“שעה אפלה": לא מספק מבט על צ'רצ'יל ונראה כמו שיעור היסטוריה

כזכור, נקלע הכוח של הנרי ה–5 לשדה רחב ידיים סמוך לעיר קאלה, ששוכנת בצפון צרפת, לחופה של תעלת למאנש. משימת הכוח אז הייתה להבקיע דרך אל חוף הים, ומשם להתפנות איכשהו לאנגליה. המפגש הלילי המרגש בין המלך לחייליו דרבן אותו לשאת למחרת הבוקר, בתאריך 25 באוקטובר 1415, שבו נחגג יום קריספין הקדוש, פטרונם של העמלים - הסנדלרים, העגלונים, הרצענים - את אחד הנאומים הפטריוטיים ביותר המוכרים בספרות המערב, על פי המילים שוויליאם שייקספיר שם בפיו: “אנו המעטים, המעטים המאושרים, אנו חבורת האחים/ כי מי שביום זה דמו יקיז עִמי/ אחי אקרא לו/ ובני אנגליה אשר נחים כעת במיטותיהם, בזויים יהיו בעינינו, על שכאן לא היו/ ואת גבריותם ישפילו עת יספר פלוני שאיתנו נלחם בזה היום - יום קריספין הקדוש!".



והסוף המאושר, כל ילד בריטי יודע, היה שצבאו של המלך הנרי גבר על חיילי האויב המרובים, וקרב הגבורה באז'נקור נחקק לעד בתולדות אירופה.
ומכאן דילוג בן 525 שנים קדימה. בבוקרו של 4 ביוני 1940, כמה שעות לפני שעמד לשאת בפרלמנט את נאום המלחמה המכריע שלו, חומק ווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת החירום שכוננו הבריטים עם כיבוש ארצות מערב אירופה על ידי חייליו של היטלר, אל מנהרת הרכבת התחתית של לונדון, לנסיעה הראשונה בחייו עם בני העם הפשוט. צ'רצ'יל ניצל מפגש מאולתר זה על מנת לחלוב מהאנשים שהתגודדו סביבו את תגובותיהם הספונטניות על אודות המורל הלאומי ועל התשובה שהצבא הבריטי המוכה חייב לתת בשדה הקרב, שבאותם הרגעים התחולל - שוב - ליד העיר קאלה שלחופה של תעלת למאנש.

מעודד מהמפגש הזה (שמעולם לא אירע) מגיח צ'רצ'יל החוצה מהתחתית אל מליאת הפרלמנט, ונושא שם את הנודע שבנאומי המלחמה: “נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדרות וברחובות, נילחם בגבעות, לעולם לא ניכנע!". בעיני רבים מאנשי התקופה הנאום הזה היה רגע התפנית במהלכה של מלחמת העולם השנייה, שעד אז הצטיירה כמסע ניצחון חד–צדדי של גרמניה הנאצית.

הזיקה ההדוקה בין הטקסט הרגשני של שייקספיר לפועלו הלוחמני של צ'רצ'יל איננה מקרית ואינה מוגבלת רק לשעתיים של הסרט “שעה אפלה". זיקה זו היא בבחינת חלק מובנה בתולדות התרבות באי הבריטי. היה זה צ'רצ'יל שב–1944, במהלך ימי המלחמה הכבדה, הצליח לשכנע את לורנס אוליבייה לעבד לקולנוע את “הנרי ה–5" הפטריוטי כל כך של שייקספיר. כמעט מיותר להוסיף כי לצורך הסרטת סצינת הקרב באז'נקור נאלץ הצבא הבריטי שהיה שרוי במצוקת כוח אדם להקצות לאוליבייה אלפים רבים של גברים צעירים על מנת שיגלמו את הלוחמים בשדה אז'נקור.

אין זה מפתיע שכל מאמציו של “שעה אפלה", שהוא סרט הקולנוע השני שהופק השנה על אודות המנהיג שהתייצב בודד מול מכונת המלחמה הגרמנית (הסרט האחר, “צ'רצ'יל" בכיכוב בריאן קוקס, לא הופץ בארץ), מכוונים אל אותם רגעים שבהם ראש הממשלה עם הבעת הבולדוג על פניו נושא את נאומו המנצח. זהו יתרונו של סרט זה, שמתיימר להחליף כמה שיעורי היסטוריה יבשושיים, וכמובן שהוא הכשל העיקרי המוטמע בו.

“שעה אפלה" מצטרף לעשרות סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה שכבר טחנו את דמותו הססגונית של צ'רצ'יל, ובחנו אותו בזוויות מגוונות ביותר. רק לפני שנה, בסרט “הסוד של צ'רצ'יל", גילם מייקל גמבון הנהדר את דמות הפוליטיקאי עם הסיגר בפיו וכוסית הוויסקי בידו, שבשנת 1953 לקה בשבץ מוחי שהועלם מידיעת הציבור והיה שרוי בתרדמת במשך מספר חודשים. הדמות רבת־הסתירות של צ'רצ'יל מתחננת לסרט של ממש, ולא לשיעור בהיסטוריה או בתורת הנאום, ואת זה “שעה אפלה" אינו מסוגל לספק.

אנדרו בונאר–לואו, שכיהן כראש ממשלת בריטניה בשנים 1923־1922, היטיב להגדיר את צ'רצ'יל כבר בשלבים המוקדמים של הקריירה הפוליטית שלו. בשנת 1917 פסק בונאר–לואו בעניין צ'רצ'יל: “אני חושב שיש לו יכולת אינטלקטואלית יוצאת מן הכלל, אבל עם זאת נדמה שהוא לגמרי לא מאוזן בנפשו".
לאחרונה ראה אור בישראל ספרו של מייקל דובס, “שישה חודשים ב–1945", המסכם את שתי ועידות הפסגה שהפגישו את סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל, וקבעו את גורל העולם. המפגש הראשון של טריו המנהיגים נערך כזכור בעיר יאלטה שבחצי האי קרים, ודובס מציין שהבריטי הדהים אז את מארחיו הרוסים בדרישה החד–משמעית: “אני חייב כוסית שרי בחדרי לפני ארוחת הבוקר, וכמה כוסות וויסקי וסודה לפני ארוחת הצהריים, ושמפניה צרפתית וברנדי עתיק לפני שאני הולך לישון בלילה".

גם הרגלי העבודה המשונים של ראש ממשלת בריטניה גרמו לרוסים (שהיו די מורגלים לשיגיונות של סטלין מנהיגם) לתהות על מידת שפיותו של צ'רצ'יל. הוא אומנם התעורר בכל בוקר בשעה שמונה, אך לא הזדחל החוצה ממיטתו עד ארבע אחרי הצהריים, וממנה הוא ניהל את כל ישיבותיו כשהוא בעירום.
להפיק היום, בעידן ההתפרקות מכל סממני סמכות והיררכיה ובזמן שדונלד טראמפ נושא בתואר נשיא ארצות הברית, סרט ייצוגי על אודות פרטיותו של צ'רצ'יל, זו בבחינת החמצה מראש. מבלי להתבונן על התמונה המטורללת במלואה, כל שנותר לצוות ההפקה של “שעה אפלה" הוא להתגייס מחדש להסרטתו של סרט תעמולה, כאילו אנחנו עדיין שרויים בעיצומה של המלחמה העולמית ההיא.

ג'ו רייט, שביים בעבר את “כפרה" ו"אנה קרנינה", ואנתוני מק'קרטן, שכתב לפני שלוש שנים את התסריט לביוגרפיה של סטיבן הוקינג, “התיאוריה של הכל", חוברים פה יחד כדי להציץ דרך חור המנעול אל הרגעים הגורליים שבהם צ'רצ'יל (בעידודו של המון העם הפשוט) מפר את העצה הפייסנית של ראשי הפרלמנט, הלוחצים עליו להיכנס למשא ומתן של כניעה בפני היטלר, וזאת בצל האימה מפני איום הפלישה הנאצית אל האיים הבריטיים עצמם. צ'רצ'יל מסרב ומציב את בריטניה בבדידותה, ככוח היחיד שעומד בין הפיהרר להשתלטות על עולם ומלואו.

אם חביבו המלך הנרי ה–5 הצטיין בשדה הקרב, מדוע שצ'רצ'יל עצמו לא יעתיק מעשה גבורה זה אל בין קירות הבונקר שבו התכנסו חברי קבינט המלחמה של האימפריה הבריטית. זהו ההיגיון המניפולטיבי, המגושם, שמוליך את רייט ומק'קרטן לכונן על הבד השוואה בין הגיבור השייקספירי המורם מעם ובין האיש שהבטיח לבני עמו רק “דם, עמל, דמעות ויזע". התוצאה היא סרט ישיר, מדוקלם, לא מתוחכם, שבו השאלה המרכזית היא עד כמה יצליחו אנשי מחלקת האיפור להפוך את השחקן הצנום גארי אולדמן לחיקוי המזכיר את גופו ופניו הנפוחים של צ'רצ'יל. המאפרים, יש לומר, דווקא הצליחו לא רע במשימתם.