הקריירה של דניאל רדקליף אחרי הארי פוטר כבר מתה מזמן

האדם האחרון שד״ר הנרי היגינס היה רוצה לפגוש ברחובות לונדון הוא ג׳יימס בונד. היגינס, מגיבורי ״גבירתי הנאווה״, שלימד את מוכרת הפרחים המסמורטטת לייזה דוליטל איך להגות באנגלית גבוהה את "ברד ירד בדרום ספרד", הוא טיפוס סנובי מדי בשביל להתערבב עם עולמם המדמם של סוכנים חשאיים. ובכל זאת, ב״קינגסמן: השירות החשאי", השידוך המוזר הזה יוצא אל הפועל, כאשר קולין פירת' המהוקצע, המחויט ומצוחצח הלשון ממנה עצמו כחונך צמוד, מעין מנטור, של איזה נער שוליים זנוח מדרום לונדון (תרוץ אגרטון), ומכשיר אותו לקראת הצטרפות אל יחידת העילית של סוכני הוד מלכותה.
 

מסתבר שהגעגועים אל האימפריה הישנה והקורסת גברו אצל מפיקי ״קינגסמן״ אפילו על רף ההיגיון המינימלי. באקט של נוסטלגיה משתפכת מנסים כאן הבמאי מתיו ווהן (״קיק אס״) והתסריטאית ג׳ין גולדמן (״אקסמן, העתיד שהיה״) לבצע איחוד בין זרמים מגוונים בקולנוע הפופולרי - סרטי ג׳נטלמנים משנות ה־50, מעשיות ריגול מהסיקסטיז ואקשן נון־סטופ המאפיין את המאה ה־21 - בעיבוד קופצני לספר קומיקס מאת מרק מילר ודייב גיבונס.
 

על פי המסורת שהותוותה בספרות המתח האנגלית מאז הימים העתיקים של סמורסט מוהם, רק ג׳נטלמן מושלם ומלוטש טיפ־טופ יכול לשמש כסוכן חשאי המייצג את האינטרסים של האימפריה זקופת החזה. פעם היו אלה חברי המסדר החשאי נושאי הספרות אפס־אפס, שג׳ימס בונד נמנה עמם. כיום, על פי ״קינגסמן״, מדובר בסוכני חרש מיתולוגיים, שהם המשך ישיר למסורת ספר האגדות על אודות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול שלו.
 

ב״קינגסמן״ מותר הכל. לכן ארתור ולנסלוט וגלאהד ופרסיבל ומרלין, כולם יוצאי הסאגה האנגלית הקדומה ההיא, הינם כעת מרגלים בעלי מיומנויות לחימה יוצאות דופן. הכל טוב ויפה, אבל כשהם נדרשים להגן על איזה מדען בעל מוח מזהיר בגילומו של מרק האמיל (מי שגילם את לוק סקייווקר בסאגה האמריקאית המתחרה ״מלחמת הכוכבים״), הם כושלים לגמרי. וכך מגיע הרגע שבו יש להכשיר את לוחמי הדור החדש, ובראשם נער פרברים דחוי, שיהיה זה שיפיח רוח חיים מחודשת בארגון המזדקן. דווקא קולין פירת', שבסרטו הידוע ״נאום המלך״, שימש בעצמו כתלמיד מסור לחונך הסנובי והמתנשא ג׳פרי ראש, הוא שלוהק פה לתפקיד החונך. מעין בדיחה אנגלית פנימית.

הסיפור, אם בכלל קיים דבר כזה ב״קינגסמן״, עוקב אחר אמריקאי רשע ביותר (סמואל ל. ג'קסון) הקרוי בשם האירוני ולנטיין, שעומד להשליט רוע מוחלט בעולם כולו, וזאת באמצעות השתלטות על כרטיסי הסים של אוכלוסיית תבל. למה? ככה. רק בן דמותו העכשווי של ג'יימס בונד (או להבדיל לוק סקייווקר) יוכל לבלום מגמות מסוכנות אלה. בדרך אל גאולת העולם דורכים גיבורי הסרט על רבים מסרטי העבר (וביניהם ״הניצוץ״, ״הנסיכה הקסומה״). אגב, אם בונד בגרסתו החדשה יצליח במשימה הנכבדה של הצלת כדור הארץ, הרי שנסיכה שוודית חמת מזג מבטיחה לו אישית הענקת שי צנוע - סקס אנאלי!

היעדרה של כל משמעת שהיא מהתסריט או מאופני הבימוי המתפרע מדרדר לעתים את ״קינגסמן״ אל תת־עלילות חסרות שחר, שתמיד תמיד מגיעות לידי פתרונן באמצעות פצפוץ אברים או מוות משונה כלשהו.

סצינת השיא בסרט, עשירה וצבעונית ביותר, מעניקה תוכן חדש למונח הסלנג ״פיצוץ ראש״, ולמה להרחיב בנושא ולחטוא בחטאי הספוילר. אך גם סצינה זו, כמו מרבית הסרט, לוקה בארכנות יתר. אילו הבמאי לא היה מתאהב בפירוטכניקה שהיא לב הסרט, והיה משכיל לחתוך את האירועים כשהם בשיאם, היה ״קינגסמן״ מתקצר ברבע שעה מבו־ רכת והזרימה הפנימית בו הייתה מקבלת תאוצה משמעותית.

מייקל קיין, המגלם את קינג ארתור, מפקד המסדר החשאי, משאיל פה את המשקפיים שהוא עצמו הרכיב לפני 50 שנה, כשגילם את סוכן הוד מלכותה הארי פלמר, לתלמיד הטירון תרון אגרטון חסר הייחוד. מרק סטרונג, בדמות הקוסם מרלין שצמוד למחשב נייד, עושה עבודה גדושה בשנינות, ובמיוחד יש לציין את הופעתה של סופיה בוטלה, רקדנית ממוצא אלג'יראי, המגלמת את העוזרת הקטלנית של ולנטיין המרושע. כמו אוסקר פיסטוריוס, האצן/רוצח קטוע הרגליים מדרום אפריקה, גם היא נעה על להבים מחודדים, ועושה בהם שימושים שאפילו אדוארד בעל ידי המספריים מסרטו של טים ברטון, לא חלם עליהם.

הבושה האיומה ביותר עבור הקונספט המאצ'ואיסטי נחשפת באחת הסצינות הפותחות את הסרט הקנדי ״אולי בכל זאת״. דניאל רדקליף, פעם הארי פוטר וכיום גבר בן 26, נתפס כשהוא חומק החוצה מאולם בית קולנוע בטורונטו, שם צפה לבדו, מבחירה חופשית, בסרט הבנות האולטימטיבי ״הנסיכה הקסומה״ (מה שהופך אותו באופן אוטומטי לבלתי מסוכן לנשים רווקות, וככזה גם מושא להצעותיהן, שומו שמיים, לידידות אמת). עד כדי כך מושפל פה המין הזכרי.

מאז שהארי ניסה להוכיח באמצעות ידידותו האמיצה עם סאלי כי בהחלט ייתכן מצב אידיאלי שבו גבר צעיר ואישה צעירה, שניהם בפאזה ההורמונלית שלהם, יכולים להיות סתם חברים מבלי לערב סקס בסיפור, לא נראה כדבר הזה על הבד. מהבחינה הזאת, ״אולי בכל זאת״ הוא סוג של קומדיה חלוצית השואפת להפוך סדרי עולם, שהקולנוע עצמו הוא שהתווה אותם לאורך עשרות שנים ואלפי קומדיות רומנטיות קודמות.
 

כאן וואלס, כלומר רדקליף, מתחבר עם צ'אנטרי (זואי קאזאן), שהיא אנימטורית המצוידת כבר חמש שנים בחבר אישי, שעמו היא חולקת דירת מגורים ומיטה זוגית. רדקליף עצמו נע בחוצות טורונטו כשהוא שבור לב לגמרי. שנה קודם לכן נטשה אותו בת הזוג שלו, ומאז הוא מתעמק בעיקר בטקסי אבלות פרטיים. לפתע, במהלכה של סתם מסיבת סטודנטים בלתי מחייבת, הוא פוגש בצ'אנטרי (ואולי) מתאהב. כלומר, היא תפוסה, אבל הוא מפתח כלפיה רגשות כאילו היא לא.

והנה מגיע היום שבו היא אולי כבר לא כל כך תפוסה. החבר שלה (שאותו מגלם רף ספול, בנו של השחקן הבריטי המעולה טימותי ספול), הוא מומחה לתורת המשפט העובד בשירות האו״ם, וזוכה בג׳וב נחשק המאלץ אותו, מסכן שכמותו, לעקור לדבלין. צ'אנטרי נותרת מאחור בטורונטו. הם לא נפרדים חלילה, אבל זהו כבר בבחינת מהלך פתיחה שעשוי להלהיט במשהו את הידידות האפלטונית ההיא עם רדקליף.

מייקל דאוזה הקנדי, שאחראי לבימוי ״אולי בכל זאת", מעתיק לבד מחזה שעליו נאמר (באתרי אינטרנט רלוונטיים) כי הצליח על הבמה. עיסוקה של הגיבורה צ'אנטרי בתחום האנימציה סולל עבור הבמאי את הדרך לשלב באופן רלוונטי בין הסצינות השונות גם קטעי מעבר והבזקי חלום מצוירים. כולם מייצגים, איך לא, את זווית הראייה של צ'אנטרי המעט אומללה. שהרי ככל שמתקדם הסיפור, ומתרחבים פערי הזמן בין פגישתה האחרונה עם החבר ההוא מהאו"ם לבין מצבה הנוכחי כרווקת קש, היא מתחילה לפתח מצבי פנטזיה היפותטית, כנרמז משם הסרט - אולי בכל זאת איזו התחככות מינית עם וואלס/רדקליף?
 

לצד הרחבת השדה החזותי באמצעות מעברי הזמן והמקום המצוירים, מרחיב הבמאי דאוזה גם את המבע הקולי. אין זה סתם סרט רומנטי עם גיבורים מגלגלי עיניים בכמיהה. כאן מושם דגש על דיבור מלוכלך, כזה שנשען במרבית המקרים על הומור אנאלי, התנהגות מערכת העיכול ותהליכים גופניים המתחוללים בעת ישיבה על גבי אסלות בתי שימוש. אולי בקנדה האלמנט הזה פופולרי, מי יודע. לסרט עצמו זה לא מוסיף נקודות חן.

באיזשהו שלב (מדי מוקדם) בסרט, העלילה מתחילה להתעייף ולקרטע. בעיקר כאשר התסריט עומס על הגיבורים סיטואציות שאין בהן אלמנט קומי או היגיון פנימי. אך כמובן שלא בעניינים הנכבדים הללו נבחנת חולשת הסרט, אלא בטיב הופעתו של רדקליף, מי שצלל שמו־ נה פעמים לתוך אישיותו הממושקפת של הארי פוטר, ומנסה כעת להיחלץ מההקשר הילדותי של גבריותו. וזה לגמרי לא פשוט.

המשקפופריות מתאימה יותר לרדקליף מאשר זיפי זקן לא מגולח. מה לעשות, הבחור לא התפתח לפיגורה של סטאר קולנועי, ואין בו שום רכיב מחשמל המסוגל לפתות את המצלמה. בשנה שע־ ברה הלבישו עליו את גילום דמותו של המשורר אלן גינסברג ב"הרוג את יקיריך", והוא עשה זאת באופן דהוי למדי. וכעת הוא מנסה להידחק לנישה של המאוהב, ועושה זאת באותו חוסר הצלחה. כאיש מבוגר רדקליף אינו יכול להחזיק סרט על כתפיו, ובקרוב, ניתן לנחש, הוא יידחק לתפקידי משנה. דווקא זואי קאזאן, כאן בדמות צ׳אנטרי, מנהלת דיאלוג שנון ומעקצץ עם המצלמה, שמ־ ציל משהו מכבודו של הסרט.