בקמפיין של מאור שלושה טריילרים לסרטים עלילתיים בעלי אוריינטציה לאומית, כמו "המכבים" ו"המעפילים", הנקטעים אחרי כמה שוטים, משום שאף קרן לא תמכה בהם. "מדובר בסרטים אמיתיים, שיש להם תסריט מלא שנשלח לקרנות, והציטוטים בסרטונים שמסבירים מדוע הם לא קיבלו כסף - אמיתיים לגמרי", אומר מאור. כך למשל, לדבריו, הסרט "המכבים" נדחה בנימוק של "לאומנות".
בשנה האחרונה ערכו מאור וצוותו מחקר בשיתוף מכון המחקר "פורום קהלת למדיניות", ובו בדקו את מדיניות תקצוב סרטי הקולנוע בישראל במשרד התרבות. ממצאי המחקר פורסמו לאחרונה באתר האגודה. "המצב שנוצר כיום הוא אבסורדי", אומר מאור. "סרטים רבים שמקבלים תקציב של מיליונים מקרנות הקולנוע לא מצליחים להביא צופים בצורה הגיונית. על פי המחקר שלנו, אחד הכישלונות הגדולים של קרנות הקולנוע הוא, למשל, הסרט 'ההתחלפות' (בבימוי ערן קולירין, 2012 – נ"ג), שהושקע בו הכי הרבה - 12 מיליון שקלים - והוא הביא 200 אנשים לבתי הקולנוע בסך הכל. להבדיל, איך יכול להיות שבית הספר לקולנוע 'מעלה', שתלמידיו מגיעים מהציבור הדתי־לאומי, קיים כל כך הרבה שנים, ורק סרט עלילתי אחד בלבד באורך מלא בשם 'עמק תפארת' (בבימוי הדר פרידליך – נ"ג) יצא ממנו? האם עשרה קבין של יצירתיות ירדו לעולם, ואפילו אחד לא ניתן לציבור שלנו?"
לטענת מאור, הטעם של הלקטורים לא מוכיח את עצמו בכל הנוגע למכירות כרטיסים. "מישהו צריך לתת דין וחשבון על זה שכספי משלם המסים הולכים לסרטים שבפועל לא הצליחו לעניין את הציבור, אפילו במידה סבירה", הוא אומר.
"תמריץ אדיר"
בשנת 1999 חוקק בישראל חוק הקולנוע, אשר מקצה מדי שנה כ־80 מיליון שקל מתקציב המדינה לטובת הפקת סרטי קולנוע ישראליים, כמו גם לתמיכה במוסדות מתחום הקולנוע, כמו פסטיבלים, סינמטקים, איגודים מקצועיים ועוד. לאופן חלוקת הכסף אחראית המועצה הישראלית לקולנוע, מטעם משרד התרבות והספורט. כספי חוק הקולנוע הם כספי ציבור, ולכן הם מתופעלים בידי קרנות ציבוריות. כל ישראלי המעוניין להפיק סרט מוזמן להגיש בקשה לקרנות, הבוחנות את הבקשה לפי קריטריונים מקצועיים ואמנותיים ובוחרות באילו פרויקטים להשקיע. בין הקרנות הפועלות כיום בישראל ניתן למנות את קרן רבינוביץ' לאמנויות (פרויקט קולנוע), קרן גשר לקולנוע רב־תרבותי, קרן הקולנוע הישראלי, הקרן החדשה לקולנוע ולטלוויזיה, קרן מקור ועוד.
"מנגנון הקולנוע הישראלי משמש כיום כמונופול בלעדי ליצירת סרט בארץ", טוען מאור. "בלי תמיכת הקרנות, אין לך סרט, העלויות גבוהות מאוד ומשקיעים פרטיים כמעט לא משקיעים בסרט שלך, אם אין לך קרן בפנים, שגם שמה כסף כעזרה למפיקים".
מאור טוען שיש לא מעט דוגמאות ליוצרים שבקשתם לתמיכה בסרט נדחתה, לדבריו בגלל אג'נדה שאינה תואמת את עמדותיהם של הלקטורים. "הבמאי יוסף סידר, למשל (שבא מהציבור הדתי־לאומי ויצר סרטים כגון "ההסדר", "מדורת השבט", "בופור", "הערת שוליים" – נ"ג), הוא יוצר מעולה בעיני", הוא אומר, "אבל הוא מספר את הנרטיב השמאלני או מותח ביקורת על הציבור הדתי, שמתלהב מזה שהוא רואה את עצמו על המסך ולא קולט שבעצם לא מספרים את הסיפור האמיתי שלו. גם הסרט 'ישמח חתני' (בבימוי אמיל בן שמעון – נ"ג), שלכאורה מציג דתיים, לא מספק אותי. הוא מותח ביקורת על המגזר הדתי, האורתודוקסי".
מדוע לדעתך זה עובד ככה?
"פשוט מאוד. הלקטורים הם אנשי קולנוע ותיקים. הם חייבים להיות כאלה מבחינה מקצועית. יושבים שם אנשים שתפיסות העולם שלהם שונות משלי.אני מקבל את זה, כל אמן מושפע גם מדעות פוליטיות. מה שמוביל אותנו למצוא פתרונות עוקפי לקטורים, שהרי תמיד יהיו מושפעים מהאג'נדה שלהם".
המחקר שערכו מאור וצוותו מציע שני פתרונות: האחד הוא החזרת מסלול עוקף קרנות, שהיה קיים בישראל עד 1979, וכך הוא יהיה מסלול נוסף לתמיכה בסרטי קולנוע מקומיים. במסגרת מסלול זה, כל יוצר שיגיש תסריט שיעמוד בהיבטים טכניים בלבד ויציג יכולות להוציא את הסרט לפועל - יקבל כסף. כמה כסף? תלוי בכרטיסים שימכור בפועל כשיופץ הסרט. "אם יוקצו למסלול הזה 15 מיליון ויימכרו באותה שנה מיליון כרטיסים לסרטים ישראליים, כל יוצר יקבל 15 שקלים על כל כרטיס שהוא הצליח למכור", אומר מאור. "זה תמריץ אדיר, שיגרום ליוצרים לעשות סרטים שימצאו חן בעיני הקהל ולא בעיני הלקטורים גרידא".
הפתרון השני מבחינת מאור הוא הכפפת שיקול הדעת של הלקטורים לשאלונים סגורים, שייקבעו במשרד התרבות. כלומר, הוא מציע שכדי למנוע שיקולים מבוססי אג'נדה, הלקטורים ימלאו טבלה שתדרג את רמת התחקיר של הסרט, התסריט, הדמויות, עומק העלילה ועוד. “רק ככה אפשר, מצד אחד, לקבל חוות דעת מקצועית אמיתית מאנשי קולנוע מוערכים, ומצד שני להישאר שלם - ולא להיפסל משום שהתמה של הסרט לאומית ונוגדת את השקפת עולמם של הלקטורים", הוא אומר.
"לא רואים אור"
לדברי מאור, מחאתו מגובה בתמיכתם של יוצרים רבים, אך לא כולם ששים להשמיע את קול זעקתם. "לצערי, רוב היוצרים חוששים לעורם", הוא אומר. "אם הם יפרסמו תלונות נגד הלקטורים, זה לא יוסיף להם קרדיט בהגשה הבאה".
ובכל זאת, יש מי שמוכנים להתבטא בעניין. "אני לא חוששת לדבר, כי יש סבירות גבוהה שהקרנות לא ייתנו לי כסף לעולם", אומרת רויטל רעיה אומנסקי, במאית בוגרת בית הספר קמרה אובסקורה ויוצרת הסרט הקצר "מדרסא". "עד לכניסתה של המדיניות של מירי רגב, היו דברים מאוד ספציפיים שחיפשו בקרנות. אלו היו בעיקר דברים בעלי אג'נדה שמאלנית, והייתה תחושה שלא עניין את הלקטורים שנביא את הצד השני, הימני".
סרטה של אומנסקי, "מדרסא", משנת 2011, מבוסס על סיפורו של אחיה. "אח שלי היה צלף בגבעתי והציל גדוד של 500 איש", היא מספרת. "הגדוד ישן בבית ספר ממולכד, ואחי זיהה את המחבלים מגיעים וצלף בהם. באותו רגע לא חיברו את הפרטים, אבל כמה שעות אחרי זה קלטו שהכל היה ממולכד. מאוד רציתי לספר את הסיפור הזה, אבל מבחינת הקרנות, אם לא הצגתי את המחבלים האלה באור אנושי, אני בבעיה והסרט לא יקבל תקציב, גם אם במקרה הזה מדובר בסרט קצר של 20 דקות, ואין זמן לתוספות שלא קשורות ישירות לסרט. אישית, אני לא חושבת שכל הפלסטינים כאלה, ממש לא, אבל יש איזושהי התייפייפות, כשמצד אחד מירי רגב היא עממית ומתבטאת בהתאם, אבל המסר שלה לגבי המימון הוא נכון: המימון כיום מכוון רק לסיפורי שמאל, ובגללו יש הרבה סיפורים שלא רואים אור".
את סרטה הצליחה אומנסקי לממן בסופו של דבר בעזרת כסף שגייסה בעצמה. "גייסנו בסוף 40 אלף שקלים לבד", היא מספרת. "עשינו ערב גאלה, וחברים תרמו והסרט נעשה. אבל הדרך הזאת היא קשה, וחבל מאוד, כי רוב היוצרים לא יעשו סרט ככה. לא קל לגייס כל כך הרבה כסף לבד".
גם הסרט העלילתי "קרב אוויר", בבימויו של רועי הורנשטיין, המגולל את גבורתם של טייסים במלחמת ששת הימים, ספג דחיות משלל קרנות. כפי שפורסם ב־2015, הסירוב לסרט התקבל, בין היתר, בטענה שהוא “אינו נוגע בתמה האנטי־מלחמתית”, “לא שואל שאלות מוסריות” ו”מנציח את מיתוס הטייס”. עוד פורסם כי בעקבות התשובות השליליות שקיבל, הורנשטיין, בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, פנה לשרה רגב וביקש בדיקה של טענותיו. בעקבות הפרשה הוחלט להקים ועדה מיוחדת במועצת הקולנוע לבדיקת הנושא.
"כמו שיוצר שמאלני או פלסטיני מספר את הסיפור מנקודת מבטו, אני רוצה שגם יוצרים מהימין יוכלו לספר את הסיפור מנקודת מבטם", אומר כעת מאור. "הציונות הדתית עסקה רבות בהתיישבות, בצבא, כך שאין כמעט אנשי קולנוע ותיקים מהציבור שלנו שיכולים לשבת בשולחנות הלקטורים. זה גם ההסבר של הקרנות. טוענים שם שאין אנשי קולנוע ימנים".
אלא שיש גם מי שטוען שהסינון בקרנות נעשה על פי קריטריונים של איכות ותו לא. "סרט לא בא להעביר אידיאולוגיה, אלא לספר סיפור טוב וזהו", טוען התסריטאי, השחקן ויו"ר איגוד התסריטאים עמית ליאור. "אם הסיפור טוב, ויש מזל, כי התחרות על התקציבים מאוד קשה, הסרט יקבל כסף, נקודה. לימדתי הרבה שנים קולנוע, גם ב'מעלה'. היה לי תלמיד שעשה סרט על סרבנות בצבא אחרי הפינוי מגוש קטיף, ולמרות שזה נוגד לחלוטין את התפיסה שלי, תמכתי בו כמורה. שימשתי גם בעבר כלקטור בקרן הקולנוע הישראלי והלכתי רק לפי 'האם זה סיפור טוב'. אם מישהו חושב שנעשה לו עוול לא מוצדק, אפשר להגיש ערעור. בנוגע לכך שמבקשים לספר גם את הסיפור של הצד הפלסטיני באותו סרט, ייתכן שזה הגיוני וטוב לעצם התסריט. צריך לבחון כל מקרה לגופו".
מה דעתך על פתיחת מסלול עוקף קרנות?
"חוכמת ההמונים היא לא מדד בשבילי. צריכים לתמוך בסרטי איכות עם תסריט טוב. לא הייתי רוצה שיהיו פה סרטים שהעם הצביע בשבילם ברגליים. יש סרטים מסחריים שיש להם קהל, וזה בסדר גמור, אבל לא אותם חשוב לעודד".
תגובות:
מקרן רבינוביץ' נמסר בתגובה: “הקרן תומכת במגוון יוצרים דתיים רבים אחרים שאינם מ'מעלה' כמו 'לעבור את הקיר' של היוצרת החרדית רמה בורשטיין ו'נורמן' של היוצר יוסף סידר. בישראל הקטנה יש כ־25 מוסדות שונים ללימוד קולנוע, מספר גבוה באופן קיצוני ביחס לגודל האוכלוסייה במדינה. התחרות בין בוגרי המוסדות השונים היא קשה מאוד, ומרביתם המוחלט של בוגרי לימודי הקולנוע בישראל אינם מגיעים לכדי בימוי סרט עלילתי באורך מלא. יתר על כן, ישנם מוסדות לימוד קולנוע שאף לא בוגר אחד שלהם ביים סרט עלילתי באורך מלא. כאשר הקרן בוחנת אם לתמוך בהפקת סרט או לא, המוסד שבו למד הבמאי קולנוע אינו מהווה שיקול. גם לא הרקע האישי, האמונה הפרטית או העמדה האידיאולוגית של היוצר. אחד הכלים להגעה לבחירה עד כמה שיותר אובייקטיבית היא שימוש בוועדות לקטורים מגוונות, המורכבות מלקטורים מרקעים שונים ומגוונים, בהתאם לקריטריונים שנקבעו על ידי משרד התרבות והספורט, ובהתאם להמלצת המועצה הישראלית לקולנוע".
ממשרד התרבות והספורט נמסר: "השאלות והסוגיות הנוגעות לשאלת ייצוג הולם של הרבגוניות בחברה הישראלית נדונות בימים אלו בוועדת הקולנוע שהקימה שרת התרבות מירי רגב. כשתסיים הוועדה את דיוניה, יפורסמו ממצאיה והמלצותיה".