חובבי קולנוע אמריקאים בכלל ומעריצי קוונטין טרנטינו אמריקאים בפרט קיבלו מתנה מפוארת בחג המולד האחרון, כשסרטו החדש של הבמאי, “שמונת השנואים", הוצג במספר מוגבל של בתי קולנוע ברחבי היבשת במסגרת אירוע רואד־שואו חגיגי – ממש כמו בפיפטיז ובסיקסטיז. טרנטינו צילם את הסרט באחד הפורמטים הנדירים ביותר של הקולנוע – אולטרה־פנוויז'ן, שהוא הפורמט הרחב ביותר שקיים, והסרט הזה הוא בסך הכל הסרט ה־11 במספר שצולם בפורמט זה, אחרי אפוסים קולנועיים קלאסיים כמו “בן חור", “המרד על הבאונטי" ו"לורנס איש ערב".
למטרה זו שופצו עדשות ישנות של פנוויז'ן שלא הוצאו מהקופסאות מאז אמצע שנות ה־60. “שמונת השנואים" צולם ב־65 מ"מ והוקרן ב־100 בתי קולנוע ברחבי ארצות הברית ב־70 מ"מ, כפול מה־35 מ"מ המוכר, ומניב רוחב פריים מפואר שתפור על אסתטיקת מערבונים. חוץ מזה כללה הקרנת הרואד־שואו החגיגית אוברטורה מוזיקלית, הפסקה ובערך שש דקות נוספות שגרמו לחוויה לחצות את קו השלוש שעות נטו.
אף על פי שבסוף הטריילר שהוקרן אצלנו, כמו בשאר העולם, היה כתוב ״צפו בו ב־70 המילימטרים המרהיבים״ – זה לא קורה בישראל. פשוט כי אין שום מקרנת 70 מ״מ שפועלת בארץ, ואיש לא טרח להביא אחת כזו לכבוד חזון הרטרו הגרנדיוזי של טרנטינו. אז אנחנו לא מקבלים את הגרסה המיוחדת, אלא עותק דיגיטלי של הגרסה הרגילה, שלכבודה ערך טרנטינו מחדש כמה סצנות כדי שיעבדו טוב בגרסה הסטנדרטית, ואפילו בטלוויזיה, והוריד “טייקים גדולים, ארוכים ורציפים".
סטייל טרנטינו קלאסי
כמו בסרטו הקודם, “ג'אנגו ללא מעצורים" מ־2012, חוזר טרנטינו לסוגת המערבון שנמצאת בבסיס הקולנוע האמריקאי, אלא שבסטייל טרנטינואי מקובל, כמויות הדם המושפרצות לכל עבר מזכירות יותר סרטי אימה. ב"שמונת השנואים" – שכמעט נגנז לפני שנתיים עוד לפני שצולם, לאחר שהתסריט דלף – אנחנו מלווים את סמואל ל' ג'קסון, קורט ראסל, ג'ניפר ג'ייסון לי, טים רות', מייקל מאדסן וברוס דרן בנוף החורפי והמושלג של מדינת ויומינג, כמה שנים לאחר מלחמת האזרחים. הסרט עוקב אחרי שמונה טיפוסים רעי מזג, המגיעים משני צדי החוק, ונאלצים למצוא יחדיו מחסה בבקתה מבודדת כשסופת שלגים משתוללת בחוץ. המעניין הוא שגם ראסל וגם דרן כיכבו בצעירותם בסדרות מערבונים טלוויזיוניות שעליהן טרנטינו גדל ומהן הושפע בסרט הזה. וטרנטינו אפילו גייס את אניו מוריקונה – המלחין האיטלקי שזכה בתהילת עולם על המנגינה שהלחין לסרט “הטוב, הרע והמכוער" – להלחין את הפסקול.
אם תשאלו את טרנטינו, הוא יגיד לכם שאת סרטו השמיני הוא משחרר לתוך מציאות שונה מאוד מזאת שהוא התחיל בה בשנות ה־90. “אני חושב שהקהל נהיה יותר מתוחכם – זה תוצר של הזמן החולף", אמר לאחרונה בראיון. “בשנות ה־50 הקהל קיבל תחבולות קולנועיות שהקהל ב־66' היה מגחך עליהן. והקהל של 78' היה צוחק על הדברים שהקהל של 66' חשב שהם בסדר. החוכמה היא לנסות להיות הרבה מעבר לעקומה הזאת, כדי שלא יגחכו על הסרטים שלך אחרי 20 שנה. כשיצא ‘ספרות זולה' אנשים חשבו: ‘וואו, בחיים לא ראיתי סרט כזה. לא ידעתי שסרט יכול לעשות את זה'. אני חושב שזה כבר לא המצב. אני כבר לא מדבר מעל ראשים של אנשים בצורה כזאת. אני חושב שאנשים ראו את ‘ג'אנגו' ואת ‘ממזרים חסרי כבוד', וחשבו שהם קיצוניים, אבל הם הבינו את הקטע. הם הרגישו שהם עומדים על קרקע בטוחה. זה כבר לא היה ‘מה לכל הרוחות זה היה?'. אנשים מבינים מה אני עושה עם ז'אנרים. הם לא מבולבלים. הם לא חושבים שאני עושה את זה לא נכון. הם מבינים את הקטע".