"הקוסם מארץ עוץ" אומנם נחשב כאחד הסרטים המשפיעים בכל הזמנים, אבל בזמן אמת לא כל כך הצליח בקופות. הוא הפך לסרט פולחן באמריקה עם השנים, רק בזכות השידורים הטלוויזיוניים שלו.

לעומת זאת, כמה יצירות שנעשו בעקבותיו היו להצלחות מיידיות. הדוגמה הבולטת ביותר היא המיוזיקל “מרשעת" (“Wicked"), שעלה על במות ברודוויי ביוני 2003 ונכנס מיידית לפנתיאון של עולם התיאטרון המסחרי. 

עכשיו מגיע העיבוד הקולנועי שלו, שעלה השבוע לאקרנים והפך לשובר קופות עצום ולתופעת תרבות. אצלנו הוא מוצג בגרסה המקורית וגם בגרסה מדובבת, שכן הוא מתאים כמעט לכל גיל.

הסרט מבוסס על ההפקה הבימתית, שכשלעצמה מבוססת על ספר של גרגורי מגווייר. למי שלא מכיר, הנה התקציר, וסליחה מהמעריצים המושבעים על הפשטנות והקצרנות בהצגת הדברים. 



כמשתמע משמו וברוח התקופה, שבה התרבות הפופולרית נוטה להציג סיפורים מוכרים מנקודת המבט של מי שבעבר נחשבו לרעים, “מרשעת" מאיר באור חדש את המכשפה הרעה שהייתה האנטגוניסטית ב"הקוסם מארץ עוץ".

מתברר כי מגיע לה שנעריך אותה מחדש, כי הבעיה לא בה אלא בעולם, שפשוט לא הבין אותה נכון ולא ידע איך לאכול אותה. תוך כדי כך, אנחנו גם מתוודעים לסיפור המקור של המכשפה הטובה. 

נהוג לקטלג את “מרשעת" כמיוזיקל וכסרט פנטזיה, אבל למעשה הוא גם קומדיית תיכונים/קולג'ים סטייל “נערות רעות". כיאה לכך, הוא נפתח עם תחילת שנת הלימודים באוניברסיטת שיז - אוניברסיטה קסומה שאין בה הפגנות אנטישמיות, אבל יש בה צרות דומות אחרות. “המכשפה הרעה", הידועה גם בשמה האמיתי אלפבה, מגיעה למקום רק כדי ללוות את אחותה נסרוז, המרותקת לכיסא גלגלים. 

העולם מתנכר לשתיהן - לנסרוז בגלל המגבלות הפיזיות, ולאלפבה בגלל צבע העור שלה. מסיבות שנגלה בהמשך, היא ירוקה כמו אפונה, ויש לה גם “מוזרויות" אחרות שלא מתקבלות יפה.

בניגוד אליה ניצבת המכשפה “הטובה", הלא היא גלינדה, וכמו שהאמריקאים הפרוגרסיביים אוהבים להגיד בימינו, היא יפה באופן נורמטיבי וקונבציונלי. היא חושבת שמגיע לה הכל ובדרך כלל גם מקבלת הכל, ובמקרים הנדירים שבהם זה לא קורה, כמעט מתעלפת מרוב תדהמה.

מכירים את הסיפורים על השחקנים שבכלל ליוו חבר שלהם לאודישן, אבל אז המלהק שם עליהם עין והפך אותם לכוכבים? ככה קורה לאלפבה. היא אומנם באה למקום בגלל אחותה, אבל אז חושפת במקרה את כישורי הכישוף שלה, והדיקנית שמה עליה עין ופורשת עליה את חסותה, למורת רוחה של גלינדה. עם זאת, כפי שניחשתם שוב, כמובן שהאיבה בין השתיים תתפתח לחברות מופלאה.

קורים עוד כל מיני דברים, שכולם מובילים לדבר גדול אחד - המפגש של השתיים עם הקוסם מארץ עוץ. זה רגע שיא שמבטיח הרבה ולא מאכזב. יש גם עלילת משנה מינורית אך אקטואלית להפליא: בצד בני האנוש, מסתובבות באקדמיה חיות מדברות, למשל תיש מלומד שמשמש כמרצה, אך אז מתנהל ציד מכשפות נגד בני מינו, ואף אוסרים עליהם לעסוק בהוראה. קשה שלא לראות בכך אלגוריה לגורלם של היהודים ברייך השלישי.

יש בסרט קריצות והפתעות למעריצים הוותיקים, אך אל דאגה - אפשר להבין אותו גם בלי לעשות דוקטורט בעולם של “מרשעת". העיבוד הקולנועי מציג את הסיפור בצורה ברורה וקולחת, אבל יש בו כמה בעיות.

הביקורות משתפכות על הסרט בצורה מוגזמת. אולי זה נובע מכך שבאקלים הפוליטי הנוכחי, התקשורת לא רוצה להיראות מנותקת מהקהל. אך אם נהיה אובייקטיביים, “מרשעת" לא מושלם. האורך שלו מופרך ונמרח, ויש בו לא מעט סצינות אווירה ורגעים שנראים כמו פילרים. התחושה היא שמדובר באקספוזיציה אחת ארוכה. 

התסריט שובר שיאים בכמות סצינות ההיכרויות. שוב ושוב אנחנו מתוודעים לדמות אחת שפוגשת דמות אחרת לראשונה. ההרגשה היא שכולנו יושבים איתן בלאונג' של שדה התעופה ומחכים להמראה. ככה זה כשמחלקים סרט לכמה חלקים, אבל למה שהוליווד תעשה אחרת? היא עשתה כך עם “חולית" והכניסה המון כסף.

נוסף לכך, למרות כל הרעש והמהומה וכל המאמרים שעוד ייכתבו על תופעת התרבות הזאת, “מרשעת" רחוק מלהמציא את הגלגל. בסופו של דבר, הוא פשוט צובע בוורוד ובירוק חומרים מוכרים. אפשר לסכם את הסרט במשפט אחד: “ילדות רעות" פוגש את “הארי פוטר" על רקע “הקוסם מארץ עוץ". ואולי דווקא משום שהכל כאן כל כך מוכר, קל לשובר הקופות הזה למכור כל כך הרבה כרטיסים.

עם זאת, יש בסרט מעלות לא מבוטלות. קודם כל, כמובן, המוזיקה. השירים שכתב היהודי הכשר סטיבן שוורץ נפלאים. הם היו כאלה במקור והם כך גם על המסך הגדול. מדובר בעיקר בנאמבר הקאנוני “Defying Gravity", שמתעלה לרמות של “לט איט גו".

הביצועים מושלמים גם פה, והכוריאוגרפיה ברמה הכי טובה שיש. זה נכון גם לגבי עיצוב ההפקה, התלבושות והאיפור - הכל 10/10. תמורה מלאה למחיר הכרטיס, הבייביסיטר, החניה ומה שתרצו.

תצוגות המשחק נהדרות גם כן. סינתיה אריבו מצוינת כאלפבה, וכך גם אריאנה גרנדה כגלינדה. התפקיד שלה קשה יותר, כי על פניו זו דמות מפונקת, פריבילגית ומרוכזת בעצמה שקשה לאהוב, אך היא מגלמת אותה בכזו אירוניה, עד שברור שאנחנו לא אמורים לקחת אותה ברצינות גמורה, כי מדובר למעשה בפארודיה על דמות מלכת הכיתה, ואנחנו צוחקים עליה ואיתה ולא שונאים אותה. מישל יאו ממשיכה את התקופה המופלאה שלה בתפקיד הדיקנית, והסרט מגיע לשיאו עם ההופעה העסיסית כתמיד של ג'ף גולדבלום כקוסם.

מאחורי המצלמה עמד ג'ון מ. צ'ו, מי שבעבר ביים את הסרטים של ג'סטין ביבר, סרטים בסדרת “סטפ אפ", את הלהיט “עשיר בהפתעה" ואת המיוזיקל המצוין “שכונה על הגובה" שנכשל כי יצא בזמן הקורונה. הוא אף פעם לא זכה להערכה ממסדית, אבל כנראה שהפעם זה ישתנה, עם שלל המועמדויות לאוסקר ש"מרשעת" בוודאי יקבל.

ועל מה יהיו המועמדויות הללו? על ההצלחה המסחרית, על האיכות האומנותית, וגם על הסבטקסט הכה אקטואלי שלו. דרך דמותו של הקוסם מארץ עוץ, הוא לועג למנהיגים פופוליסטיים שמבטיחים גדולות ונצורות, אבל מתברר שיש להם אפס יכולות, והכישרון היחיד שלהם הוא לסמן אויבים ולהסית את הציבור כדי להסיח את דעתו. נשמע מוכר?

דרך אלפבה וגלינדה, הסרט מציג סיפור על אהבה ושנאה, על סובלנות ואי-סובלנות, על רדיפה וקבלת האחר, ועל כך שמושגים כמו “טובה" ו"מרשעת" אינם אובייקטיביים, אלא תולדה של תעמולה פוליטית והכתבה תרבותית. 

כל זה טוב ויפה - הסרט מעביר את המסרים הללו בצורה בוגרת, מרגשת ומעוררת השראה, אבל מי יקשיב לו, ומי יאמין לו? “מרשעת" בגרסתו המוזיקלית כבר קיים 21 שנה, והמונים הריעו לו ולאמירות שלו כשראו אותו על הבמה, ואז הלכו והצביעו לטראמפ. איך הם יכולים לעשות את זה? אין מה להגיד - זה סרט צבעוני על עולם צבוע. אולי חבל שהמכשפה הרעה לא רעה על אמת. לא מגיע לנו טוב יותר.

העיבוד הקולנועי נמשך לא פחות מ-160 דקות ומתחיל בהבטחה שיספר את הסיפור המלא, אבל נחשו מה? זה רק החלק הראשון. הפרק השני יגיע בנובמבר הבא. 