בפברואר האחרון, רגע לפני חגיגות ה־60 לסרט הקאלט “מרי פופינס” שדורות על גבי דורות של ילדים ברחב העולם גדלו עליו, העלתה “המועצה הבריטית לסיווג סרטים” (BBFC) את מגבלת הצפייה בסרט מ־U ל־PG, דהיינו מומלץ לצפייה בהשגחת הורים בלבד.
"תל אביב שלי": הספר שמוקדש לעיר הפלאות של ישראל
"חובות של מיליונים": הכוכב ההוליוודי חשף והדהים את כולם
על פי הדיווח ב”דיילי מייל”, הסיבה להחלטה המפתיעה היא שימוש ב”שפה מפלה” שעלולה לפגוע באוכלוסיות מסוימות, כמו למשל השימוש במילה “Hottentots” שמיוחסת לבני שבט ה”קויקוי” מדרום־מערב אפריקה, ברפרנס של תיאור מנקי ארובות שפניהם מושחרות מפיח.
“אנו מבינים ממחקרי הגזענות והאפליה שביצענו כי אחת הדאגות המרכזיות של הורים היא חשיפה של ילדיהם לשפה או התנהגות מפלה, שהם עלולים לחקות בעתיד מבלי להבין את חומרת הנזק למעשיהם”, סיפרו חברי המועצה.
“צריך להבין שסרט לא מתאר תקופה עכשווית אלא סרט מתאר את התקופה שבה הוא נעשה”, טוען ד”ר אייל בורס, יוצר, מרצה וחוקר קולנוע. “’מרי פופינס’ משקף את המנטליות ואת השיח של 1964, ואני אומר לך שבעוד 60 שנה יפסלו סרטים שיצאו עכשיו, כולל ‘הארי פוטר’ ו’אווטאר’.
הנה, פסלו לאחרונה את ‘חלף את רוח’ כי הוא נתפס עכשיו כגזעני. אני לא מבטל את זה, אבל ב־1939, כשהסרט יצא, הוא הביע את הלך הרוח של תקופתו. כנ”ל לגבי ‘מרי פופינס’”.
העלייה המחודשת והלא כל כך חיובית של הסרט לכותרות לא עצרה את ההתרגשות העולמית שיש בכלל האתרים והחוגים הקולנועיים לקראת יום הולדתו העגול של הסרט עטור הפרסים, שהפך את שחקניו, ג’ולי אנדרוז ודיק ואן דייק, לכוכבי הילדים הגדולים בעולם בשעתו, ושירים כמו “כפית של סוכר” (A Spoonful Of Sugar), “צ’ים צ’ימיני” (Chim Chim Cher-ee) ו־”סופרקאליפרג’ליסטיקאקספיאלידושס” (Supercalifragilisticexpialidocious) לקלאסיקות נצחיות.
“ב־1964 ‘מרי פופינס’ היה ה’אווטאר’ של התקופה”, סבור ד”ר בורס. “זה גם סרט פנטזיה, גם סרט מוזיקלי וגם סרט קומי. זה פחות או יותר היה גם הסרט האחרון שוולט דיסני עצמו הפיק (נפטר ב־1966) ונחשב לפסגת ההצלחה שלו מבחינת האפקטים שהוא הצליח להגיע אליהם".
"הוא הצליח לשלב בצורה שגם היום עוברת בצורה מצוינת, בין אנימציה לבין לייב אקשן (דמויות אמיתיות) והוא עשה את זה בשלל טכניקות. זה סרט התלת ממד המשמעותי הראשון. זה לא שלא ניסו לשלב זאת קודם לכן, אפילו דיסני עצמו ניסה, אבל זה לא היה ברמה הגבוהה של ‘מרי פופינס’".
"במונחים של היום ‘מרי פופינס’ הצליח יותר מ’הארי פוטר’. יש לך שם קטעים ששחקן רוקד עם פינגווינים או שג’ולי אנדרוז רוכבת עם הילדים על סוס. זו הפנטזיה האולטימטיבית”.
בזכות הילדות דמותה של האומנת המעופפת נולדה ב־1924 במוחה של הסופרת־שחקנית הבריטית־אוסטרלית פמלה לינדן טרוורס (או בשם העט פ.ל. טרוורס).
“הרעיון נולד אצלי בעת שעבדתי כעיתונאית בלונדון”, סיפרה לימים. “השם ‘מרי פופינס’ הוא מתוך סימנייה של ספר ילדים שאהבתי שעליה היה כתוב ‘מרי פופינס’. כילדה עברתי ילדות קשה: אבא שלי היה אלכוהוליסט ומת משחפת, אמא שלי הייתה דיכאונית וניסתה להתאבד ומי שגידלה אותנו הייתה דודה רבה שלי, הלן מורהד, שהייתה קשוחה, מסתורית וניהלה רומנים רבים, ועליה, בעיקר בהיבט הוויזואלי, ביססתי חלק מהדמות ומהאופי של מרי פופינס. הסיפור של ‘מרי פופינס’ היה הבריחה שלי כילדה מהמציאות, זה היה תרפויטי”.
ב־1934 הוציאה טרוורס את ספרה “מרי פופינס”, הראשון בסדרה בת שמונה ספרים שיצאה עד 1988 ומגוללת את סיפורה של אישה מסתורית בעל כוחות קסם שנכנסת בשנת 1910 לבית משפחת בנקס בסמטת עץ הדובדבן 17 בלונדון, כדי למלא תפקיד של אומנת לילדי המשפחה, ג’יין, מייקל והתאומים ג’ון וברברה.
פופינס היא אומנת רגישה וקשובה, שתחת טיפולה חווים הילדים שורה של הרפתקאות קסומות. אופייה הלא שגרתי אומנם מוביל אותה להתנגשות עם אבי המשפחה, ג’ורג’, אך בסופו של דבר היא מצליחה בדרכה המיוחדת לאחד את כולם ולגשר בין האב לבין ילדיו.
בעזרת המטריה שלה לוקחת מרי את הילדים למסעות קסומים כמו טיול מסביב לעולם עם מצפן, מסיבת תה על התקרה וטיול בתוך ציור שמתעורר לחיים.
מי שמצטרף למסע הוא ידידה ברט, שבמהלך הספר עובד כמנקה ארובות, כלהקה של איש אחד, כצייר על מדרכות וכמוכר עפיפונים. כשמגיע זמנה לעזוב, עפה פופינס עם המטרייה שלה בעזרת הרוח המערבית ומשאירה לילדים פתק שהם יפגשו אותה שוב, מתישהו.
הספר הפך לרב־מכר וזכה להצלחה עולמית, ובסוף שנות ה־40 עובד הספר על ידי ה־CBS להצגה מצולמת לטלוויזיה במסדרת סדרת תסכיתי הרדיו “סטודיו וואן”, אך הדבר לא הותיר חותם מסוים בקרב הצופים.
מי שהתאהבו בספר היו הילדות דיאן ושרון דיסני, בנותיו של וולט דיסני, שהסבו את תשומת לבו של אביהן אל סיפורה של מרי פופינס. דיסני פנה לטרוורס בבקשה לאשר לו לעבד את ספרה לסרט קולנוע, אך היא סירבה מחשש שהוא יהפוך את הספר לסרט הוליוודי “מצועצע”. רק בשנת 1961 חתמה טרוורס על עסקה תמורת נתח מרווחי מכירות הסרט וזאת תחת אישורה הבלעדי את התסריט הקולנועי.
“וולט דיסני הבטיח לבנותיו שהוא יהפוך את ‘מרי פופינס’ לסרט ובמשך 20 שנה ההבטחה הזו הייתה בגדר פנטזיה לא ממומשת, עד שפמלה טרוורס נתנה את אישורה”, כתבה אנדרוז באוטוביוגרפיה שלה. “פמלה לא הסכימה בגלל קסמו של וולט דיסני או הבטחתו לבתו, אלא כי היא הייתה זקוקה לכסף, וקיבלה 100 אלף דולר על מכירת הספר לטובת עיבוד קולנוע ועוד 5% מהרווחים, מה שבדיעבד השתלם לה. כשעבדנו על הסרט פמלה הגיעה מדי פעם לסט ושימשה כיועצת, אף שלפעמים זה היה קשה כי היא אמרה לצוות ההפקה הרבה ‘לא, לא, לא’ בזמן הצילומים”.
מי שהופקדו על העיבוד הקולנועי היו התסריטאים ביל וולש ודון דה גראדי, ועל מלאכת הבימוי הופקד הבמאי הבריטי־אמריקאי רוברט סטיבנסון, שהחל לעבוד כבמאי בוולט דיסני כבר ב־1956.
הרעיון של דיסני היה להפוך את הספר לסרט מוזיקלי עם פזמונים מקוריים, אך בטרם פנה לאחים המלחינים היהודים־אמריקאים ריצ’ארד ורוברט שרמן לכתוב את המוזיקה לסרט, הוא נתקל בהתנגדות מצדה של טרוורס שרצתה שהסרט יכלול קטעים מוזיקליים ידועים מתחילת המאה ה־20.
בשל ענייני זכויות יוצרים דיסני דחה את בקשתה, וטוב שכך, שכן השניים יצרו את אחד הפסקולים המפורסמים והאהובים בתולדות הקולנוע ההוליוודי.
הדרישה שדיסני כן הסכים לקבל מטרוורס הייתה התעקשותה לשמור בגרסה הקולנועית על היחסים בין מרי פופינס לבין ברט כאפלטוניים, על
אף תכנון התסריטאים ליצור רומן ביניהם.
אנדרוז הבריטית הייתה עד אז ידועה בעיקר כזמרת־שחקנית תיאטרון מברוודווי כשכיכבה בלהיטים “גברתי הנאווה”, “סינדרלה” ו”קמלוט”. דיסני, שראה אותה ב”קמלוט”, התרשם ממנה מאוד והציע לה את התפקיד הראשי ב”מרי פופינס”.
למעשה אנדרוז הייתה אמורה לככב גם בגרסה הקולנועית של “גברתי הנאווה”, אך היא נדחתה על ידי ההפקה שרצתה “שם נוצץ”, והיא לא הייתה מספיק מפורסמת לדעתם כדי למשוך קהל, היות שמעולם לא עשתה סרט קולנוע לפני כן. את התפקיד קיבלה אודרי הפבורן, ואנדרוז קיבלה את הצעתו של דיסני.
“ליהוק מרי פופינס הייתה אחת ההחלטות המכריעות ביותר שעמדה בפנינו”, סיפר סטיבנסון. “הדמות הייתה צריכה להיות גם סמכותית וגם חמה ואהובה, לרוב שני ניגודים כשמדובר בשמרטפות. ג’ולי אנדרוז הייתה הבחירה המושלמת - היו לה החן, הכוח והניצוץ המסוים הזה שהפכו אותה לאידיאלית לתפקיד. היא הביאה את מרי פופינס לחיים בצורה קסומה וגם אמינה. אי אפשר לדמיין מישהי אחרת בתפקיד הזה”.
“היה לי מזל מדהים להיכנס לתפקיד של מרי פופינס”, סיפרה אנדרוז בעבר. “אני זוכרת שוולט דיסני פנה אליי בכבודו ובעצמו בזמן שהופעתי ב’קמלוט’ בברודווי. הוא ראה בי משהו שלדעתו יתאים לדמות, אף שמעולם לא עשיתי סרט לפני כן. בזמנו היססתי כי גם ציפיתי לילד הראשון שלי, אבל וולט היה כל כך נלהב ומעודד".
"הוא הבטיח לי שהם יחכו עד שאהיה מוכנה. רמת הביטחון והתמיכה הזו הייתה יוצאת דופן, וזה גרם לי להרגיש שזה הפרויקט הנכון עבורי ואני כל כך שמחה שעשיתי את זה. מרי פופינס הייתה דמות כל כך ייחודית - מסתורית, קסומה, ובו בזמן מבוססת מאוד בתחושת הנכון והלא נכון שלה. אני חושבת שמה שמשך אותי לתפקיד היה השילוב הזה של פנטזיה ומציאות".
"היא מאוד מעשית, לא רכה או סנטימנטלית, אבל היא דואגת מאוד לילדים ולמשפחה. אהבתי את הרעיון של לשחק מישהו שיכול להיות כל כך תקיף ועם זאת כל כך מלא הפתעות. האתגר היה למצוא את האיזון הזה ולהביא אותה בצורה שתהדהד אצל ילדים ומבוגרים כאחד”.
המבטא הגרוע בהיסטוריה
לגבי דמותו של ברט, האופציה הראשונה של דיסני היה השחקן קארי גרנט, אך כשזה היה עסוק, הועלו שמות כמו לורנס הארווי ואנת’וני ניולי. מי שלבסוף קטף את התפקיד היה דיק ואן דייק (למורת רוחה של טרוורס), שכבר היה כוכב גדול ברדיו, בתיאטרון ובטלוויזיה.
בשנת 1961 קיבל את תוכניתו הטלוויזיונית “המופע של דיק ואן דייק”, שזכתה להצלחה רבה, ודיסני, שהתרשם מהופעתו, ליהק אותו לתפקיד בסרט.
אי אפשר להתעלם מהמבטא הקוקני הבולט בפיו של ואן דייק לאורך הסרט, שהיה ניסיון כושל לדבר כמו בני מעמד הפועלים של מזרח לונדון ונחשב למבטא הגרוע ביותר בהיסטוריה של הקולנוע.
“עבדתי עם צוות שחקנים שכולו היה אנגלי, ואף אחד לא אמר מילה, אז חשבתי שאני בסדר”, אמר ואן דייק להגנתו. הוא גם גילם בסרט את דמותו של מר דאוז האב.
“ברט היה אחד מהתפקידים האלה שהיה פשוט הנאה צרופה לשחק”, אמר ואן דייק בן ה־98 כיום, שלפני חודשיים שבר שיא כשהיה השחקן המבוגר ביותר שזכה בפרס אמי.
“הוא תמיד אופטימי, תמיד מוכן עם שיר או ריקוד, ויש לו את הקשר הנפלא הזה עם מרי פופינס שהוא שובב ומכבד כאחד. מה שאהבתי בברט הייתה החיוביות שלו - הוא מישהו שיכול לראות את הכוס המלאה בכל מצב".
"הרגשתי קרבה אמיתית אליו כי זו גם הגישה שלי לחיים. ‘ריקוד מנקה הארובות’ היה אחד משיאי הקריירה שלי. זה היה מתיש אבל מרגש וזה תפס את רוח הדמות בצורה מושלמת. הליהוק לסרט היה עבורי קצת הגשמת חלום: עשיתי את ‘המופע של דיק ואן דייק’ באותו זמן, וכאשר וולט דיסני עצמו פנה אליי לתפקיד, התרגשתי לחלוטין. לא היססתי לשנייה".
"הדבר המצחיק הוא שהייתה קצת ספקנות אם אני יכול להוריד את המבטא, ובואו נהיה כנים, זו לא הייתה השעה הכי טובה שלי, אבל וולט והצוות תמכו להפליא. הם לא חיפשו שלמות. הם חיפשו אנרגיה, קסם ויכולת להתחבר לקהל - ובזה התמקדתי".
"העבודה עם ג’ולי הייתה תענוג מוחלט. היא התגלמות החן והכישרון, והיא הביאה כל כך הרבה לתפקיד של מרי פופינס. הייתה לנו כימיה נהדרת על הסט וזה גרם לסצנות שלנו יחד להרגיש חסרות מאמץ. כל הקאסט היה נפלא, כולם הביאו את המשחק הכי טוב שלהם. נהנינו מאוד על הסט ואני חושב שתחושת ההנאה הזו תורגמה למסך. היו בינינו הרבה צחוקים, הרבה יצירתיות ותחושת אחווה אמיתית”.
ב־27 באוגוסט 1964 נערכה בכורת הסרט בניו יורק, כשההתרגשות הייתה גדולה למעט נוכחת אחת בקהל, פמלה טרוורס, שלפי עדויות הנוכחים באולם מיררה בבכי, התרגזה ועזבה באמצע ההקרנה בזעם. “לא יכולתי לסבול את הסרט, האנימציה מאוד צרמה לי”, סיפרה לימים. “לא היה אכפת לי מהסרט, והדבר הכי טוב שיצא לי ממנו הוא הכסף, שאותו מאוד אהבתי”. ואכן, עם תקציב של ארבע מיליון דולר, הכניס הסרט בזמן אמת 103.1 מיליון דולר והפך לסרט הרווחי ביותר של אותה שנה (הסרט שהגיע אחריו ברשימת הסרטים הנמכרים, אגב, היה “גברתי הנאווה”).
הצלחת הסרט הגיעה לנקודת שיא בטקס האוסקר שנערך בשנת 1965, עם עשר מועמדויות, ביניהן לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, מתוכן זכה בחמישה פרסים: לשחקנית הטובה ביותר (ג’ולי אנדרוז), לשיר המקורי הטוב ביותר (“Chim Chim Cher-ee”), לפסקול המקורי הטוב ביותר, לאפקטים הטובים ביותר ולעריכה הטובה ביותר. הפסקול זכה גם בפרס הגראמי ל”פסקול הטוב ביותר”.
ב־2018 יצא סרט ההמשך “מרי פופינס חוזרת”. לנעליה של אנדרוז בתור מרי פופינס נכנסה השחקנית בריטית אמילי בלאנט. בעוד שאנדרוז סירבה לקחת חלק בסרט, ואן דייק התארח בו בתפקיד מר דוס ג’וניור וגם בסרט זה שר וריקד.