"המחמיר בגיור, מקל בהתבוללות", אמר הרב חיים אמסלם לפני מספר שנים על מדיניות הגיור המחמירה בארץ, שבכדי לצלוח אותה עוברים רבים מסע שנראה לעיתים כיציאה ממצרים. "מבט אחד מלמעלה", סרט עלילתי קצר שמשתתף ב"פסטיבל ספיריט (רוחני) 2024" של קולנוע סינמטק ת"א, עוסק בדיוק בסוגיה הזו תוך בחינת הגבולות והניואנסים לכאורה בהליך הגיור, שמשנים את כל התמונה והופכים את הקערה על פיה.
במרכזן של 15 הדקות בסרט הקצר הזה בבימויו של נתי אביטל, ניצבת במרכזה דמותה של מריה, בחורה צעירה (יוליה פלוטקין) שמנסה להתגייר כהלכה. לאחר שעברה את רוב שלבי הגיור המפרכים, היא עומדת בפני מעמד הטבילה במקווה. בנוכחות בלנית ומבטם החודר של שלושה רבנים גברים היא טובלת שלוש פעמים, אלא שמתבשרת לאחר מכן כי במהלך אחת הטבילות הייתה חציצה וידה נגעה בקיר. משמע, הטבילה פסולה ועליה לעבור זאת שוב.
"הרב, אני לא מבינה", אומרת מריה, ומשיב לה הרב: "זה לא כשר. מספיק גם רק שנינו". רק עוד טבילה אחת, מלווה במבט גברי מאשרר אחד, מפרידה בינה ובין כניסתה לכנסת ישראל עם המסמך הרשמי המכריז עליה כמרים היהודייה, אך מריה בוחרת לצאת מדרישות הממסד ולהטביע את חותם זהותה באופן שיוצא מכלל ההגדרות.
אין ספק שקוצר הזמן והדחיסות של הסרט הזה מביאים עוד יותר את הסוגיה המורכבת הזאת בחבטה אחת בפניו של הצופה. הוא מגיש לנו טעימה, ביס אחד קטן מתוך מכלול שלם ומורכב של העולם שאותו הוא מציג, אך בטעם מר שמסרב לצאת ומשתהה ארוכות. עוד לפני שהרשמים והמחשבות מספיקים לעבור עיבוד ועיכול, כבר מופיעות כתוביות הקרדיטים, השחקנים ושאר הצוות על המסך, ואני נותרתי עם השאלה הבסיסית של "מה ראיתי פה"?
אז מעבר לאינטימיות הפולשנית, יחסי המינים בקונטקסט ובמרחב הדתי, שאלתי את עצמי מיהו היהודי האמיתי. מעבר לעול המצוות המחייב, לא יכולתי שלהתעלם מחובת הלבבות והעבודה שבלב, או אם תרצו בפשטות יתר: הכוונה. האם באמת אותה גיורת נגעה בקיר באחת הטבילות? האם ההתעכבות וההרהור שבזה באמת מתבקשים ותופסים די כובד על כף המאזניים לנוכח ומול הרצון העז והנכסף להיהפך ליהודי כדת משה וישראל? אם הדת ונציגיה המכובדים דורשים מהבאים בה והנכנסים אליה לעבור ולשבור חומה ארוכה ומפותלת של מיצרים וגבולות מבפנים ומבחוץ, האם לא ראוי שהם עצמם יגלו את אותה גמישות מחשבתית שמותאמת להווה ולסיטואציה הספציפית?
זוהי אינה קריאה להתפשרות או לאי היצמדות לטקסטים ולכתבים ההלכתיים המחייבים, אלא מחשבה תמה על הדת היהודית, שנשענת תמידית מבראשיתה על התשתית של אהבת הבריות, קדושת החיים ועשיית צדק ומשפט.
האם שכחו בשוגג אי אלו רבנים, המהווים את שער הכניסה הרשמי לאלו שלא נולדו יהודים, את המקום של גוף ונשמה, עין רואה ואוזן שומעת, ממנו באו ואליו הם אמורים לשוב שלא רק בסוף חייהם, אלא במציאות היומיומית הפוקדת אותם? אני מקווה שלא ורוצה להאמין שתהיה ביום מן הימים הכרעה שתביא לגישה אנושית ותומכת יותר, אשר תגרום לגרים, לצד האתגרים והקשיים, גם ליהנות מחום ערכיה של היהדות, שהם בעיני מהווים את ההרגשה של להיות יהודי אמיתי.
במובן הזה, "מבט אחד מלמעלה" הוא לא רק התייחסות למבט האופטי המאיים בין עין אחת לאחרת. הוא גם בחינה תיאורטית ממעוף הציפור על יהדות ועל הליך הגיור בפרט, על מהמורות וקשיים אמיתיים שנולדו מכורח הנסיבות ועל כאלו שנחפרו ונערמו בכוונה תחילה, ואולי יותר מכל, באופן חצי אירוני, על העיניים הגבוהות יותר של אלוהים ושל בית הדין האמיתי בבחינת "דע מה למעלה ממך".
