אורי גבריאל תומך במירי רגב ומבהיר: "תפקידי העבריינים מאוד רחוקים ממני"

"זה פשוט כואב לראות את החיכוך הזה ואת הניצוצות השליליים האלה של מצעד הלפידים האפל, וחבל לראות את עודד קוטלר מצטרף אליו. בימים האחרונים נוצרה בארץ תרבות דיון מאוד נחותה, המעלה מצג שווא כאילו השרה מירי רגב נתנה הוראה לסגור את מפעלי התרבות, דבר שבכלל לא עלה על הפרק. לפני שהתנפלו, היו צריכים לתת לה לפעול ואז להגיב. ומי שמתכוון לשחוט פרות קדושות, שקודם כל ישחוט את הפרות הקדושות של עצמו. באיזו זכות? האם בשם האמנות מותר הכל?! מה שקורה כעת, זו הפקרות".

אורי גבריאל, שחקן מחונן שבדרך כלל לא מטפס על מתרסים פוליטיים, נסער עקב הסערה התקשורתית בין שרת התרבות לאמנים ומתקשה להתרכז לקראת עליית הבכורה ביום חמישי האחרון בתיאטרון היהלום ברמת גן, של הצגת "הבנות של אבא", שבה הוא מככב. החיוך המוכר של גבריאל ממסך הטלוויזיה, עם זיפי הזקן המכסיף המעטרים את פניו כדמות זורבאית חביבה, נצבע בצבעים של זעם, והוא יורה אש לכל הכיוונים.

"אצלי זהו עיקרון שבא מתוך הכרת המציאות ומתוך אמונה שאין לערבב בין התחומים. העירוב הזה עלול להיות מסוכן, כשבקצה הדרך של כל הוויכוחים הרועמים אורבת תהום עמוקה. מתוך הבנת העניין הזה, אני מעדיף בדרך כלל לשחק ולא להיכנס לפוליטיקה".

"טוב (בחיוך מפויס), זה היה מתוך רצון לעזור לאדם שאני מאמין בו. לכן, תרמתי בבחירות הקודמות את הקול שלי לשידורי התעמולה של קדימה בהנהגת שאול מופז. מה זה עזר? הוא נשאר עם שני מנדטים בלבד. לימים עוד יתברר עד כמה הוא, אדם שתרם את כל כולו למדינה הזאת, חסר למערכת הפוליטית".

"ודאי שלא הצטרפתי. הייתי בין החותמים נגד העצומה הזאת. לדעתי, לא ייתכן ששחקנים המשחקים בתיאטרון המסובסד על ידי המדינה יחרימו חלק מהציבור בה. אם הם רוצים להיות ישרים עם עצמם, אז שילכו עד הסוף ויאמרו שהם מפסיקים לייצר אמנות במדינה שהיא כובשת. יש להם התנגדות לכיבוש? בסדר, שיצאו נגד הכיבוש, אבל לא נגד אנשים, שמה הם אשמים, בסך הכל".

"כן, בכל מקום בארץ ישראל, גם בעזה, ולשיר שם את השירים של עבד אל חאלים חאפז".

הצגת "הבנות של אבא" מועלית על ידי התיאטרון הארצי, בשיתוף ובתמיכת מרכז מורשת בבל. בהצגה, בבימויו של רמי דנון, משחקים לצדו של גבריאל לירית מאש, שרון מלכי־שמש, נואית קדם, נדב אסולין, אלי מנשה ומחברת המחזה גילית יצחקי, שחקנית בוגרת בית צבי, המשחזרת כאן את סיפור משפחתה יוצאת עיראק.  

"כשתיאטרון רפרטוארי מעסיק אותי, זה בתפקידים של המזרחי הדפוק התורן", מצר גבריאל, שהחל לפני 33 שנה את דרך החתחתים שלו בתיאטראות הרפרטואריים בתפקיד של חייל ב' בהצגת "שלומית", בהבימה. "אני במהות שלי קודם כל שחקן תיאטרון, שנמצא בקשר ישיר עם הקהל", מצהיר גבריאל. "מדוע אני בדרך כלל לא ברפרטוארי, את זה לא צריך לשאול אותי. כנראה יש כאלה שלא נוח להם שאהיה שם. יוצרים סביבך איזושהי בועה של תדמית, וכשמפוצצים אותה, אתה נעלם".

"אני לא בא להתקשט בתפקידים. זה לא מעניין אותי בכלל. אני גם חי בשלום עם זה שלרוב אני לא ברפרטוארי. ואתה יודע מה? אני יכול לעשות שייקספיר גם בתפקידי עבריין שנותנים לי בסרטים. מה שאני מחפש זה ליצור קשר ישיר עם הצופה, להעביר לו חוויה, ולרגש אותו. אם לצורך הגשמת המטרה הזאת יינתן לי תפקיד בשייקספיר, אני אשמח. ובשביל אותה מטרה אני עובד כבר בהצגה הנוכחית של התיאטרון הארצי עשרה חודשים כמעט ללא כסף. כי אני מאמין בהצגה, והנושא שלה חשוב לי".

"שני התפקידים מתקשרים לי לגמרי, אם כי בעוד אבו אדואר היה אנטי ציוני, אליהו הוא ציוני מובהק. זה לא במקרה. גדלתי במעין חור שחור לגבי העבר של המשפחה שלי. בילדותי הסיפורים מאז נשמעו כאילו לא מספיק חשובים. והתוצאה? נשארתי עם לא הרבה ידע לגבי המורשת המשפחתית שלי. עם הזמן התחלתי להרגיש בחוסר, שהתמלא ב'מפריח היונים', סרט שבו באיזשהו מקום התחברתי לאבי המנוח, גבריאל, שהיה המגדלור שלאורו שיחקתי את אבו אדואר".

"ממש ככה. תפקידי העבריינים שהלבישו עלי היו מאוד רחוקים ממני, אף על פי שהיו מוכרים לי מהסביבה שבה גדלתי בפרדס כץ. איפה כתוב שכל החיים עלי לשחק דמויות מזרחיות? בסרט 'נשר הברזל', למשל, שיחקתי קצין רוסי. וב'באטמן' שיחקתי רופא, שהפך לאסיר ולגמרי לא היה מזרחי".

"הייתי בן 17, נער שבקושי סיים עממי ונפלט ממגמת חרטות במקצועי, כשהגיע אלינו לפרדס כץ יוסי אלפי, והקים בשכונה שלנו תיאטרון קהילתי. התיאטרון נפתח מול הבית שלי ולא עברתי את הסף שלו. חבר החליט שאני שחקן, אחרי שהייתי מצחיק כל הזמן את החבר'ה, וניסה לפתות אותי להיכנס לשם. לאחר שטענתי שזה לא בשבילי, הוא משך אותי בכוח פנימה. האור נדלק לי במפגש עם יוסי (אלפי), עד אז הייתי חסר מודעות חברתית. יוסי היה האיש שנתן לי במה לחיים".

בהמשך סיים גבריאל בהצלחה את סטודיו למשחק ניסן נתיב. כשהוצע לו לבחור פרטנר להצגה "ביער ביער" לצורך העלתה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, בחר במשה איבגי שסיים את הסטודיו לפניו; וכשנבחר איבגי לככב ב"מתחת לאף", סרט הפשע של ינקול גולדווסר, איבגי דרש אותו לצדו בתפקיד סמי בן־טובים, וכל השאר היסטוריה. "התאמנו זה לזה כמו כפפה ליד", מציין גבריאל.

"נשארנו חברים, אבל לא חברים קרובים, כי כל אחד מאיתנו עסוק בענייניו. הדעות הפוליטיות שלו לא מפריעות לי. אני לא רואה את הבן אדם דרך השקפת העולם שלו".

גבריאל נמנע מלהשוות בין הקריירות שלהם. מה שברור הוא שבעוד בארץ רחוק מעמדו מלהשתוות לזה של איבגי, האחרון כלל לא מהווה לו תחרות בזירה הבינלאומית. כעת, מגלה גבריאל כיצד הגיע אליה: "סוכן יהודי־לונדוני שבא לארץ היה פה בהקרנה של אחד הסרטים שהשתתפתי בהם, שמע את תגובות הקהל תוך כדי, וכתוצאה מכך החליט לאמץ אותי כמנהל אישי".

כך מצא עצמו גבריאל, נטול ההשכלה, מפלס דרך בחו"ל תוך כדי התמודדות עם השפה האנגלית. "כשניצבת בפניך מטרה, שאין לך דרך לסגת ממנה, אתה מתגייס כולך למענה", הוא מספר. "בעניין הזה אין לי גבולות. שיחקתי אפילו במונגולית ב'באטמן'. איך? לא רק שהצמידו לי מאמן לדיאלוגים, אלא שבאינטרנט התחלתי להסתכל בסרטים מונגוליים".

ב"השגריר", שביים ג'יי.לי תומפסון ב־84', גילם גבריאל מפקד ארגון טרור. "הייתה שם סצנה שאף פעם לא אשכח", הוא נזכר. "כשיצאתי מהרכב שלי, יצאו ממכונית שהגיעה ממול רוברט מיצ'ם ורוק האדסון. הייתי צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין שבאמצע המדבר, בשעת ערב, אני פתאום מול שני גיבורי הילדות שלי. באחד מימי הצילום היה לי שם מונולוג שעד היום אני יודע אותו בעל פה מרוב שעבדתי עליו. בהמשך רצה אלי אחת מעוזרות ההפקה, שידעה עד לאן מגיעה השליטה שלי באנגלית. לדבריה, מיצ'ם שמע אותי ואמר: 'סוף־סוף שחקן ישראלי שמדבר אנגלית'".

ב"מחץ דלתא" ביים אותו מנחם גולן, שנודע בגערותיו. "עלי מנחם אף פעם לא צעק, ואיתי תמיד זה היה עם חיוך וחיבוק", הוא מציין. "אז הזכרתי לו ששנים קודם לכן הוא צעק עלי. זה היה בהסרטת 'שוד הטלפונים הגדול' באצטדיון רמת גן, כשהגעתי לשם כאחד מחבורת נערים שבאה מפרדס כץ לראות איך עושים סרט. כשהעזתי לגעת בזמן הצילומים באופנוע של גדי יגיל, צעק עלי מנחם מהטריבונה: 'ילד, תעזוב את האופנוע! תסתלקו מפה!' הסתלקתי, אבל הייתה לי תחושה שיום אחד עוד ניפגש".

גבריאל זכה בפרס אופיר על הופעתו ב"איזה מקום נפלא", סרטו של אייל חלפון, והמיס לבבות בסרטו של בני תורתי, "הבלדה לאביב הבוכה".

"אתה רואה שאני חי, אבל אם תתעניין באיזה רכב אני נוהג, תגלה שזו מכונית מיצובישי, ששווה 5,000 שקל גג", הוא משיב. "הבית שאני גר בו הוא בשכירות. בעצם, אין לי הרבה, אבל אני מאושר. אם היה עלי למלא את הציפיות לגבי מה שחושבים עלי, הייתי פושט את הרגל מזמן".

"כל הנוצץ יכול להיות זהב, תלוי כמה גרם".

"היו לי יותר תקופות של אבטלה מאשר תקופות של עבודה. פעם לא עבדתי אפילו שנה וחצי. כי מה זה להשתתף בסרט? בסך הכל כמה ימי צילום. מה עושים? – כבר חשבתי להיות נהג מונית. כבר היו תקופות שהסתכלתי במודעות בעיתון וניסיתי לחפש איזושהי עבודה".

"לא אותי. צמחתי מהמקום הזה של הבירא עמיקתא, ואני לא שוכח מה הייתה נקודת המוצא שלי. זה כמו לעשות ריסטארט לאגו".

הקהל כאן מכיר אותו בעיקר מסדרות הטלוויזיה. "יגאל הנאצי!" קוראים לו ברחוב בעקבות תפקידו ב"הבורר", וכמעט חונקים אותו מאהבה. גבריאל הוא, קרוב לוודאי, הנאצי האהוב בעולם, "אבל עם זה לא הולכים למכולת".

"אולי בשביל כסף טוב. הזמינו אותי לראיון, אבל נמצאתי לא מתאים".