"יופי מסוכן" צועק על אידיאל יופי, אבל שוכח לומר משהו חדש

בשדרת הכוכבים של הוליווד מונח כוכב מחומש הנושא את השם אליזבת ספארקל. בתחילת דרכו, הכוכב מאיר בזוהרו, סמל להצלחה ולמעמד. אך עם הזמן, הוא מאבד את ברקו, צובר לכלוך ושריטות, והופך לדהוי ומטונף, כמייצג את ההתדרדרות של אליזבת בעיני החברה. אלא שהכוכב הזה לא רק משקף את הקמילה של הכוכבת בתעשיית הבידור, אלא גם את חווייתה הפנימית בהוליווד - מקום שבו הזמן, בגיל וביופי, הוא אויב מספר אחת.

דימוי זה, של כוכב הנאבק בהזדקנות, מהווה לא רק סמל לנושא הסרט, אלא גם רמז מטרים להיעדר הסאב-טקסט שבו. המסר ברור מדי, מוצהר בגסות, והמחסור בעדינות הופך אותו לרדוד וחסר עומק. וכך, "יופי מסוכן" (The Substance) של קוראלי פארז'ה מתחיל עם רעיון מעניין, אך במהרה מאבד את כיוונו ומסתיים בזוועה גרפית חסרת תכלית. 

הסיפור סובב סביב אליזבת ספארקל (דמי מור), כוכבת כושר בשנות ה-50 לחייה, שמפוטרת מעבודתה בעקבות גילה, ומחליטה להמר על טיפול רפואי מסתורי בשם "הסאבסטנס" – חומר שמבטיח להחזיר לה את נעוריה. באמצעות החומר, אליזבת מקבלת את הגרסה הצעירה שלה, סו (מרגרט קוואלי), שעולה ממנה מתוך חתך בגבה ומשתלטת על חייה. הקאצ': על השתיים להתחלף כל שבוע, או שהן יתמודדו עם תופעות לוואי בלתי הפיכות.

ככל שהסרט מתקדם, מאבקי השליטה בין אליזבת וסו מתפתחים, אך לא נוצר שום קשר אמיתי בין הצופה לדמויות. השתיים הן לא יותר ממכונות שמבצעות את תפקידן להעביר את המסר של הסרט, משמשות כבובות על חוטים ולא כישויות עצמאיות עם רגשות או מניעים אמיתיים. כל פעולה שלהן לא נראית כמו אקט אישי או אנושי, אלא כאמצעי להעברת רעיון. חוסר האמפתיה הזה מעקר את המאבק שלהן, כך שהוא נותר חסר תוקף.

בניגוד מוחלט לחוסר העניין שמפתח הצופה בגורל הדמויות, הסרט מספק זוועות גרפיות שאי אפשר להישאר אדישים אליהן – החל מתקריבי אוכל ואיברים, דרך הזרקות וכלה בהפרשות גוף - והכל באופן קיצוני ובוטה, שגרם לי, וגם לשאר האולם, לנוע באי נוחות במקומו ולהניח את הפופקורן בצד. אלא שסצנות הזעזוע והגועל, למרות הבלטתן, אינן הבעיה העיקרית של "יופי מסוכן".

הבעיה הגדולה יותר היא שהסרט לא מצליח להחיות את הנושא המרכזי שבו הוא עוסק. הוא מנסה לבקר את התעשייה שמכפיפה נשים לסטנדרטים בלתי אפשריים של יופי, אך עושה זאת בצורה כל כך ישירה וחסרת סאב-טקסט, עד שאין מקום לעומק או לפרשנות. כל סצנה וכל מילה מרגישה כמו מתקפה על הצופה. הצפייה בסרט לא מעוררת מחשבה או הזדהות, אלא מציגה חזרה על רעיונות מוכרים בצורה שטחית, שמביאה עמה תחושת סלידה, ולא הבנה או חיבור אמיתי לנושא.

במקום להציג ביקורת או ניתוח של עולם היופי בהוליווד, הסרט נשאר במקום שטחי, מבקש להיות דרמטי אבל לא מצליח לגעת בלב הסיפור. אין שום רעיון חדש או מהפכני כאן – רק עיבוד חזרתי של נושא שכבר נגעו בו אינספור פעמים.