“סקס וגולף הם שני דברים שאפשר ליהנות מהם גם אם אתה לא טוב בהם” (קווין קוסטנר).

זה היה לפני 20 שנה. אבא שלי היה עדיין בין החיים. באותו יום הייתי חולה, שכבתי במיטה, התכסיתי בשמיכה ובטלוויזיה שוב הקרינו את “שדה החלומות”. הסרט הזה, שעוסק לכאורה בבייסבול, הספורט האהוב ביותר על האומה האמריקאית, הספורט שהוא עצמו האומה האמריקאית, הציג חוואי מיוסר שעומד בפני פשיטת רגל ובניגוד לכל היגיון כלכלי, שלא לומר אחריות למשפחתו, מעדיף לבנות דווקא מגרש בייסבול בעקבות קולות שהוא שומע.
אבל “שדה החלומות” לא היה על אמריקה, ולא היה על בייסבול, ואפילו לא על משפחה, אלא על גברים. על היחסים בין אב ובנו. על הגעגועים של הבן החי לאביו המת, זה שמפציע פתאום בשדה, צעיר ונאה ואבהי, ומשחק מסירות עם בנו שטוף הדמעות, רק כדי להסביר לו מדוע בעצם היה עליו לבנות את המגרש. וברגע ההוא, רגע שכולו חמלה וקרבה, פרצתי גם אני בבכי מר שנמשך דקות ארוכות. בכיתי על עצמי. ובכיתי על אבא שלי. ובכיתי על המרחק שנפער בינינו. והזיכרון הזה נצרב בי.
ועכשיו, שנים אחרי שגם אבא שלי מת, אני יכול להבין למה קווין קוסטנר, זה שגילם במיומנות את אותו חוואי שבור לב, הפך לסופרסטאר. למה, אחרי הכל, התחברתי אליו ולא אל כל האחרים.

בשנות ה-80 קוסטנר היה לא רק כוכב קולנוע מצליח, הוא בעיקר היה אליל מין. סמל סקס. אהוב הבנות. הדרלינג של הוליווד. אבל זה לא היה בגלל הגוף המחוטב, השיער הגזור היטב, הדמויות הקשוחות מבחוץ אך הרכות מבפנים שגילם, והיכולת המרשימה שלו לגרום לנשים ליפול לרגליו.
היה בקוסטנר משהו מתוחכם יותר, חמקמק יותר, מרתק יותר, שקשה להסביר אותו בטקסט, אלא צריך להביט בו כדי להבין, ויותר מכך, להרגיש. במרחק הקצר שבין העין לשפתיים, היכן שהאישון מביט ישירות והפה מתעקם קלות, נמצאה הכריזמה הנוטפת שלו. זו שגרמה לי, ואולי גם לאחרים, להאמין לו, התפעל ממנו ולרצות להיות כמוהו.
בדיוק כפי ששרון סטון, עם אותו חיוך שיודע מה הוא רוצה להשיג, שבתה את לבי בעשור הבא, קוסטנר והחיוך שלו סיפק את הגיבור האמריקאי בנוסח שנות ה-50: לבן, שרירי, נקי ומוסרי. רק שהחיים סיפרו סיפור אחר לגמרי.
הוא נולד בדיוק לפני 60 שנה בלינווד שבקליפורניה, אחת הערים הקטנות שמכונות ערי המעבר ונמצאות באזור הגיאוגרפי של דרום מזרח לוס אנג’לס, מדרום לסאות’ סנטרל. מעברים מבית לבית היו חוויית הילדות המעצבת של קוסטנר, שאביו ביל היה חשמלאי ונאלץ לזוז בעקבות העבודות שלו.
אולי זו הסיבה שקוסטנר חיפש יציבות כלכלית בלימודי מנהל עסקים, בעבודה משמימה כאיש שיווק ובנישואים מוקדמים בגיל 23 עם סינדי סילבה, צעירה שפגש בזמן לימודיו. אבל קוסטנר, אין מה לעשות נגד זה, נמשך למשחק. מיד בתום ירח הדבש שלו, בשדה תעופה במקסיקו, ראה את השחקן הבריטי ריצ’רד ברטון והעז לפנות אליו. הוא שאל את ברטון אם שחקן חייב להיות מעורב בשערוריות. וברטון הנבון, המנוסה, הביט בו ואמר לו: “פשוט לך על זה במלוא הכוח. תהיה טוטאלי”.
וקוסטנר הלך על זה. הוא עזב הכל ונחת בהוליווד. רק שהוליווד לא חיכתה לו. קוסטנר עסק בעבודות מזדמנות והיה כל כך נואש עד שהסכים, בתחילת דרכו, להשתתף בסרט אירוטי. אחר כך, במשך שש שנים ארוכות ומייסרות, לא עשה דבר.
אבל גם הסרט הגדול הראשון שבו השתתף, “החברים של אלכס”, לא בדיוק האיר לו פנים. קוסטנר אומנם גילם בו את הגבר שסביבו מתנהלות כל מערכות היחסים שבסרט, אבל אלכס מת עוד לפני שהסרט התחיל והסצינות שבהן קוסטנר השתתף נותרו על רצפת חדר העריכה, למעט אחת, זו שבפתיחה: הלבשתה של הגופה, כלומר גופתו של אלכס, כלומר גופו של קוסטנר, בחליפה, לקראת טקס ההלוויה.
איש של רובים


לוקח מהעשירים ונותן לעניים.  קווין קוסטר כרובין הוד. צילום באדיבות yes
 
אם יש גוויה במערכה הראשונה, מסתבר שהאקדח יורה כבר במערכה השנייה. ואחר כך גם בשלישית. וברביעית. ולא יעצור גם בהמשך. כלי הנשק, אפילו יותר מנשים, יהפכו בשנים הבאות לבני הלוויה הקבועים של קוסטנר בסרטיו  מצליחים (וגם באלה שלא). התרבות האמריקאית הרי מקדשת את השמירה על הבית והלובי של הנשק הוא הלובי החזק במדינה.
על רקע זה די ברור מדוע גבר אמריקאי מסוקס (ולפעמים לא) חייב שיהיה לו אחד כזה בבית. וגם בחוץ. קוסטנר הפך לכוכב כבר בסרטו הבא, מערבון משעשע בשם “סילברדו”, אבל את תהילתו קנה בשובר הקופות “הבלתי משוחדים”, שבו גילם את דמותו של הלוחם הנועז בשחיתות, סוכן משרד האוצר אליוט נס, שלא פוחד משום דבר ולא בוחל בשום דבר, כדי לבלום, לעצור ולכלוא את המאפיונר הנודע אל קאפונה (רוברט דה נירו).
בכל זאת, הסרט המבריק ביותר של קוסטנר בעיני הוא “ללא מוצא”, מותחן מ־ 1987 , שבו הוא נחשד כסוכן סובייטי בימים ההם של רונלד רייגן, נמלט מרודפיו במרדף מסחרר בתוך בניין הפנטגון שבוושינגטון, רק כדי לגלות בסיומו של הסרט שהוא אכן היה מרגל רוסי.
ב-1990, אחרי שגילם שחקן בייסבול מזדקן בדרמה המשעשעת "מעריצה צמודה" וחולם בייסבול מכמיר לב ב"שדה החלומות", ניגש קוסטנר לפרויקט חייו, "רוקד עם זאבים", סרט פוליטי במהותו על האומה האינדיאנית שנדרסה תחת גלגלי האמריקנה. כשרובה, כמובן, בין כפות ידיו, מתיידד סגן ג'ון דנבאר, גיבור המלחמה, עם זאבים, מתאהב באישה אינדיאנית, עוזר לבני שבטה, שבט הסו, וזוכה בשבעה אוסקרים, ביניהם לסרט הטוב ביותר של אותה השנה ובפרס הבימוי לקוסטנר (שגם הפיק את הסרט).
אחר כך גם היה רובין הוד השנון ב”נסיך הגנבים”, שומר הראש שמתאהב בוויטני יוסטון ב”שומר הראש”, לוחם עתידני ב”פוסטמן” וב”עולם המים” הכושלים, וכמובן, החוקר מטעם במאי הקונסיפרציות אוליבר סטון, שמוצא מי באמת רצח את הנשיא קנדי ב”תיק פתוח”. הוא היה ונותר תמיד האמריקאי השקט, הסולידי, המכוון מטרה, גם כשהוא רוצח סדרתי, מאמן ספורט או סוכן חשאי.
איש של נשים
בחייו האישיים, לעומת זאת, כאילו הגשים את חזונו של ריצ’רד ברטון, ניהל קוסטנר עשרות רומנים מתוקשרים יותר או פחות (רשימה חלקית: הדוגמניות נעמי קמפבל ואל מקפירסון, השחקניות מישל פייפר, קורטני קוקס, האלי ברי ומירה סורבינו, וגם קרלה ברוני); נישא פעמיים (אחרי שהתגרש מסינדי סילבה ב-94’, התחתן שוב ב-2004 עם המעצבת כריסטין באומגרטנר); הביא לעולם שבעה ילדים; הקים להקת קאנטרי (כן, הוא גם שר), ונותר חתיך הורס, גם בתום העשור השישי לחייו.
בכל פעם שאני רואה סרט עם קוסטנר, גם אם יהיה אווילי ממש, גם אם הוא ישחק בו את הגבר שעולמו התרסק ואין לו כבר למה לשאוף, יהיה לי קשה שלא ליהנות ממי שהיה וממי שהוא עכשיו. כי יש בו הסוד הזה שלנו, הגברים, שאיש לא יכול לפענח, גם לא הנשים.