אישה עם זקן היא דימוי אייקוני ונפוץ בתרבות הפופולרית. ראינו אותו למשל ב"פריקס" הפולחני והשנוי במחלוקת מ־1932, ולאחרונה בסדרה “סיפור אימה אמריקאי" ובלהיט הקולנועי “האמן הגדול מכולם". עכשיו הוא גם עומד במרכז הסרט הצרפתי “רוזאלי", שערך את הבכורה שלו במסגרת הבחירה הרשמית בפסטיבל קאן, אבל מעבר לכמה הקרנות בסינמטקים, דילג על האולמות בישראל. כעת הוא זמין אצלנו ב־VOD.

הסרט מתבסס באופן חופשי על סיפורה של קלמנטין דלה, האישה עם הזקן המפורסמת בתולדות צרפת. בגרסה הקולנועית קוראים לה רוזאלי, והיא חיה בצרפת של 1870 ומקפידה לגלח את השיער שעל פניה כדי לשמור עליו בסוד. גם הגבר שמתחתן איתה לא מודע לכך - הוא בעל בית קפה השרוי בחובות ונישא לה רק בשל הנדוניה שלה, אך אז מגלה כי היא מגיעה עם הרבה יותר ממה שחשב.

את הדרמה דוברת הצרפתית ביימה הקולנוענית האיטלקייה סטפני די גיוסטו, שזה סרטה השני אחרי שורה ארוכה של פרסומות וקליפים וגם סרט עלילתי אחד בשם “הרקדנית", שאף הוא הוקרן בפסטיבל קאן.

אני פוגש את הבמאית בפריז ושואל למה הדימוי של אישה עם זקן נחשב כזה שמטלטל את הציבור. היא מיד מזדעקת בצורה קצת מתחסדת, שכן הסרט שלה עצמה מראה כיצד השכנים של רוזאלי נרתעים מהזקן שלה. “זה לא דימוי מטלטל בכלל", היא אומרת. אני מסייג ומציע “אז אפשר להגיד שאישה עם זקן זה דבר שמעניין את הקהל". היא משיבה, “לא יודעת, נראה כשהסרט יעלה לאקרנים". השיחה התקיימה בינואר, ומאז הסרט כבר זכה להפצה מסחרית במולדתו ובמדינות אירופיות אחרות ועורר תהודה, אם כי לא שבר קופות.

“בכל מקרה, אני אף פעם לא חושבת מה יפעיל או יעניין את הקהל או לא, אני פועלת לפי האינסטינקט", הבמאית ממשיכה. “כשראיתי תמונה של קלמנטין, החלטתי שאני רוצה לעשות את הסרט. מה שמשך אותי היה השמלה שלבשה. היא סירבה להיתפס כ'פריק', היא רצתה להיות אישה, וככל שהזקן שלה נהיה ארוך יותר, כך היא פרחה יותר כאישה ונהייתה יפה יותר. רצו להפוך אותה למפלצת, אבל היא לרגע אחד לא ראתה בעצמה קורבן".

"האומץ שלה ריתק אותי", המשיכה. "חשוב מכך, עניין אותי הסיפור בינה לבן הזוג שלה, שהתחתן איתה בתחילה מהסיבות הלא נכונות, אבל אז היחסים התפתחו ביניהם בדרך אחרת. בוא נדבר בפתיחות: עשיתי את הסרט אחרי שאיבדתי את אבא שלי, ורציתי לספר סיפור על אהבה - אהבה ללא גבולות. הסיכון בסיפורים רומנטיים הוא ליפול למחוזות בנאליים, אבל ידעתי שעם הסיפור המסוים הזה, אין סיכוי שזה יקרה. אנחנו חיים בתקופה אלימה, וחשבתי שהעולם צריך סיפור רומנטי וייחודי כזה".

הבמאית התקשתה למצוא שחקנית לתפקיד הראשי, עד שחשבה על מישהי שהופיעה בתפקיד קטן בסרטה הראשון - נדיה טרשקביץ, שמאז הפכה לאחת השחקניות העולות בצרפת וגם כיכבה בסדרה הישראלית־צרפתית “דיבוקים". “כשנדיה הגיעה לאודישן, הייתה בה אנרגיה נדירה וטהורה, נטולת כל שחצנות. הייתה בה ההתלהבות שחיפשתי. אפילו עם זקן, הייתה בה חושניות מטרידה", אומרת הבמאית.

טרשקביץ משתתפת גם היא בראיון ומספקת את הפרספקטיבה שלה: “אני לא מהשחקניות האלה שאומרות שיעשו הכל וייקחו כל סיכון. יש תפקידים פחות מאתגרים שדחיתי. מה שמשך אותי לסרט הזה היה דבר פשוט: ידעתי שסטפני תמיד מחפשת יופי ושהסרט יהיה יפה. לרגע לא פחדתי שאצא מגוחכת".

איך היה לעטות זקן במשך הצילומים?
“קודם כל, עשינו גם אודישנים לזקן. עשינו הרבה ניסוי וטעייה, ולקח לנו זמן למצוא את הזקן שהכי יתאים לסרט. בצילומים עצמם השקענו ארבע שעות מדי יום כדי לשים אותו ולהתאים אותו עליי. נהניתי מהזמן הזה, כי ככה יכולתי לחלום על הסצינה ולהתכונן. ככל שהצילומים התקדמו כך גם הרגשתי יותר בנוח. הרגשתי יפה. בסופו של דבר שכחתי שיש לי זקן. העבודה על הסרט גרמה לי לבחון מחדש את הנשיות שלי ועוד דברים בי שחשתי לא בטוחה לגביהם. מטורף עד כמה אנחנו תלויות באחרים כדי להגדיר מה זה יופי ומה זה נשיות".