יצירה, אומנות, הרצון להעביר מסר, לשמח, להצחיק ועוד כל מני אלמנטים בסיסיים שהייתם מצפים שיהיו אבני הדרך של חברת אנימציה המייצרת תוכן לילדים עברו חלפו, ואת מקומם תפסו: בצע כסף, השתלטות על מתחרים (פיקסאר, מארוול, פוקס המאה ה-21,לוקאספילם) התרפסות לתרבות הווק, וניסיון פתטי לשחזר להיטים מהעבר. האם חברת דיסני תמיד הייתה כל כך חסרת עמוד שדרה?
פעם, בימים היפים, טרום מלחמת העולם השנייה, כאשר וולט דיסני רק חלם על עכברים מדברים, דברים נראו אחרת. אולפני וולט דיסני נוסדו ב 1923 על ידי וולט דיסני ואחיו רוי דיסני וביססו את עצמם כאולפן המוביל בתעשיית האנימציה בארה״ב. למען האמת, כל הממלכה הזאת לא הייתה קיימת לולא סרט אחד קטן וחביב בשם- ״שלגיה ושבעת הגמדים״, אותו סרט שהטריילר לגרסת הלייב אקשן שלו עומד כרגע על מיליון דיסלייק.
״שלגיה ושבעת הגמדים״ אשר יצא בשנת 1937 לא היה עוד סרט, הוא היה ה-סרט שעזר לחברת דיסני להתרומם מעל הקרקע ולהפוך למה שהם היום. מדובר בפיצ׳ר האנימטיבי הראשון בכל הזמנים שהיה באורך מלא, הופק בצבע וזכה להצלחה קופתית אסטרונומית כשהכניס 7,846,000 דולר. מעבר לזה, הוא נחשב לאחד הסרטים הפופולריים ביותר בהיסטוריה של הקולנוע ושל סרטי דיסני בכל הזמנים.
לכן, אולי הייתם מצפים שאת אדפטציית הלייב הזאת דיסני לא יהרסו, כן ממש. כשפיטר דינקלג', המוכר כטיריון מהסדרה ״משחקי הכס״ תקף את דיסני על הפקת החידוש לסרט בכך שאמר: "הם מתגאים בזה שהם ליהקו שחקנית לטינית לשחק את שלגיה אבל עדיין מלהקים שבעה גמדים שיחיו במנהרה".
דינקלג' גרם לכך שהחברה ויתרה על שימוש בשחקנים נמוכי קומה. השחקנים הסובלים מגמדות כמובן הביעו זעם על כך שעכשיו הוליווד רואים את זה כ"לא פוליטיקלי קורקט" ללהק גמדים לתפקידי גמדים.
אולי מתישהו דיסני יבינו שזה בלתי אפשרי לרצות את כולם ויפסיקו להרוס קלאסיקות על סמך גחמות חברתיות? ואולי הבעיה של דיסני היא בכלל אחרת- לא שהם רק מנסים לשנות את העבר אלא גם למחוק אותו.
דוגמא אחת של ניסיונתיה הכושלים של דיסני להעלים את עברה הממש של ווקי אפשר לראות בסגירת המתקן הפופולרי "Splash Mountain" זאת לאחר שפעל 31 שנים בדיסנילנד בקליפורניה ו-28 שנים בדיסני וורלד בפלורידה. המתקן ״ספלאש מאונטיין״ היה מבוסס על הסרט "שירת הדרום" סרט שדיסני היו כנראה מעדיפים אם לא היה נוצר מעולם.
הסרט ״שירת הדרום״ מתרחש בדרום ארצות הברית ומציג את דמותו של המשרת דוד רמוס המספר לילדים סיפורי מעשיות. על פניו, נשמע פסטורלי וחביב, אך כבר בצאתו הואשם הסרט בהצגת סטריאוטיפים גזעניים והאדרת מוסד העבדות בדרום ארצות הברית.
כמו כן, למרות הבטחתה של דיסני שארכיון סרטי האנימציה שלהם יהיה זמין במלואו לצפייה ב "דיסני פלוס" הם החליטו להעלים ממנו את "שירת הדרום" ביחד עם סצנה מ"דמבו" בה מופיעות הדמויות של העורבים השחורים, שהולבשו ודובבו בצורה שנטענה כי לועגת לקהילה השחורה.
לצערם של דיסני, אין ביכולתם למחוק את העבר, לפחות לא עד הסוף, וסרטונים לא צחים כשלג מעברם ה״מפוקפק״ ממשיכים למצוא את דרכם לרשתות החברתיות ולייצר עבורם כאוס פוליטיקלי קורקטי
מי שלאחרונה יצאו בביקורת חריפה נגד תרבות הווק בהוליווד הם יוצרי סאות׳פארק. בפרק ספיישל ייחודי ששודר בשם "Going the Panderverse"/ שם הם מותחים ביקורת על איך הוליווד "מתכופפת" בפני תכתיבים חברתיים, במקום ליצור תוכן אמנותי אותנטי. העלילה של הפרק מתמקדת בתופעת של פאנדרינג (pandering) – התאמת תוכן תרבותי לצרכים של קהל מסוים בצורה שטחית ולעיתים על חשבון האיכות.
ב"Going the Panderverse", דמויות הסדרה מוצאות את עצמן ביקום חלופי שבו כל אחד מהילדים הוא גרסה נשית ורב-תרבותית של עצמו. קרטמן, לדוגמה, הופך לאישה שמנה בשם אריקה קרטמאנז, שמתלוננת כל הזמן על "פריבילגיות" ומרגישה שכל העולם נגדה.
בינתיים, בעולם האמיתי, מר גריסון מתמודד עם תחושות של ניכור בעקבות התפשטות התרבות הפוליטיקלי קורקט והפאנדרינג. הדמויות גם מתייחסות בצורה ביקורתית לרעיון של יצירת תכנים מחודשים (reboots) ולתהליכים כמו גיוון ושוויון שנעשים בצורה רדודה ולא מוצדקת.
הפרק זכה לתגובות מגוונות. מעריצים רבים שיבחו את "סאות' פארק" על כך שהיא ממשיכה לגעת בנושאים רגישים בלי לפחד, בעוד אחרים הרגישו שהגישה של הסדרה עלולה להיות שנויה במחלוקת ואף פוגעת. אנחנו עדיין מסוקרנים לראות איך דיסני יבחרו ללהק את האנשים הלבנים בפוקהונטס.