אפשר להניח שהשחקנית נטלי פורטמן יודעת מדוע החליטה לא לקבל את פרס בראשית, אבל לנו, הצופים בה מרחוק, פיזרה רק רמזים. בתחילה בהודעה שאין בה כלום – ״אירועים אחרונים״ ש״הטרידו אותה״. אחר כך, ובצלן של תמיהות ושל ביקורת – התברר שמדובר בראש הממשלה, בנימין נתניהו, שאמור לנאום באירוע הפרס.
ועדיין, לא התברר מה בנתניהו מטריד את השחקנית. האם זו מדיניותו בעזה או שאלת גירוש הפליטים? האם אלה קשריו עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, או עמדתו בנוגע לבית המשפט העליון? פורטמן בלי ספק חוללה סערה: היא שחקנית נודעת, ילידת ישראל, אוהדת ישראל, שמשנה לפתע את הטון ונוקטת צעד חריף מאוד – מהחריפים ביותר שיש בארסנל – לבידודה של ישראל. אך נימוקיה עמה. שוב – בהנחה שיש נימוקים, מעבר לתחושה שאין זה אופנתי להופיע כרגע לצדו של נתניהו בחוגים שבהם פורטמן מסתובבת.
שווה להזכיר כמה אמיתות כבר בתחילת הדיון על פורטמן. הראשון – ישראל לא ניהלה וספק אם תנהל את ענייניה בעתיד על פי העדפותיהם של כוכבים בהוליווד. מכיוון שאין תשובה על השאלה מה רוצה פורטמן להשיג (שיפסיק הירי בעזה, שהפליטים לא יגורשו, שפסקת ההתגברות לא תעבור, שנתניהו יוחלף בישראל כץ), לא תהיה דרך לדעת אם השיגה את מטרתה. אבל כך או כך, ספק אם כדי לרצות את פורטמן ישנה צה״ל את הוראות הפתיחה באש, ונתניהו יפנה את מקומו.
השני – ישראל זקוקה לתמיכה בארצות הברית, ומוטב שתהיה זו תמיכה שאיננה באה והולכת לפי המפלגה המכהנת בשלטון. במובן זה, פורטמן היא בשורה רעה, בין אם כמי שנגררת אחר רוחות רעות ובין אם כמי שמפיחה רוחות רעות. השחקנית אמנם הדגישה שאיננה תומכת בחרם על ישראל. אלא שמעשים מהדהדים יותר ממילים, ופורטמן החליטה להחרים. שוב, מכיוון שאיננו יודעים מדוע, בעידודו של מי, בהמלצתו של מי, קשה לשפוט איך חשבה שצעדה יתפרש. אבל כך בדיוק הוא יתפרש: חרם. ביטוי בוטה של הסתייגות מממשלת ישראל ומדיניותה עד כדי דה־לגיטימציה שלה.
זה צעד שיש בו כדי לבלבל, בעיקר לנוכח סקרים מהזמן האחרון ממש שלימדו על התמיכה המוצקה בישראל בארצות הברית. על פי הסקר האחרון של גאלופ, היא גבוהה מאי פעם. אלא שלשאלה הזאת יש הכרח להצמיד שאלות משנה, שעליהן התשובות קצת פחות נעימות לאוזן. כמו למשל, האם התמיכה בישראל דומה בקרב בעלי עמדות פוליטיות מנוגדות? (התשובה: לא. היא גבוהה בקרב מצביעים רפובליקנים וסובלת משחיקה בקרב מצביעים דמוקרטים). כמו למשל, האם התמיכה
בישראל דומה בגילים שונים? (התשובה: לא. צעירים תומכים בישראל פחות). כמו למשל, האם ישנה מגמת שינוי בתמיכה בישראל בקרב מי שהנושא מעניין אותם במיוחד? (יש שתי קבוצות כאלה: יהודים ואוונגליסטים. בשתיהן ניתן לזהות סימנים של שחיקה).
זהות יהודית מוחלשת
במילים אחרות: עמדתה של פורטמן חשובה לא משום שהיא עמדה מושכלת – שהרי היא לא. ולא משום שפורטמן מנמקת אותה היטב – שהרי היא לא (כולל טענה משונה שמשתמע ממנה שישראל קמה כדי לשמש מקלט לניצולי שואה). ולא משום שהיא מייצגת את העמדה הרווחת באמריקה – שהרי היא לא (ל־49% מהאמריקאים עמדה חיובית אפילו על נתניהו עצמו, לעומת 30% שיש להם עמדה שלילית. נתוני האהדה לישראל גבוהים עוד הרבה יותר). זו עמדה חשובה משום שהיא מסמנת מגמה מתרחבת, אם לא במספרים, בוודאי בסנטימנט שמורגש בקרב אליטות של יהדות אמריקה. זה סנטימנט שיש בו מידה של ריחוק, של ייאוש, של הרמת אף מתנשאת, של התנכרות.
לא צריך להפריז בעוצמתו של הסנטימנט הזה, קודם כל משום שאין בהפרזה הזאת הרבה תועלת. כאמור, אם הקושי של פורטמן ודומיה נוגע לסוגיות יסוד ביטחוניות כמו עזה, או לסוגיות יסוד ממשליות כמו סוגיית הפליטים, אין לישראל הרבה מה להציע. הציבור הישראלי בוחר ממשלה כדי להגשים מדיניות מסוימת, ולא יקבל ממשלה שתשנה את המדיניות בגלל עמדתם של יהודים אמריקאים כאלה או אחרים.
לא צריך להפריז בו גם משום שגם להנהגה של יהודי אמריקה ברור שאין הרבה מה לעשות איתו: אפשר להפוך את ישראל לשק חבטות לתקופה מסויימת, אפשר לנסות לאחד את יהודי ארצות הברית סביב קמפיין לשינויה של ישראל. אך מרגע שיתברר שהקמפיין נכשל – וקשה לראות כיצד יצליח – המפסידה העיקרית תהיה יהדות אמריקה שתאבד את אחד מכלי ההזדהות המשמעותיים ביותר שיש לה.
פורטמן עצמה היא כמובן שחקנית מצליחה ויכולה מן הסתם להסתדר בחיים גם בלי לשמור על קשר הדוק וחם עם ישראל. אבל את הזהות הקהילתית של יהודי אמריקה התרחקות מישראל לא תיחזק. למעשה, כל אינדיקטור שיש לחוקרי יהדות אמריקה על מצבם של היהודים מלמד שקשר חזק לישראל הוא בדרך כלל גם עדות וגם ערובה לזהות יהודית חזקה. קשר חלש לישראל מעיד, ברוב המקרים, על זהות יהודית מוחלשת.
להרגיע ולא להעצים
כל זה לא אומר כמובן שבהתנפלות ההיסטרית של שרים בליכוד על פורטמן יש הרבה טעם. ברשימת אויביה הרבים והמסוכנים של ישראל, פורטמן לא ניצבת במקום גבוה. בעצם, היא לא ניצבת בה בשום מקום. היא לא אויבת, אלא ידידה שעשתה שגיאה. גסות הרוח המתלהמת שנלוותה לכמה מהביקורות עליה רק תאלץ אותה להתבצר בעמדה שקשה להגן עליה. היא רק תדחוף אותה ממחנה המבולבלים למחנה היריבים. עם מבולבלים אפשר לעבוד, מבולבלים אפשר לנסות לשכנע. אם לא עכשיו, בשנה הבאה, אם לא בימי נתניהו, אז בימיו של הבא אחריו.
התיוג של פורטמן כאויבת שאין לה תקנה פוגע בישראל. בכלל, החלוקה של שאר העולם לשתי קבוצות – מי שבעד ישראל כמעט ללא סייג, ומי שהוא אויב – פוגעת בישראל. כפי שמעידה עבודה שהוציא לאחרונה תא״ל (במיל') מייק הרצוג מטעם המכון למדיניות העם היהודי, את מבקריה של ישראל יש להפריד לקבוצות משנה. יש ביניהם אם מי ששונאים את ישראל וחפצים באובדנה – את אלה צריך לסמן היטב. יש ביניהם גם לא מעט שנופלים קורבן לתעמולה, או לאופנה, או לרטוריקה שאינם מבינים היטב את משמעותה – את אלה מוטב לישראל לנסות לשכנע.
זו עצה שיש בה טעם, אך קשה ליישם בעולם של פוליטיקה פלגנית. בישראל, פורטמן הפכה לקריאת קרב זריזה של הימין נגד כל מה שהוא שמאל ליברלי. בארצות הברית היא הפכה לכדור משחק בידיהם של שחקנים ערמומיים ממנה בהרבה, שחלקם ישתמשו בה כדי לשפר את עמדתם בציבור ולנגח את ישראל, וחלקם כדי להוכיח שיהדות ארצות הברית, או הוליווד, או אמריקה כולה, בדרך לאבדון. פעילים פלסטינים מיהרו לאמץ אותה לחיקם ולתבוע ממנה להבהיר שעיקר עניינה הוא דווקא בהם (ולא בפליטים), ושההחרמה שנקטה היא עדות לצדקתו של קמפיין החרם.
צייצני טוויטר זריזים מיהרו להכתיר את עמדתה של פורטמן ככזו שתשנה את זירת הקרב על ישראל. עמדתם הפוליטית של המגיבים, גם בארצות הברית וגם בישראל, שימשה כמפת דרכים צפויה לכיוון ועוצמת התגובה. ולא במקרה, העיתון ״ישראל היום״ הודיע שיהדות ארצות הברית ״תוקפת את פורטמן״. אין לזה שחר. לא במקרה, ״הארץ״ החליט שפורטמן מסמנת ״מפולת״. גם את זה מוקדם לקבוע. מי שמוכן להתיישר לפרשנות ריאלית, סבירה, לא מתלהבת או מתלהמת, אמור להסכים על הדברים הבאים: החלטתה של פורטמן לא טובה לישראל. החלטתה של פורטמן נומקה ברשלנות כמעט מעליבה. את פרשת פורטמן מוטב להרגיע, לא להעצים. נכון, ישראל תסתדר גם בלי נטלי פורטמן – אבל מוטב לה עם.