דייט בהפתעה: לא ראינו כבר את הסרט הזה בעבר?

״דייט בהפתעה״ אינו מתבייש לרכוב על הצלחת הנוסחה שהעמידה במרכזה את ברידג׳ט ג׳ונס ואת אחיותיה לבית ג׳יין אוסטן. עד כדי כך חשו מפיקי הסרט הזה קשר לקודמו המהולל, ששוב שכרו את שירותיה של שחקנית אמריקאית (לייק בל), על מנת שתגלם דמות של לונדונית צעירה. ממש כמו רנה זלווגר ב״יומנה של ברידג׳ט ג׳ונס״.

כאן זה הולך כך: בל מגלמת את ננסי, עיתונאית שנונה, כבר בת 34, שכבר חמש שנים איננה מסוגלת להתרומם מהאדמה מאז שעזב אותה המיתולוגי שלה. פה איזה דייט שסידרה לה אחותה, שם שידוך שרקחה עבורה החברה הכי טובה שלה, אבל היא מפוצצת הכל בגלל לשונה החדה מדי, או בגלל חוסר הסבלנות הבסיסי שלה כלפי גברים מחורמנים.

סצנת הפתיחה של ״דייט בהפתעה״ תופסת את ננסי כשהיא ברכבת, בדרכה חזרה ללונדון, לאחר ששוב חירבה עוד שידוך מיותר. בתחנת ווטרלו, כשהיא נחה לרגע מתחת לשעון הגדול ובידה רב-מכר אידיוטי,

מזהה אותה אחד, ג׳ק שמו, כאילו היא ג׳סיקה, איזשהו בליינד דייט שסידרו לו. במקום לנזוף בחצוף הג׳ינג׳י הזה, זורמת ננסי עם דמותה הפיקטיבית כג׳סיקה, והנה היא כבר בסיבוב פאבים עם הכאילו-דייט הזה.

ג׳ק הוא גרוש טרי בן 40, שאשתו דילגה ממיטתם הזוגית המשמימה אל יצועו הלוהט של חבר משפחה, והותירה אותו כשהוא מפורר לחתיכות. ננסי, כלומר ג׳סיקה, כלומר ננסי, אמורה להיות מעין גלגל הצלה שישיב אותו מתהומות הדיכאון אל עולמות החיים. והיא, כלומר ננסי-שהיא-ג׳סיקה, דווקא משחקת לגמרי לא רע את התפקיד הזה, אלא שלפתע פתאום צץ לו משום מקום ברמן נודניק ושמו שון, שלמד עם ננסי בבית הספר, ומתעקש לחשוף את זהותה האמיתית בפני ג׳ק.

העניינים רק הולכים ומסתבכים, ומלבים אצל ג׳ק וננסי/ג׳סיקה שורה של זיכרונות כאובים, וצחוקים, והתפרצויות בכי רגשניות, וגם גילויי חיבה, ואפילו הפגנות יכולת מרשימה בתחום משחק באולינג. כל אלה, בנוסף להפרחת בדיחות סביב הנושא הנכבד של מין אוראלי. התסריטאית טס מוריס, שזו עבודת הביכורים שלה, והבמאי בן פאלמר, שזהו סרטו העלילתי השני, מצליחים לעתים לשוות ל״דייט בהפתעה״ כסות של קומדיית סקרובול, מהסוג שנפוץ היה בהוליווד של שלהי שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40. דיאלוגים מהירים, שנינות נשית, מצבים מביכים של זהויות מוטעות, וכל שאר איבריה של הנוסחה הפילמאית הבדוקה ההיא.

מה שחסר ל״דייט בהפתעה״ כדי להמריא לרמות הגבוהות של קומדיות הסקרובול הנושנות היא האלגנטיות. מהסרט החדש נמנע לגמרי אותו ממד אלגנטי שאפיין את המוצרים ההוליוודיים, שהוא כה שואף להקים לחיים מחודשים. מסורבלות יתר ועירוב של רגשות אשם פסיכולוגיסטיים מצמיתים את הסיפור אל הבסיס הלא ממש מעניין שלו, ומונעים ממנו לגעת באיכות של הסקרובול הקלאסי. במקום זאת מכוננים פאלמר ומוריס על הבד קומדיה המונעת על ידי רגשי אשמה, מהסוג השייך בכלל לאגף אחר של טריטוריות ההצחקה.

סיימון פג המגלם את דמותו של ג׳ק, בעל החן המוגבל, עושה עבודה לא מבריקה במיוחד. אבל הוא בכלל לא הבעיה, שכן מראש הונחו כל הביצים של סרט זה בסל של לייק בל. בכל הקשור בה, התקשה פאלמר, במאי הסרט, להחליט אם הוא רוצה שהיא תהיה שופעת סטייל ושיק כמו למשל קרול לומברד, קתרין הפבורן או קלודט קולבר - כוכבות העבר של הסק-רובול - או שהיא תהווה מעין זרוע משלימה לקומדיות הנשיות העכשוויות מהליגה המתבהמת של ״מסיבת רווקות״. והדילוג הזה בין סגנונות ההגשה המנוגדים אכן מחבל בתוצאה הסופית שעל הבד.

 

שני סרטים בכרטיס אחד.

הסרט האחד עוקב אחר התנהגותו של קולנוען, שעוד רגע מתחילה הקרנת הבכורה של סרטו החדש, והוא אינו מצליח לארגן כהלכה את החבילה הפסיכולוגית הפרטית שלו הכוללת את עצבנותו, התרגשויותיו, וגם את מרכיבי הפגיעות האישית שלו. הסרט האחר שמשולב בסרט הראשון, ״הניתוח״ שמו, אינו אלא אותה עבודה אמנותית טרייה, שהקולנוען הזה טורח לפרוש על הבד בפני המון מוזמניו ורוכשי הכרטיסים.

דן וולמן, שכתב וביים את ״חרדת הבמאי״, הוא המנוסה שבעושי הסרטים בארץ. עד כה הספיק לביים 18 סרטים ארוכים, שהופקו בישראל, במערב אירופה ובסין, וכן אינספור דרמות טלוויזיה וסרטי תעודה. כל זאת במסגרת ז׳אנרים מגוונים – מעיבודים לספרות גבוהה, דרך סרטי התבגרות, סרטים חברתיים, סרט הרפתקאות, ואפילו בפורנו רך נגע וולמן במהלך הקריירה הארוכה שלו. ״חרדת הבמאי״, כך עולה, מתבסס קודם כל על ניסיון חייו של וולמן, ועל אופני התנהגותו הלחוצה בזמן הפרמיירות של סרטיו. ולא רק זאת; ״הניתוח״, הסרט-שבתוך-הסרט, מבוסס על מחזה מאת וולמן, שהועלה על הבמה במסגרת פסטיבל עכו ב-1992. כך שעל יותר אישי מזה כמעט שאי אפשר לחלום. אולי ״שמונה וחצי״ של פליני משיק לו מהבחינה הזאת.

ההתרחשויות ש״חרדת הבמאי״ מדגים על הבד מתחוללות בתוך בניין הסינמטק בירושלים, בין פרוזדוריו, חדר ההקרנה ואולם ההקרנה. הבמאי העצבני (בגילומו של ליאור סורו-קה) נתמך על ידי האמפתיה האנושית שמפגינה כלפיו קופאית המקום (תמר אלקן החביבה), ומוטרד מהתנהגותם של בני משפחתו, ושאר הצופים בסרטו, שלא כולם סבורים כמותו כי מדובר ביצירת מופת. בתוך המכלול הצפוי הזה, קשה למצוא סצנה מקורית אחת - משעשעת, מלודרמטית או טרגית - כזו שקודם לכן לא נוסתה כבר בעשרות סרטים קודמים (בעיקר בסרטי סטודנטים). מהבחינה הזו, מבזבז וולמן את הרזומה הנרחב שלו על מעות קטנות, אם כי הוא מצליח לשמור על נימה אופטימית שמשרה איזושהי אווירה של טוב לב על הסרט כולו.

גם ״הניתוח״, אותו סרט-בתוך-הסרט, לא מנופף בסיפור מקורי יתר על המידה. זוהי סאטירה פוליטית עתידנית, שדומה יתר על המידה ל״ישנוני״ הישן-נושן של וודי אלן. היא מספרת על מדינה המצויה תחת אש כבר עשרות שנים, ועל ניתוח להחלפת לב האבן של מנהיג המדינה בלבה הרחום של צעירה מתנדבת. המסגרת הבדיונית הזו, מאפשרת לכאורה לוולמן לפרוק כל עול ולתת לדמיונו לפרוח. אבל הוא מחמיץ זאת.