ב־26 באוקטובר יציינו בהוליווד 40 שנה לצאתו לאקרנים של אחד מסרטי האקשן הגדולים בהיסטוריה - "שליחות קטלנית", שמינף את הקריירות של הכוכב הראשי ארנולד שוורצנגר והבמאי ג'יימס קמרון, והפך בהמשך לסדרת סרטים מצליחה. מי שעוד זכה לתהילת עולם הודות לסרט הוא הצלם הישראלי־אמריקאי אדם גרינברג, שהיה אז חדש בארצות הברית והפך בן לילה לאחד הצלמים המבוקשים בהוליווד. "בחיים צריך כישרון ואמביציה וגם הרבה מזל", אומר גרינברג בן ה־88 ממרחק של 40 שנה בראיון נדיר מביתו בלוס אנג'לס.
"יום אחד קיבלתי טלפון בלתי צפוי מאישה שהציגה את עצמה כגייל אן הארד, שסיפרה שההורים שלה נתנו לה כסף כדי להפיק את סרטה הראשון", משחזר גרינברג. "היא סיפרה לי שהיא בחרה בבמאי אלמוני בשם ג'יימס קמרון (שהפך בהמשך לבעלה - ד"פ) ושהם מחפשים צלם. כשפגשתי את ג'יימס קמרון, הוא סיפר שראה עבודות שלי ואהב אותן. 'למה באת?', הוא שאל אותי. עניתי שאני צריך סרט אחד שישים אותי על המפה, והסברתי לו שבניגוד לרוב הצלמים בתעשייה בהוליווד, שמגיעים ממדינות עם מסורת קולנועית, אני בא ממדינה שהמסורת שלה היא רובי עוזי ומלחמות. בסוף הפגישה חתמנו על החוזה. אחרי הסרט הזה היו לי שמונה פגישות בשבוע עם מפיקים ובמאים שרצו לעבוד איתי".
"שליחות קטלנית", שהושקעו בו 6.4 מיליון דולר, הכניס למעלה מ־80 מיליון דולר. סרט ההמשך, "שליחות קטלנית 2 - יום הדין", הופק ב־1991 בתקציב של 100 מיליון דולר ושלח את גרינברג לטקס פרסי האוסקר כמועמד על הצילום הטוב ביותר.
איך הייתה העבודה עם שוורצנגר?
"אנחנו מיודדים ושומרים על קשר במיילים ונפגשים כשמזדמן. הוא בחור טוב, מצחיק וחכם. כשצילמנו את 'שליחות קטלנית', רציתי שהוא ייראה מפלצתי, אז לבשתי שכפ"ץ, נצמדתי אליו וצילמתי אותו מלמטה בזמן שהוא יורה עליי. יצא בדיוק הצילום שרציתי".
ואיך היה לעבוד עם ג'יימס קמרון?
"ג'יימס קמרון גאון, אבל בתור בן אדם הוא בלתי נסבל. היה לי מזל לצאת חי מהעבודה איתו. הוא מדבר ומתייחס לאנשים כל כך מגעיל. יום אחד, כשעבדתי עם ארנולד שוורצנגר על הסרט 'אירייזר', הגיע לסט מנהל ההפקה של קמרון, הגיש לי תסריט ואמר שקמרון רוצה לפגוש אותי. הלכתי לפגישה אבל התחרטתי די מהר, כי כל החוויות הרעות מהעבודה איתו צפו לי. הוא נתן לי הצעה שאי אפשר לסרב לה, אבל החלטתי לא לסבול יותר וסירבתי. הסרט שהוא רצה שאצלם, אגב, היה 'טיטאניק'. לא הרגשתי פספוס, כי זה הביזנס, אין אדם שאין לו פספוסים. אני מעדיף להסתכל על ההצלחות".
וההצלחות שלו גדולות. גרינברג חתום על כמה משוברי הקופות הגדולים בכל הזמנים: "מעבר לחוק" (1986) עם דמי מור ואמיליו אסטבז; "שלושה גברים ותינוקת" (1988) עם טום סלק וטד דנסון; "רוח רפאים" (1990) עם דמי מור, וופי גולדברג ופטריק סוויזי; "הנזירות בלוז" (1992); "ג'וניור" (1994) עם ארנולד שוורצנגר ודני דה ויטו; "שעת שיא" (1998) עם ג'קי צ'אן וכריס טאקר; "נחשים על המטוס" (2006) עם סמואל ל. ג'קסון, והרשימה עוד ארוכה.
"לא באתי לצלם סרט, באתי לעשות סרט", הוא אומר. "הייתה לי האפשרות לבחור את העבודה שלי ולא עשיתי סרטים בשביל הכסף, היה חשוב לי שיהיה בו משהו מעבר. אהבתי את האתגר, את הפרויקט. בחרתי לקחת כעבודה סרט שהסיפור שלו דיבר אליי, ושהשחקנים והסטודיו שאני עובד איתם יהיו מוכשרים. זו הייתה תקופה שעבדתי בטירוף, העבודה הייתה סוחטת אבל נהניתי מכל רגע. את כל הטכנולוגיות למדתי בעצמי. לא למדתי בבית ספר לקולנוע ולא עברתי את התהליך הרגיל של להתחיל כעוזר צלם ולהתקדם לאט - ישר הגעתי להיות צלם ראשי".
מפולין לישראל
לפני שכבש את העולם, גרינברג כבש קודם כל את ישראל, כשעם הסרטים שצילם נמנות כמה מהקלאסיקות הגדולות בקולנוע המקומי: ארבעה מסרטי "אסקימו לימון", "שני קוני למל", "חסמבה ונערי ההפקר" וגם "מציצים", "מבצע יונתן" וסרט המתיחות הישראלי הראשון "ישראלים מצחיקים". גם הרשימה הזאת חלקית. "רבים מעמודי התווך של תעשיית הקולנוע הישראלית כבר לא איתנו", הוא אומר. "בעצם דוד גורפינקל ואני בין הבודדים שעדיין בחיים".
גרינברג נולד בקרקוב שבפולין באפריל 1936 למשפחה אמידה, לאב שהיה קצין בכיר בצבא הפולני ובהמשך שימש כסוכן יבוא, ולאם עקרת בית. "הייתי בן שנתיים וחצי כשפרצה מלחמת העולם השנייה, וההורים שלי החליטו לברוח לכיוון הגבול עם רוסיה", הוא מספר. "דוד שלי לקח אותנו באוטו, עד שנגמר הדלק באמצע הדרך ונאלצנו ללכת ברגל. בגבול הרוסים חשבו שאנחנו מרגלים, ושלחו אותנו לסיביר. היינו שנתיים וחצי בסוג של מחנה שבויים, שבו התנאים לא היו כל כך רעים. ב־1943, כשהתחילו להגיע השבויים הגרמנים, הרוסים פינו אותנו ברכבות לאוזבקיסטן. אבא שלי נפטר שם שבועיים לפני שהמלחמה הסתיימה, ואמא שלי נשארה לבד עם ארבעה ילדים. היה קשה, כי אמא לא עבדה וכל הרכוש שלנו נשאר בפולין. ב־1945 חזרנו לקרקוב, אבל לא יכולנו להיכנס לשכונה שלנו, כי נאמר לנו שאם יתפסו שם יהודים - ירצחו אותם. גרנו חמישה אנשים בחדר אחד בדירה של דודה שלי, שלא ברחה מפולין, וב־1950 עלינו לישראל".
תאר את שנותיך הראשונות בארץ.
"הגענו באוגוסט, ועד היום אני זוכר את הבוהק שהיה לי בעיניים מהאור של ישראל, וכמובן אני גם זוכר היטב שריססו אותנו בדי־די־טי. זו הייתה תקופה די קשה, זעזוע נוראי. גרנו שנתיים וחצי במעברה ליד לוד ומשם עברנו לתל אביב. אמא שלי הייתה חכמה וידעה לגדל את המשפחה ללא אמצעים. היינו משפחה הרוסה, אז הייתי מוכרח לסייע בפרנסת המשפחה, ומגיל 15 עבדתי במשרה חלקית במעבדה של אולפני גבע".
בצבא שירת גרינברג כצלם בחיל האוויר ועם שחרורו חזר לאולפני גבע, הפעם לעבודה כטכנאי וצלם עבור יומני גבע. "התחלתי לצלם סטילס בשחור ולבן ולפתח במעבדה", הוא אומר. "אני לא יודע להסביר לך מאיפה הגיעה האהבה שלי לצילום, אני חושב שיש לי עין טובה, אני יודע לספר סיפור טוב דרך העדשה, והייתה לי אמביציה להצליח בגדול, דווקא בגלל המקום ההרוס שממנו באתי לארץ".
בתחילת שנות ה־60 צילם גרינברג סרטי הסברה תיעודיים של קרן קיימת לישראל ו"יד ושם", שדרכם הכיר את הבמאי דוד פרלוב. "דוד השפיע עליי בפשטות הוויזואלית שלו ובכושר הביטוי שלו, והוא גם זה שהכיר לי את 'הגל החדש' בקולנוע", הוא אומר.
ב־1963 צילם גרינברג את "בירושלים", סרט תיעודי קצר של פרלוב, שזכה בפרס בפסטיבל ונציה ונחשב נקודת ציון משמעותית בקולנוע הישראלי וחלוץ הז'אנר הפיוטי. "זה היה הסרט הצבעוני הראשון שצילמתי", מספר גרינברג. "מתוך קשרים אישיים וידידות, הייתה לי הבנה טובה עם דוד. תקשרנו בזמן הצילומים במבטים, גם בלי שהיינו צריכים לדבר".
ב־1967 פרלוב הזמין את גרינברג לצלם את סרטו העלילתי הראשון והיחיד "הגלולה", לפי תסריט של ניסים אלוני. סביב הפקת הסרט נוצרו בעיות, גם כלכליות, וכשיצא לאקרנים לאחר חמש שנים הוא נחל כישלון וספג ביקורות שליליות.
סינמה סקופ
הסרט העלילתי הראשון באורך מלא שצילם גרינברג ופרץ לו את הדרך היה "שני קוני למל" (1966), בבימויו של ישראל בקר ובכיכובו של מייק בורשטיין. "זו הייתה ההתחלה של הקולנוע הישראלי", מציין גרינברג. "היו בערך 2.5 מיליון אנשים בארץ באותו זמן. רק מפיק אמיץ עם חזון וחלוציות, כמו מרדכי נבון, מפיק 'יומני גבע', שנפטר במהלך העבודה על הסרט, יכול היה להסתכן. הוא הפיק את הסרט לבד, מכספו שלו, בלי ועדות ובלי כלום. זה היה סרט הסינמה סקופ הצבעוני־מוזיקלי הראשון בארץ, ואין אחד בארץ שלא ראה אותו. כיום אף אחד לא היה לוקח את הסיכון הזה".
בסוף שנות ה־60 צילם גרינברג את "לול", תוכנית הטלוויזיה הראשונה בכיכובם של אריק איינשטיין, אורי זוהר וצבי שיסל, ובבימויו של בועז דוידזון. בהמשך זוהר הזמין את גרינברג לצלם את סרטו האייקוני "מציצים", צעד חריג לאור העובדה שהצלם הקבוע שזוהר עבד איתו היה דוד גורפינקל. "אורי היה איש של קליקות: גורפינקל היה שייך לקליקה של הצברים, ואני, שעבדתי בעיקר עם הבמאי דוד פרלוב, השתייכתי לקליקה של הפולנים", הוא אומר. "'מציצים' היה הפעם הראשונה שבה אורי חצה את הגבול לקליקה הפולנית. הוא קבע איתי בבית קפה והגיש לי תסריט בן 20 עמודים, כשלרוב היה נהוג להגיש תסריט עם מינימום 120 עמודים".
גרינברג החליט לצלם את הסרט בשיטת סינמה סקופ, המאפשרת הקרנה על מסך רחב. "ראיתי את הלוקיישן, את הים, את הצריף של אביגדור והבנתי שזה הכי אידיאלי לסרט, למרות שהשיטה לא הייתה נהוגה בישראל. זה עשה הבדל גדול", הוא מספר. "הסרט נעשה כמעט בלי כסף, בתנאים דלים. כל הצילומים התקיימו בחוף מציצים עד תחנת רדינג. להורים של אליה, אשתו של אורי, הייתה חנות דגים בכניסה לנמל תל אביב הישן. צילמנו שם את הסצינה שפותחת את הסרט, ויצרנו מחשבה שזה צולם ברמלה. לשיסל הייתה מכונית פורד מודל 1942. את ציוד הצילום והתאורה הכנסנו לבגאז' של האוטו. מכיוון שהאוטו לא נסע, היינו דוחפים אותו מלוקיישן ללוקיישן בעצמנו. לאורי ולי היה ריספקט גדול אחד לשני, והיה מרגש לראות את הדינמיקה בין אריק איינשטיין לבין אורי, את שיתוף הפעולה וההבנה ביניהם".
בשנות ה־70 וה־80 ביים גרינברג שורה של סרטים שהפכו לשוברי קופות: "עבדתי עם במאים רבים בארץ ובחו"ל, גם כאלה שקיבלו אוסקר. בחו"ל במאים באים לסט מתוך עצלות. הם מפונקים. לעומת זאת, במאי כמו משה מזרחי, שהיה גם חבר קרוב שלי, מגיע מוכן ומסודר לסט, יודע בדיוק מה הוא רוצה ומה צריך לצלם. זה היה תענוג לעבוד עם במאים כמותו, אנשים שאפשר לסמוך עליהם".
הסרט הבינלאומי הראשון שצילמת היה "יהלומים" של מנחם גולן ב־1975. איך הייתה החוויה?
"זו הייתה בשבילי פריצת דרך בישראל, אחת מפסגות הקריירה שלי פה בארץ. הפריצה המשמעותית הייתה גם עם מנחם גולן, בעבודה על 'מבצע יונתן'. במקביל לצילומים שלנו, נעשו עוד שני סרטים על מבצע אנטבה, הודי ואמריקאי. בגלל שמנחם רצה לצאת ראשון עם הסרט, צילמנו אותו בשישה שבועות בלבד. בחיים שלי לא עבדתי קשה כמו על הסרט הזה. העבודה הייתה בתנאים לא אנושיים.
"היינו מגיעים לצילומים בשש בבוקר והולכים הביתה עם אור הבוקר, לפעמים 24 שעות עבודה. באותה תקופה ראיתי בחוברת קולנוע אמריקאית שיש מצלמה חדשה ומשוכללת, שאפשר להחזיק על הכתף. בארץ לא ידעו מה זה בכלל. אמרתי למנחם שאני רוצה את המצלמה הזאת, כי ידעתי שזו הדרך הכי יעילה לצלם בתוך הצפיפות הנוראית על הסט. מנחם ארגן את המצלמה ואת כל הסרט צילמתי איתה. בלעדיה לא היינו גומרים את הסרט בזמן שמנחם רצה".
הסרט "אסקימו לימון" שצילמת נחשב עד היום לסרט הישראלי המצליח ביותר בחו"ל.
"זה סרט שנעשה בהפקה של סרטי נח של מנחם גולן ויורם גלובוס. מנחם ויורם היו בפני פשיטת רגל, הם היו על הקרשים. בועז דוידזון ואני, שהיינו חברים, נכנסנו למשרד שלהם ובועז סיפר להם את הסיפור של הסרט. יורם מאוד אהב את הסיפור, אבל לא היה לו כסף להפיק. באותה פגישה שכנענו אותו להפיק את הסרט בכל זאת. אמרתי לו שנצלם את הסרט במצלמת 16 מ"מ וכך לא אצטרך עוזר צלם. זה יחסוך כסף. הסרט נעשה בצורה לא אנושית, עם צוות מינימלי ואפילו בלי חדרי הלבשה לשחקנים. כולם התלבשו בחוץ, בחניון. הסרט הזה הרים את הקריירות של גלובוס וגולן וסלל להם את הדרך לעבור להוליווד ולכבוש שם את תעשיית הסרטים. במקביל לעבודה איתם הוזמנתי לצלם את הסרט 'The Big Red One' עם לי מרווין ומארק המיל, שעסק במלחמת העולם השנייה. זה פתח לי את הראש וגרם לי להבין שאני רוצה לעבוד בהוליווד".
בשנת 1980, במקביל לעזיבתם של גלובוס, גולן ודוידזון את הארץ, עבר גם גרינברג לארצות הברית כדי לנסות שם את מזלו: "אני מאוד אוהב את ישראל, אבל הרגשתי שאין לי כבר לאן להתקדם בארץ. עשיתי הכל והגעתי לפסגה. חיפשתי אתגר אחר, והוליווד נראתה לי מתאימה. זה היה הימור, כי לא היו לי שום קשרים שם. הייתה התלבטות מאוד גדולה במשפחה, ובדיעבד זה היה טירוף מבחינת קריירה ופרנסה לעזוב מקום בטוח כמו ישראל ולעבור עם אישה ושלושה ילדים למקום זר, למקום שבו אף אחד לא מכיר אותי וכל מה שעשיתי בארץ לא נחשב. אבל הייתי בולדוזר ודחפתי קדימה.
"אני, אשתי והילדים שלי לא ידענו אנגלית, עד היום הרבה אנשים באמריקה לא מבינים מה אני מדבר. לא הייתה לי שפה, לא כסף ולא עבודה, ובכל זאת האמנתי בעצמי, כי ידעתי קולנוע וידעתי שאני טוב. כנראה הייתי אמביציוזי וכנראה הייתה לי עין טובה שהמפיקים והבמאים זיהו. כשהגעתי, עבדתי עם מנחם על שלושה סרטים כי הייתי צריך פרנסה, אבל מעבר לזה לא רציתי לעבוד איתו, כי היה לי כיוון אחר. לא רציתי לעזוב את ישראל כדי לעבוד עם מנחם גולן, רציתי לצלם את הסרטים ההוליוודיים המובילים".
וכך היה. לאחר שורת סרטים קטנים הגיעה הפריצה הגדולה של גרינברג בתעשיית הסרטים הבינלאומית, עם "שליחות קטלנית". מאז צילם עשרות סרטים והגשים את שאיפתו להפוך לצלם מוביל בליגה של הגדולים.
לאורך השיחה גרינברג שולף אנקדוטות מהעבודה עם השחקנים הגדולים בעולם, שרק עם קומץ קטן מהם שמר על קשר. "רוב הכוכבים ההוליוודיים שאיתם עבדתי היו קוץ בתחת", הוא מודה. "קח למשל את הסרט 'ספרה' של בארי לוינסון: היו בסרט המון סצינות מתחת למים, אבל שרון סטון לא הבינה למה היא יוצאת חשוכה. היא לא ראתה את הסצינות בעצמה אלא שלחה את המאפרת שלה לראות במקומה, והיא אמרה לה שהיא יוצאת חשוכה. היא צלצלה לראש הסטודיו ודרשה שיפטרו אותי, אבל בארי לוינסון הגן עליי ולא נתן שייגעו בי. אחרי כמה שבועות של צילומים שרון הגיעה סוף־סוף לראות מה עשינו, ואז הבינה על מה הסרט ומדוע היא טעתה. מאותו רגע היא הפכה להיות חברה טובה שלי.
"שחקנים כמו טום סלק או דסטין הופמן, שחקנים גדולים, לא מתעניינים באף אחד חוץ מעצמם. אני מבין את זה, כי פלופ אחד יכול להרוס להם את הקריירה. פטריק סוויזי בהתחלה לא רצה לצלם את 'רוח רפאים', הוא היה בטוח שהסרט יהרוס לו את הקריירה. הוא הגיע חסר ביטחון, שנא את התסריט ועשה את הסרט רק כי הסוכן שלו הכריח אותו. הוא היה נותן לנו לחכות לו כמה שעות עד שהואיל בטובו לצאת מהקרוון. בסופו של דבר הסרט הכניס 500 מיליון דולר ונחשב לאחד הסרטים הידועים של סוויזי. גם דמי מור, ששיחקה לצדו בסרט, הייתה בלתי נסבלת על הסט. אני זוכר שברוס וויליס נהג לבקר אותה כל יום".
עם מי אהבת לעבוד?
"עם שוורצנגר. גם טום הנקס היה מדהים, גם אינטליגנטי, גם מקצועי וגם נחמד מאוד".
צריך לדעת לפרוש
ב־2006, בגיל 70, צילם גרינברג את סרטו האחרון "נחשים על המטוס" בכיכובו של סמואל ל. ג'קסון - ופרש מהתעשייה. "לכל דבר יש סוף, והרגשתי שהגיע הזמן לפרוש, צריך לדעת מתי ואיך לעשות את זה", הוא אומר. "בשלב מסוים הפסקתי לקבל הצעות לסרטים מובילים, כי כל האנשים שעבדתי איתם כבר פרשו, אז ניסיתי את מזלי בסרטים עצמאיים, אבל הבמאים לא האמינו שאני, שבא מהתקציבים הגדולים, ארצה לעבוד איתם בתקציבים זעומים. כשבא העידן הדיגיטלי הבנתי שזה לא מתאים לי ופרשתי".
מאז שפרש, משקיע גרינברג בחיי המשפחה, בטיולים, במנוחה ובצפייה בסרטים חדשים, גם ישראליים. "עבדתי קשה כל השנים וכשהגעתי לאן שרציתי, אני מרגיש שלם עם כל ההחלטות שלי בקריירה, גם עם הפספוסים", הוא אומר. "אני עוקב אחרי מה שקורה בישראל ולבי כואב לראות את מה שקרה ב־7 באוקטובר. אני מקווה ומתפלל שיבואו ימים טובים יותר לישראל".
מה דעתך על תעשיית הקולנוע בארץ?
"אני חושב שיש שיפור ענק במשחק וגם בתחום התסריטאות. בזמנים שלי היו שחקנים רק מתחום התיאטרון, כאלה שעבדו בהצגות לפרנסתם, ואילו כיום יש שחקני קולנוע וטלוויזיה שיודעים את המדיה. פעם הייתה הנחה שקשה לשחק בשפה העברית, אבל הקושי הזה נעלם עם משחק נכון ולא תיאטרלי אלא יותר קולנועי וטלוויזיוני. הבעיה כיום לדעתי היא שאין מפיקים. המפיקים היום הם בירוקרטים שמחליטים איזה סרט יקבל את הכסף, וזה פסול. אנשים עם כישרונות מתפספסים כך. סרט מסחרי בונה סטארים, וכיום אין בארץ סרטים מסחריים.
"אם מישהו עשה סרט אומנותי מכסף שגייס דרך קרנות ומלגות וראו אותו 50 אלף איש, אז מה? זה לא נחשב הצלחה. בשעתו כל אדם שלישי היה מגיע לקולנוע, וכיום אנשים כבר לא הולכים לקולנוע, כי אין סרטים שימשכו אותם. אם הסרט מצליח בקופות ונמכר בחו"ל, אז יש להניח שהיוצר ימצא מימון, ימצא מפיק שישיג את המשאבים, יקדם ויעשה את הפרויקט. ככה תעשייה עובדת. זה ששולחים סרט אומנותי לפסטיבלים ומקבלים הכרה לא פותר כלום. מתי סרט מצליח? כשהוא מביא אנשים לקולנוע, ואת זה אין בארץ. הייתי בפסטיבלים שונים כשופט, אבל מאסתי בזה כי הבנתי שהפסטיבלים הם פוליטיים ולא רציתי לבזבז את הזמן שלי. חסרים היום מפיקים אמיתיים כמו מנחם גולן או מרדכי נבון, כאלה שמוכנים לקחת על עצמם את הסיכון ולא להיות תלויים בחבורת בירוקרטים חסרי הבנה בקולנוע. חבל שאין תמיכה ממשלתית אמיתית בזה".
מלבד המועמדות לאוסקר וזכייה בפרסים בינלאומיים, גרינברג גאה על המועמדות לפרס The American Society of Cinematographers, שנחשב לאוסקר של הצלמים: "העריכו אותי, ועדיין מעריכים ופונים אליי אנשים מכל העולם כדי לראיין אותי על סרטים שצילמתי, וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש".