הסרט "טאבו: עמוס גוטמן”, שכיכב בפסטיבל ירושלים האחרון, מנסה לקלף את דמותו של הבמאי פורץ הדרך עמוס גוטמן, שסלל את דרכו וצמיחתו של הקולנוע הישראלי הגאה. הסרט חושף לראשונה קטעי ארכיון נדירים, לצד קטעים מסרטיו שטרם נראו וראיונות שטרם נשמעו. ובין היתר גם תיעודים אחרונים, רגע לפני מותו ממחלת האיידס, כשהוא רק בן 38. בראיון מיוחד עם במאי הסרט, שאולי מלמד ("מיני דיוי"), שוחחנו על האופן בו קולנוע מסחרי ולא מסחרי שלובים זה בזה, איך הרפורמה שמקדם שר התרבות מיקי זוהר הרסנית ביותר לעתיד הקולנוע הישראלי. על תהליך היצירה המורכב ועל איך התאהב בדמותו של גוטמן בחדר העריכה.
״אני חושב שהקולנוע של גוטמן בכללי והסרט הזה בפרט הם ההוכחה הכי טובה לכמה הרסנית הרפורמה שמקדם שר התרבות מיקי זוהר. מהסיבה הפשוטה, שהרפורמה שמקדם זוהר עוסקת בעיקרה במכירת כרטיסים. אמנם הסרטים של עמוס נורא הצליחו אבל הם לא היו בלוק באסטרים וככל הנראה לא היו נספרים בשיטה שמציב זוהר״.
עוד המשיך ואמר: ״הסרטים האלה הם הרבה יותר חשובים מבלוק באסטר כזה או אחר איזה להיט קיץ. בלעדי הסרטים של עמוס כנראה שלא היה צומח כאן קולנוע גאה ישראלי. או שסביר להניח שהיה נראה אחרת. היוצרים הישראלים רצו להיות עמוס גוטמן או ההפך מעמוס גוטמן. כלומר, הם רצו להגיב אליו באופן כזה או אחר. גוטמן הוא חלוץ והסרטים שנולדו בתוך אותו השביל שלו תרמו המון לקולנוע הישראלי וכמובן הביאו המון קהל. היכולת לשפוט קולנוע רק לפי כמה כרטיסים נמכרים היא ממש עונש מוות לקולנוע הישראלי. מדובר בשביל שאסור לחרבו. צריך להבין שיש קשר חשוב בין קולנוע מסחרי לבין קולנוע פחות מסחרי הם עדיין מושפעים זה מזה. הם בדיאלוג. טוב מאוד שיש קולנוע מסחרי אני בעד ואני אוהב שאנשים מגיעים לקולנוע אבל אני חושב שכדי לייצר תעשייה בריאה צריך גם סרטים כמו של עמוס כדי לייצר דיאלוג ביניהם״.
״חשוב להבין זה לא או קולנוע מסחרי או קולנוע לא מסחרי. הם שלובים זה בזה ומשפיעים אחד על השני. שניהם הכרחיים במטרה ליצור כאן תעשייה בריאה. עמוס גוטמן עצמו מכיל בתוכו את המורכבות הזו: הניסיון שלו להיות מיינסטרים או לבדל עצמו. הוא רצה קהל או לא רצה. עמוס הוא דוגמה להבין כמה הרפורמה מסוכנת״.
אני רוצה להתעכב על הרגעים בהם נברת בחדרי הארכיון כדי לשמוע את קולו של גוטמן שלמעשה היווה מעין מיתוס.
״התהליך הזה כלל בתוכו המון ניסיונות לקלף את דמותו ובאמת לנסות לגעת וללכוד את האדם שהוא מעבר למיתוס והזוהר סביבו. בתור נער צפיתי בסרטיו בטלוויזיה, למדתי עליו מעט בלימודי קולנוע באוניברסיטה. אבל האובססיה כלפיו החלה אחרי שהמפיק, גיל סימה, נתן לי לקרוא את התסריט האחרון שגוטמן כתב; ׳המדונה של הפרחים׳ עיבוד לספרו של ז׳אן ז׳אנה. פתאום חשבתי לעצמי ׳איך האיש הזה נשמע?׳, ואז המחשבה הזו הפכה לאובססיה ונברתי בארכיונים. לאט מצאתי עוד ועוד חומרים שאף פעם כמובן לא הושמעו. בסוף מצאתי את הקלטת בה ענת דותן מראיינת אותו, רגעים לפני מותו. חפשתי אותה במשך שנתיים ומצאתי את הקלטת בעליית הגג של הבמאי שעשה עליו סרט לפני שלושים שנה ׳גוטמן כפול חמש׳. זו הייתה נקודת המפנה של היצירה פתאום הכל התחבר ואז החלטתי לראיין את ענת דותן״.
״ממש התאהבתי באיש הזה, ניהלנו מעין מערכת יחסים. בחדר העריכה עמד מולי בן אדם מאוד כריזמטי, יפה תואר ובמהלך שלוש השנים האלה אני ישבתי איתו כמעט כל ערב בחדר העריכה וזה היה כמו דייטים. באיזשהו שלב נקשרתי אליו כבר ברמת התאהבות. אפילו חלמתי עליו בלילה כמה פעמים״.
עוד סיפר: ״זה יכול להישמע קצת מטורף אבל זה היה תהליך מאוד טוטאלי, אבל הוא היה איתי וניהלנו מעין דיאלוג. הייתה לי ולבן זוגי מעין צלע שלישית במערכת היחסים שלנו. כרגע הוא מאוד בחיי אבל אולי באיזשהו שלב הוא יילך. אפילו התחלתי לדבר קצת כמוהו. יש לו ר׳ מודגשת וגם קצב הדיבור המיוחד שלו כמו מבטא את הדואליות שמתקיימת בבן אדם. הוא מדבר במעין נחרצות מסוימת אך לפתע חותם את המשפט עם ׳כן?׳. כמעין הסתייגות או חיפוש אחר אישורים״.
בהקשר הזה, יש רגע בסרט בו הוא מספר על האופן בו הוא היה חריג משאר ילדי הכיתה. ובמקום שיעשו עליו חרם הוא החליט בעצמו לעשות מעין חרם על הכיתה ולבודד עצמו.
״מצד אחד לא אכפת לו מכמות הקהל שהוא יביא ומצד שני הוא מאוד רוצה שיאהבו אותו. לא אכפת לו להיות במיינסטרים אבל באותה נשימה הוא מביא לסרטיו את הכוכבים הכי גדולים כמו יונתן סגל, שהיה ׳דון ג׳ואן׳ בסרטי ׳אסקימו לימון׳ וליהק אותו לתפקיד של הומו. גם רבקה מיכאלי למעשה לוהקה בסרטו לתפקיד הדרמטי הראשון בקריירה שלה״.
״ככל ששמעתי את קולו הבנתי כמה הוא היה בן אדם כריזמטי וסטורי טלר אבל לא באמת מכירים אותו. זה היה המנוע הפנימי שלי לכל היצירה. כיוצר הוא מאוד משפיע עליי. כשאני ניגש לראות סרט אני תוהה מה עמוס היה חושב על הסרט הזה. אני מוצא עצמי מנהל איתו כל הזמן דיאלוג כזה. בתהליך היצירה הבנתי שאני עושה את הסרט הזה לא רק מתוך הערצה והערכה כלפיו, אלא אני רוצה להבין מי הוא היה״.
סיפרת לי על כך שבשלב מסוים גם אתה ונטע דבורקיס שערכה איתך את הסרט, הבנתם שאתם צריכים בעצם לבקש מעמוס לצאת מהחדר עריכה כדי לחשוף צדדים פחות מחמיאים שלו.
״הוא כל הזמן היה שם. בראש שלי תמיד רצו המחשבות ׳מה הוא היה אומר׳, ׳אם הוא היה אוהב או לא אוהב את הסרט׳. ניסיתי ליצור סרט בדמותו שמעביר את האווירה והמהות שלו. אבל ברגע שביקשנו ממנו לצאת מחדר העריכה - הצלחנו להסתכל עליו מבחוץ ולשרטט גם כן רגעים פחות מחמיאים שלו. ככה יכלנו לנסות להציג את דמותו האנושית יותר. כמו הגיבורים בסרטיו. הם לא רק טובים, יפים ומוסריים יש בהם פגמים. הסרטים שלו למעשה חושפים את המציאות במערומיה. אני חושב שהוא היה מעריך את זה״.