לא פעם קורה שאנו מתאהבים ברעיון ולא בדבר עצמו. ההילה שנישאת סביב הדברים שנפשנו כה נכספת אליהם לעיתים ממלכדת אותנו, אבל אחרי הכל זאת רק הילה דמיונית חולפת שיצרנו בעצמנו. אחרי הסרתה אנו מתבדים ומבינים שזו הייתה רק התאהבות.
ואם לא הבנתם, אז הסרט "תה שחור" הוא הזדמנות מצוינת לרדת לעומק התיאוריה הזו. איה הלבושה בשמלת כלולותיה לצד מי שאמור להיחשב בעלה בעוד שניות מספר, מחליטה להשיב בשלילה על הבטחת היותה לצידו בשמחה ובעצב, בעושר ובעוני, בבכי ובחולי, בצער ובכאב עד שהמוות יפריד ביניהם, ופורשת מטקס החתונה של עצמה אל עבר הלא נודע.
איה, צעירה שחורה ילידת חוף השנהב שעם חוצפתה כבר גייסה גינונים של אישה עצמאית לכל דבר, נוטשת את מולדתה ומהגרת לסין. שם היא נבלעת בתוך הז'רגון והשפה הזרה די בקלות, ועובדת בחנות תה. במרתף החנות, בין כלי המשקה המסורתיים, מגלה לה קאי, מנהל החנות, את רזי סוגי התה השונים ובין מזיגה לטעימה השניים רוקמים אט אט רומן סודי.
אלא שמעבר לחזותו הנאה, קאי, יחד עם שאר באי סביבתו, נושא על גבו סיפור משפחתי מורכב שגורם לאור ולזוהר שניסך בו לדהות עם כל גילוי וגילוי וקילוף שכבות מעברו. וכאמור, קאי הוא רק חתיכה בפאזל השלם.
באיפוק רב מחזיק כל אחד מתושבי סין סודות ועולם פנימי במעטה קשיח. כך לדוגמה, האדם המבוגר שבא להסתפר כל יום במספרה השכונתית בלי כל מטרה או העלמה הצעירה המוקפת שממה שמוכרת מזוודות ולא מצליחה להינשא, תורמים לעיצוב תבנית נוף יומיומית פשוטה למראית עין עם בעיות כשל כל אדם, אך כשאלו מצטרפים לסיפור המרכזי של איה וקאי הם מייצרים תמונת מציאות קשה שמאיימת להתפוצץ מרוב הסתרה.
רק לקראת תום הסרט, מצליחות חלק מן הדמויות לפלוט אמירות שחושפות את אשר על ליבן ומאפשרות קבלת הצצה מינורית אל המתרחש בעולמם הפנימי, מה שמוביל את איה האמיצה והנועזת, המאוהבת בקאי וברעיון הבריחה והמפלט יחד, לחשוב על הדברים קצת אחרת.
הן במרתף הן בשדות התה האינסופיים, איה, כמו תה שחור (מסתבר) מותירה בקאי טעם שמסרב לעזוב, שעם כניסתו לפה נחווה כאחד, אך עם בליעתו במעמקי החך מתגלה כאחר לגמרי. איה, אותה מגלמת נינה מלו, מצליחה להתאקלם כמעט בטבעיות בין הז'רגון הסיני לבין זה האפריקאי ולאמץ במהרה תרבויות מרוחקות, אך קרובות בו זמנית, בין החלטות ולבטים בעלי משקל, מה שרק מבליט את ייחודה כשחקנית.
בשתיקות שלה, ולו רק במבט עיניה העמוק והחודר, היא מעבירה לצופים עולם שלם, שבו עם כל האומץ שאזרה כדי לעזוב את מכורתה, היא גם נאלצת לחזור אליו אחרי שהיא נחשפת באי נעימות לפניה האמיתיות של סין דרך אנשיה.
בשל האכזבה המרה הזאת, עם ההפנמה הקשה ש"דברים שרואים משם לא רואים מכאן", עם הרומנטיזציה המובהקת שקיימת באקט הבריחה החצוף והפתאומי ושבירת המוסכמות הקיימות בחברתה של איה, הסרט הזה הוא הרבה יותר מרק תה שחור ערב לחך שמתעתע בתחכום רב בטעמו. הוא בועט וחזק, מעורר את הלב ואת המחשבה בשאלות זהות ושייכות בשוט מהיר אחד, מפקס ברגע ומחזיר לשורשים, ממש כמו קפה טורקי קלאסי.
"תה שחור", שהוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין 2024, הוא תוצר יצירתי, שונה ומיוחד מאת הבמאי המאוריטני מועמד פרס האוסקר מלפני עשור, עבדאללה סיסאקו, שהעיד כי חיכה 15 שנים לעשות את הסרט, לאחר שהיה קיים במוחו משנת 2007.
"הסרט הזה בכלל לא נמצא תחת מונחים של מיקום, אלא של מערכות יחסים", אמר סיסאקו בריאיון שנערך עימו. "מה שחשוב זה לא המיקום, אלא העובדה שההליכה של האישה נותרת אותו דבר, שהיא זוכה לחופש שלא ניתן להגדיר או לשייך לאיזושהי מדינה. רציתי שהסרט הזה יהיה גם רומנטי וגם מלנכולי". ואפשר להגיד שרצונו וחזונו של סיסאקו צלחו בתנופה אדירה.
בין ארבע שפות - מנדרינית, צרפתית, אנגלית ופורטוגזית - עלילת "תה שחור" מנציחה רגעים מגוונים וסותרים זה מזה, שלוקחים אותנו רחוק מהבית המוכר, ומזכירים לנו שהודות (או אולי באשמת) הנסיבות, אנחנו יכולים לחזור אליו בקלות רבה.
הסרט "תה שחור" מוקרן בימים אלה באולמות סינמטק תל אביב
