"קיץ בערד", סרטה החדש של ענת זלצר, נולד בקיץ 2013, כאשר הבמאית והיוצרת הדוקומנטרית נקלעה למרכז המסחרי בערד. היא חיפשה מחסה מהשמש הקופחת, התיישבה לנוח, הרימה את ראשה והביטה מסביב בפסיפס האוכלוסיות שהתערבבו מול עיניה – ותיקי העיר ומייסדיה לצד עולים מברית המועצות לשעבר, בדואים לצד מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן, חרדים לצד חילונים. זמן קצר לאחר מכן החליטה זלצר לעקור לעיר למשך חודש על מנת ללכוד בעדשת מצלמתה את סיפורה המיוחד.
 
"הייתי בערד חודש והתבוננתי בעיר", מספרת זלצר כעת ל"מעריב המגזין". "נעתי בין הקבוצות השונות, כשבכל פעם אני מסתובבת עם אנשים אחרים. מאוד התחברתי לעיר ואני אוהבת אותה. היא יושבת על המדבר ויש שם אדריכלות מקסימה. בעצם מה שהבאתי הוא הסיפור של ערד, סיפורה של עיר שהייתה חזקה כשהמערך היה בשלטון, וכשבייגה שוחט - שהיה בין מקימיה - היה חזק פוליטית. ואילו כשהליכוד עלה, כמו בקיבוץ, תקציבים הלכו למקומות אחרים. מה שרציתי לעשות בסרט הזה הוא לעזור ולסייע לעיר לפרוח שוב. רציתי לומר שאפשר לעזור לעיר לשוב להיות חזקה. צריך כוח אנושי כדי לגרום למקום להיות חזק, וכשאין עזרה זה מאוד קשה".


ענת זלצר. צילום: ללא קרדיט
 
בניגוד לשמו הפסטורלי, הסרט "קיץ בערד", שהשתתף בפסטיבל חיפה ובפסטיבל קולנוע דרום וישודר היום (שלישי) ב־21:00 במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" בערוץ 1, מתחקה אחר סיפור הקמתה של העיר, קשיי התושבים החיים בה, השינויים שחלו בה, הטראומות שנכרכו בהיסטוריה של העיר ועוד.
 

"העיר עברה הרבה שינויים מהותיים", אומרת זלצר, "ומה שעניין אותי היה מדוע מקימיה וותיקיה עוזבים אותה. התשובה הייתה שהם הולכים בעקבות הילדים, והילדים הלכו כי לא הייתה עבודה. למה? כי אף אחד לא דאג שתהיה שם עבודה. כך העיר לא התפתחה ונוצר ואקום".


בייגה שוחט. צילום: אוראל כהן, פלאש 90
 
"מלחמת עולם"

ערד הוקמה בראשית שנות ה־60 כמקום יישוב לעובדים בקידוחי גז טבעי ונפט ובמפעלים ובתיירות באזור ים המלח. בין חברי צוות ההקמה היה כאמור השר לשעבר אברהם (בייגה) שוחט. המשפחה הראשונה התיישבה במקום באוקטובר 1962. ביוני 1995 הוכרזה ערד כעיר. "בשנות ה־90 הגיעה העלייה מרוסיה שגם שינתה את העיר, הפכה את פניה", מספרת כעת זלצר. "ערד כבר לא העיר של ותיקיה. בנוסף, נכנסה קבוצה של חסידי גור, שהם אוכלוסייה הולכת וגדלה, וגם הגיעו פועלים זרים כי העיר קרובה למלונות ים המלח. כמו כן, העיר מהווה מרכז לסביבה הבדואית, וכך נוצר בה שעטנז כזה של אוכלוסייה".


ערד. צילום: אריאל בשור 
 
בניגוד למנהגה, זלצר לא יצאה לצילומים לאחר עבודת תחקיר מעמיקה, אלא גייסה שני סטודנטים שלה: הצלם עדי מוזס והמפיק והתחקירן עמיר כהן, שעברו יחד איתה לגור בערד ותיעדו במשך חודש את המציאות בעיר. "לפני זה ביקרתי את ראש העיר המיתולוגי של ערד, בייגה שוחט, כדי להבין את ההיסטוריה של העיר", היא מספרת, "והבנתי שהיא אחת הערים המתוכננות בארץ. היא קמה כאנטיתזה לערי פיתוח קודמות לה. ערד תוכננה לעילא ולעילא בניגוד לערי פיתוח אחרות, הן ברמה של מקומות פרנסה והן מבחינת אוכלוסייה אליטיסטית. הייתה ועדת קבלה, וקיבלו בעיקר אנשים איכותיים שהייתה להם פרנסה. הייתה עדיפות לילידי הארץ, שבתחילת שנות ה־60 היו ברובם קיבוצניקים, צברים. הדגשים בבניית העיר ערד היו גם על תרבות וגם על עשייה. זו הייתה רמת השרון במדבר. היא צמחה ופרחה, והיו בה התוכניות הראשונות של בנה ביתך, שיכונים מטופחים, קרבה לים המלח ומחצבי טבע אדירים של פוספטים. הכל נראה ורוד".
 
החודש שבו שהתה זלצר בעיר הפגיש אותה עם המציאות הטעונה בעיר. "צילמתי בתקופה של טרום־בחירות לעירייה", היא מספרת. "העיר הייתה סוערת כי היה ברור שהעיר מתחרדת, וגם הייתה המלחמה של חלק מהתושבים בכוונה לכרות שדה פוספטים קרוב לעיר, שעלול לזהם את האוויר. זה רווחי לזכיינים, אך הרסני לתושבים".
 
המפגש של תושבי ערד עם סרטה של זלצר היה גם הוא נפיץ והותיר בה את חותמו. "הסרט הזה מאוד קשה לעיכול לתושבי ערד", מספרת זלצר. "ביום חמישי שעבר הייתה הקרנה חגיגית של הסרט בערד. במהלך ההקרנה הייתה מלחמת עולם. אנשים שאלו אותי: 'למה את מצלמת רק חרדים וזקנים, איפה הצעירים?' זו הייתה הקרנה מאוד חזקה וקשה, היו המון טענות כלפי הסרט. באיזשהו אופן התושבים ציפו שאעשה מעין סרט תדמית לעיר. הם הרגישו שהסרט יעשה להם נזק, הם לא הרגישו את מה שאני התכוונתי אליו. התושבים מאוד כעסו בהקרנה. הם טענו שעשיתי להם נזק תדמיתי. אבל אני חושבת שאם ידעו בממשלה ובמשרדי הכלכלה, האוצר והרווחה על מצבה של העיר, אז יבואו לעזור. התושבים, לעומת זאת, ראו את זה כאילו אם ידעו על מצבה של העיר, אז צעירים ותיכירים לא יבואו אליה. ראש העיר החדש בערד, ניסן בן חמו, נותן המון תקווה לתושבים. יש תחושה שיש על מי לסמוך. הסרט הזה הגיע לתושבים בתקופה מאוד טובה שבה הם מלאים תקווה, ואני מבחינתם לא הראיתי צעירים בעיר ולא השארתי תקווה. אבל אני מרגישה שהשארתי תקווה, כי חשבתי שצריך להראות את ההרכב האנושי הזה ולא להסתיר. זה לא החלום ושברו, אלא מצב חדש, ויש פשוט תושבים חדשים שיש להם חלומות חדשים, שאותם צריך להגשים, ולא את החלומות של התושבים הוותיקים".


ניסן בן חמו. צילום: טלוצ'ו פלאש 90
 
"האוויר נהדר"

זלצר ושותפה לעשייה הדוקומנטרית מודי בר־און, שחתום גם על התסריט של הסרט הנוכחי יחד עם זלצר, הכניסו יחד לעולמנו כמה מהסדרות והסרטים התיעודיים המוערכים ביותר, בהם "כביש 90", "הקיבוץ", "תל אביב־יפו", "במדינת היהודים" ו"הכל אנשים". בין היתר, ביצירותיהם הם שמים לא פעם זרקור על האוכלוסיות המוחלשות. "אנחנו לא באמת יכולים לשנות מציאות, אלא להעיר את תשומת לבם של מקבלי ההחלטות", מסבירה זלצר. לטענתה, "קצת איבדנו את החלום. קודם כל צריך להחזיר את השוויון הכלכלי".
 
לדברי זלצר, לעשיית הסרט "קיץ בערד" תרמה, בין היתר, העשייה של "כביש 90", סדרה תיעודית ששודרה ב־2014 בערוץ 8 ותיעדה מסע בן שבועיים לאורך כביש 90, החוצה את מדינת ישראל לאורכה. "רק בתקופה האחרונה אנחנו מתעסקים בהווה", מספרת זלצר. "עד ל'כביש 90' עסקנו בעבר. יותר קל להתווכח עם המתים. 'כביש 90' הוציא אותנו לדרך בעקבות הגילויים והעדויות על מה שקורה בארץ, וערד היא תחנה בדרך. היא יצור נלווה ל'כביש 90'".
 
זלצר מתייחסת גם לסדרה הדוקומנטרית "מגש הכסף", בבימויו של דורון צברי, שמעוררת הדים בימים אלו על רקע המחאות נגד מתווה הגז, הקריאות לצדק חברתי והמודעות הכלכלית הגוברת בקרב תושבי המדינה. "אני וצברי עובדים אחרת, אבל אומרים אותו דבר", היא טוענת כעת. "הוא חבר, ואנחנו תומכים זה בזה. אני חושבת שהסדרה שלו חשובה. הוא מצליח לחבר אנשים צעירים למסך, לעולמות שלא טבעי שיתחברו אליהם".


מגש הכסף. דורון צברי. צילום: אור גפן
 
בניגוד לצפוי, עם השלמת יצירתו של הסרט הנוכחי שורה על זלצר דווקא תחושת תקווה. "אני חייבת להיות אופטימית", היא אומרת. "אני מסתכלת על ראש העיר החדש של ערד, בן ערד שחזר לעיר, ויש לו הרבה משימות. הוא מגויס לזה. אני מקווה שיעזרו לו להתחזק, ואני גם אומרת לו שהערבוב הזה של התרבויות יכול להיות משהו מקסים, שזה יכול להיות הייחוד של העיר".