היום חוגג הסרט "שלגייה ושבעת הגמדים" של וולט דיסני – סרט האנימציה הראשון באורך מלא והראשון שהופק בצבע מלא - 80 שנה. דיסני, שהחברה שלו הפיקה עד אז רק סרטי אנימציה קצרים, נלחם כדי לממש את החזון שלו ולהפיק סרט אנימציה ארוך המבוסס על האגדה שהאחים גרים העלו על הכתב ב־1812 (המבוססת אף היא על מעשייה אירופית מוקדמת יותר). הרעיון היה יומרני, חסר תקדים ויקר מאוד, ורבים ממקורביו של דיסני ניסו להניא אותו מביצועו. אך הוא לא היה מוכן לוותר. הוא משכן את ביתו כדי לממן את הפרויקט, והוכיח לעולם שהוא צדק.
הקרנת הבכורה התקיימה ב־21 בדצמבר 1937 ב־Carthay Circle Theatre האגדי בלוס אנג'לס, לעיני כל המי ומי, כולל כוכבות כג'ודי גרלנד ומרלן דיטריך. הקהל עמד על רגליו והריע בתום ההקרנה, וכעבור שישה ימים הופיע תצלום של וולט דיסני בן ה־36 אוחז בבובות של שבעת הגמדים על שער "ניו יורק טיימס". הסרט היה הצלחה ביקורתית וקופתית אדירה, וקצרה היריעה מלהזכיר את כל תוארי הכבוד ואותות ההוקרה שקיבל בזמן אמת ולאורך השנים שעברו מאז, ואת הגרסאות החדשות (כולל הבימתיות והטלוויזיוניות), הפארודיות והמרצ'נדייז שהוליד.
אך לצד ההצלחה האדירה, האהדה וההערצה שהסרט זכה להן, ולצד ההשפעתו הגדולה על התפתחות האנימציה, כבר שנים שהוא סופג גם ביקורת, בעיקר מהזווית הפמיניסטית.
"שלגייה ושבעת הגמדים" יצא כאמור ב־1937, אחרי הגל הראשון של הפמיניזם של המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, שפעילויותיו התמקדו בהשגת שוויון לנשים בסוגיות משפטיות והשגת זכות בחירה לנשים, אך הרבה לפני הגל השני, שהחל בשנות ה־60 והכניס לשיח את נושא שחרור האישה. שלגייה, כמרבית בנות דורה, הייתה נערה לא משוחררת ולא הייתה לה שום בעיה עם זה. היא כלל לא העלתה בדעתה שיש אפשרות אחרת.
"בסרטי דיסני המוקדמים, ובהם 'שלגייה', 'לכלוכית' ו'היפהפייה הנרדמת', האידאל הנשי הוא אישה חלשה וכנועה, שמקומה הטבעי בבית ומשאת נפשה להינשא לנסיך", אומרת רחל ויסברוד, ראשת המחלקה לתרגום וחקר התרגום באוניברסיטת בר־אילן. "הדמות הנשית בסרטים אלה זקוקה לגבר שיציל אותה בשעת צרה".
“העיניים הפמיניסטיות שצופות היום בשלגייה מגלות לנו את הדיכוטומיה הנשית הקלאסית: או שאת צעירה, יפה וטובת לב, או שאת זקנה, מכוערת ומכשפה", מוסיפה ד"ר נטע ארנון־שושני, חוקרת סוציולוגיה ומגדר מהחוג לחינוך בסמינר הקיבוצים. “אין ניואנסים, אין מורכבות. במובן הזה, האישה היא סטריאוטיפ על גבול הלא אנושי. מובן שהאישה הרעה תהיה אם חורגת, כדי שתמיד נרגיש ש’במשפחה שלנו’ זה לא יכול לקרות".
"בכלל, בסרטי דיסני מצוירים מוקדמים רבים האמא מתה ('שלגייה', 'במבי','סינדרלה'), או נעדרת ('פינוקיו'), או נשארת מחוץ להרפתקה ('עליסה בארץ הפלאות', 'פיטר פן'), או מרצה את עונשה בבית הסוהר ('דמבו') – כדי שהעלילה תוכל להתקדם מתוך הפסיביות הביתית הנשית אל האקטיביות שבחוץ. בסופו של דבר הטוב תמיד ינצח, לא בלי עזרתו של גבר. אגב, הגבר יכול להיות גם אקטיבי, גם יפה וגם טוב לב – מה שאצל האישה לא יכול להתממש בישות אחת".
גם גברים יכולים
כשעובד למסך הקולנוע ההוליוודי של שנות ה־30, נערכו בסיפור של האחים גרים - ששיקף ערכים גרמניים של תחילת המאה ה־19 - לא מעט שינויים. בסרט של דיסני, הגיבורה מתנהלת על פי ערכים אמריקאיים שמרניים, והיא נצמדת לתפקידי ג’נדר מסורתיים גם כשהיא לבדה ביער וחופשייה לעשות כל מה שעולה על רוחה.
“אצל דיסני, שלגייה מגיעה לביתם של הגמדים, אינה מרוצה מהלכלוך וההזנחה, ואף שהיא נסיכה שגדלה בארמון – היא מקבלת על עצמה את תפקיד עקרת הבית, מנקה ומסדרת, וזאת תוך שירה וריקוד, כי כיף לנקות", אומרת ויסברוד. "כשהגמדים מגיעים, היא דורשת מהם ליטול ידיים לפני הארוחה ועורכת להם מסדר ניקיון. אצל האחים גרים, לעומת זאת, הבית נקי ומסודר מלכתחילה, והגמדים דורשים ממנה שתעשה את עבודות הבית כתנאי לכך שירשו לה להישאר. כלומר, גם גברים יכולים לנהל בית נקי ומסודר".
"חוץ מזה, אצל דיסני, הנסיך מעיר את שלגייה בנשיקה; והיא חבה לו את חייה. אצל גרים, היא נחנקה מהתפוח. הנסיך מצווה על משרתיו לקחת את הארון לארמונו, ומטלטלות הדרך התפוח נפלט מפיה והיא מתעוררת. לפי הפסיכולוג ברונו בטלהיים, התרחשות זו מסמלת תהליך התבגרות של נערה: היא צריכה להיות מוכנה לפגוש בן זוג מכוחו של מנגנון פנימי. הנסיך רק היה שם במקרה. מטרת השינויים היא להתאים את הסרטים לנורמות תקופתיות שחברת דיסני דבקה בהן. הליכה עם הזרם מאפשרת הצלחה כלכלית. כשהחברה הסובבת נעשתה יותר פמיניסטית, התחילו ליצור גיבורות עצמאיות וחזקות כמו פוקהונטס ואזמרלדה (מ"הגיבן מנוטרדאם" – ד"ק), שגם ייצגו את 'האחר' האתני".
את חושבת שסרטים כמו "שלגייה" הסבו נזק למעמד האישה בתקופה שבה נעשו, ובשנים שלאחר מכן?
“אני בספק, שהרי סרטים אלה לא רק הבנו מציאות אלא שיקפו אותה. בכל זאת, כשלימדתי לפני שנים מורות וגננות, יעצתי להן לחשוף את הילדים גם לטקסטים אחרים, המבטאים השקפות אחרות, וכך נהגתי גם כאם".
שיקולים מסחריים
אי אפשר להאשים סרט שנוצר בשנות ה־30 של המאה הקודמת בכך שהוא משקף את ערכי התקופה והמקום שבו הוא נוצר, כמו שאי אפשר להאשים אותו בכך שהוא נצמד לקוד הייז – חוקי צנזורה פנימיים של האולפנים הגדולים שניקו את הסרטים ממיניות, אלימות ונושאים אחרים שנחשבו לשנויים במחלוקת מבחינה מוסרית. אכיפת הקוד החלה ב־1934 (והמשיכה עד 1967) ו"שלגייה", שיצא כעבור שלוש שנים, נצמד לו לחלוטין מסיבות מובנות. דיסני לא רצה לקחת שום סיכון על ההשקעה הגדולה שלו. נשאלת השאלה האם בכלל היה אפשר להציג אישה בצורה אחרת בסרט בזמנו.
“חוקר בשם ויליאם אמפסון אמר בהקשר אחר: 'מוטב ליוצר שיתעלה על רוח זמנו, אך אין להיעלב אם אינו נוהג כך'", אומרת ויסברוד. "תמיד אפשר להציג אחרת מהמקובל, ללכת נגד הנורמות, אך ספק אם זו ציפייה ריאלית במקרה של דיסני, חברה ששיקוליה מסחריים".
“שלגייה" הוא כמובן יציר תקופה שחלפה מן העולם מזמן, אבל אי אפשר להתעלם מכך ששלגייה היא גיבורת תרבות עד עצם היום הזה. ילדות מתחפשות אליה בפורים, היא מככבת במותג הנסיכות הכה פופולרי של דיסני, והיא מהווה את הבסיס הרעיוני עליו נבנו כל יתר הנסיכות של דיסני. ברור שהנסיכות העכשוויות הן הרבה יותר אקטיביות, ספורטיביות ושנונות, והרבה פחות נאיביות, אבל הרעיון הבסיסי עדיין שם.
נשאלת השאלה: האם באמת מסוכן להראות לילדינו היום את "שלגייה ושבעת הגמדים"? האם המסרים של הסרט יחרבו את נפשם הרכה וישתילו במוחם רעיונות מסוכנים?
"אני לא הייתי מונעת מילדים לראות סרטי דיסני", מצהירה ויסברוד, "למרות הבעייתיות שלהם מבחינה אידיאולוגית, הם מלאי חן וקסם ומהווים חלק נכבד בתרבות שלנו. יש ילדים שנרתעים בעצמם, כי הסרט לעתים אכזרי ומפחיד, והקצב לא מהיר כמקובל היום. איך מתמודדים? הייתי מקריאה ספרים פמיניסטיים, למשל 'מקל מכשפות' של נורית זרחי או 'אבא עושה בושות' של מאיר שלו. עם ילד בוגר יותר הייתי משוחחת. למשל, אחרי שצפיתי עם בתי ב'הרקולס', של דיסני אמרתי לה שבמיתולוגיה היוונית הסיפור מסופר אחרת; ושהצאר הרוסי לא היה נחמד כל כך כמו שהוא מוצג ב'אנסטסיה'. אני חושבת שהחשיפה למגוון טקסטים היא העיקר".