הוא מתעורר מוקדם, עוד לפני ציוץ הציפורים, כשבחוץ חשכה ובחורף קר, ממש קר. הצינה הירושלמית חודרת מבעד לחרכים ושוהה בדירה הקטנה, כשהוא מתלבש ופונה ללמוד עם חברו הרב. סדר היום שלו קבוע, נוקשה, ידוע מראש. זו לא הבמה, אין מקום לאלתר. תפילת שחרית. לימוד. ארוחת בוקר. ושוב לימוד. הוא אוהב ללמוד. חייו הם לימוד ארוך ומתמשך. לפני שנים רבות, עוד כשהיה חילוני, כוכב בלהקת “בצל ירוק”, הלך ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה. הציון אכזב אותו, כמעט טוב, אז הוא פרש, עזב לעשות את מה שאהב – קולנוע, בידור, סטנד־אפ. אז אולי כעת זו סגירת מעגל. אולי. מי יודע מה חולף באמת במוחו של הרב אורי זוהר.



במשכנו הדל, או הצנוע, ששטחו 30 מ”ר בלבד, בשכונת רוממה, בין ספרי תורה, עם רעייתו אליה, הוא חוגג היום, 4 בנובמבר, 80 שנים על האדמה הזאת. עבור רבים מאיתנו הוא צל חולף, זיכרון עמום, חיוך גדול שהולך ומיטשטש עם השנים. אבל בכל פעם שמקרינים את “מציצים” בטלוויזיה, הכריזמה של אורי זוהר שוטפת את המסך, המשפטים הולמים בתודעה, והצחוק זולל את האוויר. כאילו לא חלפו יותר מ־40 שנה. כאילו הוא שוב איתנו. נוכח־נפקד.



 

כמעט מחצית מחייו הוא אדם דתי, רב, שומר מצוות, חוזר בתשובה. אבל ב־25 השנים שקדמו לכך, שבהן פעל, יזם, כתב, יצר, ביים, שיחק והגיש, זוהר היה אחד הכוכבים הגדולים שזהרו כאן באור יקרות. הוא נטש אותנו כשהיה עדיין בטלוויזיה, ברדיו, בקולנוע, אושיה חברתית, חילוני, פוליטי. והוא הצליח כל כך כי הוא ידע להקשיב. ומאחר שידע להקשיב לנו, לשפה שלנו, לחלומות שלנו ולפחדים שלנו, הכיר אותנו. הבין אותנו. הוא היה ישראלי שהבין את הישראליות.

היא סקרנה אותו, הוא אהב את הפשטות שבה, את הים תיכוניות, הוא נגע בה בכל צדדיה, אבל גם בז לה, הבחין בשקרים, באלימות, עד שמאס בה והלך למקום אחר. הישראליות הזאת הייתה כמובן השתקפות מושלמת שלו. הייתה בו, באורי זוהר, המורכבות הזו שמהלה את האור שבחוץ עם האפלה שבפנים, שערבבה בין הכישרון המתפרץ ליצר ההרס העצמי, היא שעשתה אותו מעניין ומרתק כל כך. אבל היום, אחרי הכל, אחרי שכבר הנחנו לו להתעטף בטלית ולשקוע בתפילה, מה נותר מהיצירה שלו? מהמורשת הוויזואלית והמילולית שלו? האם יש לו בכלל מורשת? האם אנחנו עסוקים כעת בניפוץ אותה מורשת? בהקטנת חשיבותה?
 
טרילוגיה תל אביבית


זה קרה לפני כמה חודשים. על קו הטלפון משם, מאי שם, היה הרב אורי זוהר. אורלי וילנאי וגיא מרוז ניסו לנפץ את האגדה על חבורת “לול” באמצעות סצנות מהסרט “מציצים” ועדויות של נשים שטענו שנפגעו. “מציצים” הוא אולי העבודה הגדולה ביותר של זוהר. תמצית משנתו הקולנועית ותפיסת עולמו כאדם. אורלי וגיא ניסו לנפץ בעצם את זוהר עצמו. במאה ה־21, המאה של ההשתקה והצדקנות, החופש המוחלט שלקח לעצמו זוהר ההוא מרתיע אנשים שפוחדים היום לצאת לחופשי. אבל “מציצים” אינו סרט על אונס או על הפקרות מינית, אלא מסה עגומה על קריסתו של הגבר הישראלי.
“
אני יפה?” נהג זוהר, ספק מתלוצץ־ספק חסר ביטחון, לשאול את צופיו כשהנחה את השעשועון “זה הסוד שלי” (בעקבות מערכון ישן עם שייקה אופיר). גוטה, אותו דייג מיתולוגי מחוף שרתון (שבמציאות, אגב, היה אכן יפה), מופיע בסרטו כגבר וולגרי, כרסתן, פתטי, שמסרב להתבגר. הוא עסוק בהצצה לחברו החתיך והנשוי (אריק איינשטיין), ששוכב עם בלונדינית יפהפייה (מונה זילברשטיין), ואז מנסה לכבוש אותה בעצמו. הרגעים הללו הם החשובים ביותר, בעיני, בקולנוע הישראלי. זוהר, חשוף ואמיץ, מזעזע אותנו באלימות שלו, בייאוש שבו, ושום בדיחה שתבוא אחר כך לא תייפה את מי שהוא. האישה היחידה שבאמת חשובה לו היא זונה (מרגלית אנקורי) שנותנת את גופה לאחרים. הוא אבוד. לגמרי.


אורי זוהר ואריק איינשטיין ב"מציצים". צילום: מתוך הסרט "מציצים" 
  
“מציצים” היה הראשון בטרילוגיה התל אביבית של זוהר. שנתיים אחר כך, ב־1974, כשהוא על סף ה־40, משבר גיל ה־40, הטיח בנו את “עיניים גדולות”. סרט בשחור־לבן, שבו גילם מאמן כדורסל שמכדרר בין שתי נשים (טליה שפירא וסימה אליהו) לצד זו החוקית, הנבגדת (בגילומה של אשתו אליה). אותו גבר ייצג בצורה מושלמת את השקרן הישראלי המצוי, הסחבק, הקומבינטור, שהולך ומסתבך אבל לא יכול לעצור את זה (בסיום הסרט הוא מביט, כלומר מציץ, בחתיכה חדשה). וב־1977, “הצילו את המציל”, סרטו האחרון, סיכם את הטרילוגיה. הוא נראה כמו סרט בורקס אופייני לתקופה, אבל הידק את דמותו של הגבר הבוגדני, התל אביבי, שעתידו מאחוריו, שנעוריו קמלו מזמן, וכל מה שנותר לו הוא להשתעשע, כלומר לבגוד.
 
הים, החול והשמש הם המוטיבים התל אביביים, הים תיכוניים, הישראליים במפגיע, שחוזרים אצל זוהר. העליבות היא גם פשטות. השקרים נובעים מתוך פחד. ועל כן, השקרנים הם גם אנושיים. אדם, יוצר, כותב, שבגידות ושקרים כל כך מעסיקים אותו, אין פלא שיחפש את האמת, אין פלא שיחזור בתשובה. אבל עוד לפני ששם על ראשו כיפה צבעונית, זוהר חיפש את האמת. ולפעמים גם העיף אותה לעברנו בצורה סרקסטית, אירונית ונבזית.
 
סלנג בעברית צחה


הוא נולד בתל אביב כאורי דז’אדק, שם פולני למהדרין (הוריו עלו ארצה שנתיים לפני כן). וכמו פרנץ הופמן (אפרים קישון), ישעיהו גולדשטיין (שייקה אופיר), מוסיה תהילימזאגער (דן בן אמוץ), חיים פיינר (חיים חפר) ועמוס לוין (עמוס קינן) – עמיתיו ליצירה, מובילי התרבות הישראלית בשנות ה־50, ה־60 וה־70 – רצה להיות צבר עז מבט, במכנסיים קצרים וסנדלים, נער שובב, פרחח, שהשתעמם בחוג הדרמטי, אך הגיע ללהקת הנח”ל לאחר שמפקד הלהקה ראה אותו מאלתר בכלא צבאי. הקריירה של זוהר החלה אפוא בגלל אלימות (הוא נכלא לאחר שהלם בקצין), אבל זוהר ידע לתעל את האגרסיביות המקומית והאישית ליצירות הקולנועיות שלו וגם למופעי סטנד־אפ חותכים, שנונים, פורצי דרך בחמאם ובאולמות נוספים (“עשרות אנשים”, סיפר לרפאל בשן ב־1964, “מתקשרים אלי ומציעים לי בדיחות”).
 



בתחילה הושפע מכל מה שראה. מי כמו זוהר ידע להקשיב ולהפנים. “השכונה שלנו”, עם הגשש החיוור, הזכיר קומדיה איטלקית עממית, בעוד “שלושה ימים וילד”, שזיכה את עודד קוטלר בפרס השחקן בפסטיבל קאן, הושפע מהגל החדש הצרפתי. רק חמש שנים מפרידות בין האינטלקטואל החיוור (קוטלר) ב”שלושה ימים וילד” לדייג הברוטלי (זוהר) ב”מציצים”. השנים הללו שבהן השיל את התרבותיות לטובת האותנטיות. בדרך כשל עם סרטים נועזים כמו “התרוממות” או “התרנגול”, אבל ריכז סביבו את חבורת “לול”, שעשתה את הסרט “שבלול”, תוכניות “לול” והתקליטים “שבלול” ו”פלסטלינה”, והכל תוך חודשים אחדים בשנת 1970.
 
זוהר היה שחקן מעולה, כותב מחונן ובמאי עילאי. הוא אהב קולנוע וידע מה הוא רוצה להביע. השפה הייתה העיקר, חיה ונושמת, מוהלת סלנג בעברית צחה בטבעיות רבה, אך נעזרה גם בבימוי תקיף, בצילום חריף ובעריכה זריזה ובוטחת. סרטיו תמיד היו אישיים. גיבוריו היו נגישים, ולכן נותרו צרובים בזיכרוננו לאורך זמן.
 
הוא ידע להשתעשע ב”חידון התנ”ך”, להשתולל ב”חור בלבנה” (פרודיה מופרעת על הקמת העיר ערד), התנסה כזמר ב”שיר הפטנטים” וב”החופש בבית הבראה” (עם אילנה רובינא, אשתו הראשונה), ואפילו קיבל את מכבי תל אביב, אלופת אירופה, בכיכר מלכי ישראל בקריאות “כיפאק היי”, אבל מאחורי זה היה ונותר רציני, קפדן, לפעמים קשה, אלים מילולית, אבל מוכשר. סלחו לו על כך. עד שהפסיקו לסלוח.