אין יותר סלפי על השטיח האדום. במגמה לבלום את הגורמים הוולגריים - שמלת ירושלים של מירי רגב היא דוגמה טובה לכך - שטיפסו בשנים האחרונות על שטיח הכבוד שמוביל אל מדרגות ארמון הפסטיבל בקאן, והכתימו את כבוד הקולנוע האיכותי, בלמה השנה הנהלת האירוע העולמי את מבול הצילומים העצמיים, שלא לדבר על המוטות עם הסמארטפון בשפיץ העליון שלהם. שוטרים במדים מצועצעים מתנפלים על אותם פשוטי עם שנקרתה בפניהם ההזדמנות להלך על השטיח המהולל ומזדרזים להנציח זאת לטובת שכניהם המתקנאים, וחוטפים מהם את הטלפונים הניידים.
מרוב דאגה על מה שהפלבאים עושים על השטיח, שכחו שם בקאן כי מי שבאמת מכתימים את כבודו של האירוע השנתי החשוב ביותר של אומנות הקולנוע הם חברי הנהלת הפסטיבל, שהפכו אותו בשנתיים האחרונות לסמרטוט רצפה מדיף ריח רע.
שתי פסגות שנתיות יש לו למדיום הקולנועי. בפברואר חוגגים האמריקאים את החג הפנימי שלהם בטקסי האוסקר, שמיועדים לפרנסי התעשייה המסחרית בהוליווד. בחודש מאי חוגג יתר העולם את התשובה האיכותית לזיבורית האמריקאית. אמת זו אכן הייתה תקפה במשך עשרות שנים, והפכה את פסטיבל קאן לאירוע ההמוני השלישי בהיקפו בעולם, לאחר האולימפיאדה והמונדיאל. בעצם קאן היה גדול מהם, משום שהוא מתרחש אחת לשנה, ולא פעם בארבע שנים.
מאז השנה שעברה, מאז שכל סמכויות הניהול הועברו לאדם ושמו תיירי פרמו - מומחה לתולדות הקולנוע הצרפתי - חלה הידרדרות חדה ביותר ברמת הסרטים המשובצים לתחרות הראשית. לא רק הרמה ירדה, אלא גם העניין שמעוררים סרטים רפים אלה, שמרביתם אינם שווים אפילו הערת שוליים בפנקסו של צרכן תרבות מן השורה.
איך זה קרה, ולמה השנה הנוכחית היא אפילו גרועה מקודמתה? אומרים שהאשמה היא בקריסת תעשיית הסרטים העולמית, שנסמכת כיום אך ורק על הבלוקבאסטרים מהוליווד, ואלה הרי מותאמים לרמת קליטה של ילדים בני 6. אחרים גורסים שהאשם נעוץ בסטרימינג ובפעילות הנמרצת מדי של רשתות המנויים מהסוג של נטפליקס, אמזון או HBO
כך או אחרת, המשבר כבר כאן, ולא בחדר המבוא אלא ממש בסלון, על ספת העור. מובן שמלכתחילה אי אפשר היה לסמוך על האמריקאים שמתקינים את סעודת האוסקר הלא טעימה שיבואו ויחלצו את הקולנוע האיכותי מהביצה הטובענית שלתוכה שקע. שהרי האמריקאים, בעצם הורדת גיל קהל המטרה של סרטיהם, הם אלה שהשתינו ראשונים בסלון, ויצרו את השלולית המצחינה הזו. מצד שני, תמיד ניתן היה לסמוך על פסטיבלי הסרטים, ובראשם קאן, שידעו לרחרח במקומות הנכונים, לזהות מגמות חדשות ותעשיות מתפתחות, על מנת להניף אותן אל ראש סדר העדיפות העולמי, ולייצר מחדש עניין באומנות השביעית.
כך זה היה בשנות ה–80 עם גילוי הקולנוע הסיני והטייוואני, וכך זה היה מאוחר יותר עם חשיפת היצירה הפילמאית באיראן, ברומניה, בקוריאה הדרומית, והיה אפילו זמן קצרצר שבו עולם הפסטיבלים עצר את נשימתו גם למראה סרטים שהגיעו מישראל. מובן שכמעט בשום מקרה לא מדובר היה בגורפי מיליונים, בקופות. אבל היו אלה יצירות שהזרימו כדוריות אדומות טריות למחזור הדם של הקולנוע, ועל כך ראוי היה פסטיבל קאן לתשואות החן–חן שלהן זכה מדי מהדורה.
כבר שנתיים שכל זה כמו לא היה. נכון שאשתקד הניבה שני סרטים ראויים ("אהבה חסרה" הרוסי ו"הריבוע" השוודי), אבל שניים בלבד. סקירה זו נכתבת ביום שלישי בלילה, לאחר צפייה ב–14 (מתוך 21) סרטי תחרות, ובשלב זה המצב איננו שונה. וצעידה במקום, גורסים כל מדריכי עשה–זאת–בעצמך, היא תמיד בבחינת נסיגה לאחור.
סרט אחד ממש טוב נצפה השנה באולמות בקאן, ויש עוד שניים מעניינים למדי שאינם מחדשים הרבה - לא בפורמט שלהם, וגם לא בנושא. יתר 11 הסרטים של התחרות הנחשקת נעים בין הסתמי למשמים, כאשר גם למעליב ולמביש נמצא מקום ביניהם. הטוב בסרטים עד כה הוא "פרשייה משפחתית" של היוצר היפני המצוין הירוקאזו קורה–אדה. מי שמכיר את עבודתו של קולנוען זה ("איש אינו יודע", "עדיין מהלכים", "סיפור משפחתי", "המשאלה", "אחותנו הקטנה") יודע שהוא מתעניין בעיקר במבנה המולקולרי המורכב של התא האנושי המכונה "משפחה". אין אצלו משפחה של אמא–אבא–ילד–ילדה ודובי. אבל יש לו הרבה וריאציות אחרות, מעוקמות, מעוותות, חסרות איברים.
המשפחה המשונה בסרטו החדש מורכבת מסבתא, שרצחה מישהו כדי להמשיך למשוך את כספי הפנסיה שלו. מבתה–שאיננה–הבת–שלה, הנוהגת לחטוף ילדים שהוריהם הביולוגיים זנחו ולגדל אותם כאמא אלטרנטיבית, ובעיקר להכשיר אותם כאסיסטנטים לאב בטלן, המתקיים כגנב סופרמרקטים. משחקי הכוח הפנימיים בין כל איברי המשפחה הזו, שמדשדשים בתוך פחדי נטישה מתמידים, הם שיוצרים את הדרמה.
מאיראן הגיע סרט אסתטי ביותר, "שלושה פרצופים" של ג'אפר פנהי, שזה לא מכבר סיים שש שנות מאסר בית ועדיין מרצה עונש של איסור יציאה מארצו. כמו סרטים לא מעטים היוצאים ממדינה זו, גם סרטו של פנהי מתאר תהליך חיפוש אחר נעדרת שלא הסכימה להשתלב בסדר המסורתי הישן שבו נשים נחותות מגברים, והדת חשובה מהחיים. לפני שנאסר ב–2011 הספיק פנהי ליצור כמה סרטים ("הכיכר", "זהב ארגמן", "אופסייד") הטובים בהרבה מ"שלושה פרצופים". אך גם סרטו הנוכחי הוא בבחינת פנינה באפר שנותר מהקולנוע בקאן.
לפני שלוש שנים הפתיע סטפן בריזה הצרפתי כשכבש את הפסטיבל עם סרט חברתי מעולה, "ערכו של אדם", שתיאר פרט אנושי הנמעך מתחת למכבש הקפיטליזם. הסרט ההוא הביא אף את פרס המשחק המצטיין לוונסן לנדון. השניים, לנדון ובריזה, שוב משתפים פעולה בסרט "עת מלחמה", שעוקב אחר מנהיג שביתת פועלים בבית חרושת העומד על סף חיסול. אילו "ערכו של אדם" לא היה נעשה, ניתן היה לציין לטובה את "עת מלחמה". אך משום שהסרטים דומים מדי בעמדה החברתית ובטכניקה הפילמאית שלהם, קשה להתלהב ממנו יותר מדי.
עד כמה חסרת בשורה היא התחרות השנה יכול להעיד ז'אן לוק גודאר בן ה–87, ששיגר אליה את "ספר הדימויים". אם קולנוען שעמד לראשונה מאחורי מצלמה לפני 64 שנים הוא עדיין בעל הגישה הנועזת והמקורית ביותר בכל הקשור לשימושים שלו בשפה האומנותית, אז ברור שהקולנוע בסכנת התאבנות מיידית.
ובאותו עניין גם הקלאסיקה בקאן. לפני שריקת הפתיחה העבירה הנהלת הפסטיבל לעיתונות את הנתון הסטטיסטי הבא: 1,906 סרטים נשלחו השנה לקאן, ומתוכם בחרו ועדות המיון השונות 55 סרטים, ששובצו למסגרות החשובות ממש. 21 מהם לתחרות הראשית; עוד 18 למסגרת היוקרתית "מבט מסוים", ו–16 נוספים מוקרנים מחוץ לתחרות בסוגים שונים של מחוות והוקרות.
לצד המסגרות הללו מתנהלת לה מסגרת של סרטים קלאסיים, שהנגטיבים שלהם שופצו בעת האחרונה. השנה בלטה במיוחד במסגרת הזו הקרנת "2001, אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, שבאה לציין 50 שנה לבכורתו העולמית. אך לא זו הפואנטה המרכזית במסגרת הקלאסית, אלא מספר הסרטים שהיא הכילה השנה - 32. יותר מכל מסגרת אחרת, וביניהם "החותם השביעי" של אינגמר ברגמן, "הדירה" של בילי ווילדר ו"סיפור טוקיו" של יאסוז'ירו אוזו. אם מסגרת המשמרת ומקדשת את העבר מאפילה בגודלה על סרטי הווה, מעיד מהלך זה על עומק המשבר של הקולנוע העכשווי.
וגם פסקה אחת על כוחה הדל של הביקורת. העלוב בסרטי התחרות עד כה הוא "בנות השמש", בכיכובן של גולשיפטה פרהני ועמנואל ברקו. הצרפתייה אווה חוסון ביימה את הסרט העילג שמתאר יחידת לוחמות כורדיות שנאבקות ברוצחי ארגון דאע"ש. אין גבול לכמות החרפות שהביקורת העולמית, וגם הצרפתית, הורידו על הסרט (ממוצע של כוכב אחד, ואפילו פחות, בטבלאות המבקרים). מצד שני, "וראייטי", ביטאון תעשיית הסרטים ההוליוודית, מדווח שהסרט מוביל בטבלת המכירות. הוא נמכר כבר להפצה לעשרות מדינות באירופה, לכל מרכז ודרום אמריקה, וגם המיליארדים של מזרח אסיה יזכו לראות אותו. כך שגם החרפות, ממש כמו האיכות, איבדו בקאן מערכן הסגולי.