל כך ביישנית, אבל אפרים ידע למנף את מה שיש ולהוציא את המיטב מכולנו. הייתי לקראת סוף השירות הצבאי שלי, ופתאום אני עובדת עם שייקה אופיר ואפרים קישון, כך שההתרגשות הייתה עצומה. היה לי קשר מאוד מיוחד איתו. קודם כל הוא ידע להפעיל בצורה פנומנלית את השחקנים על הסט, הוא שם לב לכל תפקיד, גם הקטן ביותר, בדיוק רב. בשבילי הוא היה כמו אבא בהתחלה, נתן לי יחס חם והייתה גם העובדה שחצי ממני ממוצא הונגרי, מה שתרם לקשר בינינו, שכן הוא היה הונגרי מלא. הוא ידע לתת מצד אחד חופש, ומצד שני הוא כל כך ידע מה הוא רוצה. הוא היה צייר מחונן והוא צייר סצינה אחר סצינה את כל הסרט בדיוק, והיה מרהיב לראות את הדבר הזה. הייתי קצת עצורה וביישנית, והוא הרגיע אותי ועזר לי לכל אורך החזרות והצילומים.
העבודה עם אפרים קישון הייתה חוויה בלתי רגילה. הרגשתי בזמן אמת שאני שותפה ליצירה מאוד מיוחדת. כמה שנים אחרי זה אפרים ליהק אותי לסרטו האחרון ‘השועל בלול התרנגולות’ (1978) שמבוסס על ספר מדהים שלו ‘עין כמונים’, אבל כבר בזמן אמת הרגשתי שמשהו בליהוק של שייקה אופיר לתפקיד לא היה נכון משום שזה היה סרט תיאטרלי ושייקה היה צעיר מדי לתפקיד של פוליטיקאי מבוגר, אנשים בארץ כבר ראו קולנוע ולא רצו לראות אנשים מחופשים לאנשים מבוגרים. היה בזה משהו מן הפנטזיה אבל זה לא עבד בעיניי. שייקה עשה תפקיד גאוני, וגם ספי ריבלין שיחק תפקיד נכון, אבל הסרט היה יותר פנטזיה והיה חסר בו המשהו הריאליסטי. עם זאת, זו הייתה שוב חוויה מאוד מיוחדת לעבוד עם אפרים, הוא היה במאי של דיוק עד הפרט האחרון, עד הנשימה האחרונה, והוא עשה זאת מבלי להעיק. הוא הבין סאטירה והלך בדרך הזאת לכל אורך הדרך. תמיד אזכור ואעריך את הצ’אנס הראשון שהוא נתן לי לקריירה. הוא מורה דרך והוא זה שפתח לי את הדלת, וכל זאת בהרבה אנושיות, אהבה, פתיחות וחום.
אושיק לוי
את אפרים קישון הכרתי כשהייתי בלהקת פיקוד המרכז. הוא היה כותב לנו מערכונים רבים, שברובם הייתי בתפקיד השוטר המרוקאי. לאחר שחרורי מהצבא, אפרים לקח אותי לשחק בסרטיו הראשונים ‘ארבינקא’ ו’תעלת בלאומילך’. כשצילם את הסרט ‘השוטר אזולאי’ הוא אמר שאין לו תפקיד בשבילי, אבל שחשוב לו שאקח בו חלק, והציע שאשיר את שיר הנושא שכתבו אהוד מנור ונורית הירש. הוא היה במאי נהדר, שקט, לא צועק, מדוקדק, והכל היה אצלו מתוכנן וברור מראש. הוא היה מאוד מקצוען ודייקן.
שלמה וישינסקי
עבדתי עם אפרים קישון די הרבה. זה התחיל בלהקת פיקוד המרכז במערכון שהוא כתב לי בשם ‘אין לו זמן’ שהיה שלאגר עד כדי כך שאחריו היו צריכים לעשות הפסקה כי הקהל הלך להשתין מצחוק. זה היה מערכון שאני ודני רווה שיחקנו. מערכון נוסף שהוא כתב ללהקה והצליח היה על מישהו שעושה ניתוח ללא הרדמה. אפרים ‘התאהב’ בי ותמיד אמר: "אתה המזל שלי". כשהוא צילם את ‘סאלח שבתי’ הייתי עוד חייל אז הוא סידר לי תפקיד פצפון של לעבור פעם אחת כשוטר בתחילת הסרט כשהורידו את העולים החדשים. הוא התעקש שאעשה את זה, אפילו שמדובר בשנייה אחת בלבד שרואים אותי, כי טען שזה בשביל המזל. בהמשך הוא לקח אותי להשתתף בסרטים שלו.
כבמאי הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ובסוף כל סצינה הוא היה אומר "תודה רבה" וממשיך. שיחקתי ב’ארבינקא’, ב’תעלת בלאומילך’ וב’שועל בלול התרנגולות’. היינו חברים מאוד קרובים, היינו מבקרים זה בביתו של זה, הוא מאוד אהב אותי ואת חיים טופול.
אברהם סלקטר
בשבילי אפרים קישון היה הסגן של אלוהים, והייתה לי זכות גדולה לשחק בשניים מסרטיו: ‘השוטר אזולאי’ ו’השועל בלול התרנגולות’. הילדות והנעורים שלי עברו בהערצה לספרי המערכונים ולמחזות שלו. גדלתי עליו ועל מערכוניו, כך שכשהוא הזמין אותי לשחק ב’שוטר אזולאי’ זה היה עבורי דבר ענק, חלום שמתגשם.
ב’שוטר אזולאי’ גילמתי את קקטוס, אחד מכנופיית הפושעים, ואני זוכר שבתוך הרעש וההמולה שהיו על הסט, קישון דיבר בשקט, רגוע, והכל עבד אצלו פנטסטי. הוא הזמין אותנו אליו הביתה לקיים חזרות, שזה לא היה מובן מאליו או מקובל אצל במאים. הוא היה פדנט גדול מאוד.
לימים, כשהוא הזמין אותי לשחק את מזכיר הכפר בסרטו ‘השועל בלול התרנגולות’, הוא לקח אותי בסיום אחת הסצינות לצד ואמר לי במבטא ההונגרי האופייני לו: "סלקטר, אני הגדלתי לך את התפקיד משום שאתה טוב, לא מפני שאתה טוב אלא משום שאתה טוב". אחרי הכישלון של הסרט הזה הוא החליט לא לעשות יותר סרטים.
בשנת 1988 הוא החליט לביים את ‘סאלח שבתי’ בתיאטרון, הוא הזמין אותי לחדר ואמר שיש לו תפקיד בשבילי. הסברתי לו שאני כבר חתום בתיאטרון אחר, תיאטרון נווה צדק של עודד קוטלר, והייתי חתום בהצגה של חנוך לוין, אז אפרים אמר: "קח את המחזה, תקרא ותיתן לי תשובה בעוד יומיים". נתתי לו תשובה שלילית ואני חושב שזו הפעם היחידה שהוא כעס עליי. בשבילי הוא תמיד היה הטופ של הטופ, ענק שבענקים, יחיד במינו.
אביבה פז
אפרים קישון היה גאון. הכרתי אותו כשהוא ליהק אותי להשתתף בסרטו ‘תעלת בלאומילך’ (1969) בתור המזכירה. הוא עשה לי איזה חמש או שש פעמים אודישן כי הוא רצה להיות בטוח עוד יותר שאני מתאימה לתפקיד. הוא מאוד אהב אותי, הזמין אותי אליו הביתה, פגשתי את המשפחה שלו, ועשינו חזרות.
כבמאי הוא נתן לי את החופש לעשות מה שאני מרגישה, נתן את האפשרות להיות אני, שזה לא מובן מאליו לבמאי כמותו שהיה צמוד לספר. הוא נתן לי הוראות אבל הוא לא ביים אותי אלא סמך עליי ואפשר לי להתבטא ולעשות אימפרוביזציות, על אף שהייתי בתחילת דרכי כשחקנית. הוא כל כך נהנה בצילומים וזה נתן לי המון ביטחון.
מאוד אהבתי אותו, אני זוכרת שבמהלך הצילומים הבאתי את אמא שלי לראות את הצילומים והיא והוא דיברו בהונגרית, ובדיעבד התברר לי שהוא חלק לי קומפלימנטים בפניה. עם כמה שהוא גאון וענק הוא היה איש מאוד נחמד, צנוע ופשוט. הוא הסתכל לכולם בגובה העיניים. הוא היה צייר של המציאות. הוא לא למד לביים, הוא היה אוטודידקט ולימד את עצמו לביים, והוא היה כל כך מסודר והכל היה רשום אצלו שזה פשוט עבד מושלם. הוא נתן תשומת לב לכל דמות, גם הקטנה ביותר, בקפדנות מופתית שאין דברים כאלה. הוא היה אחד ויחיד בדורו.
