הסיפור מתחיל במלחמת ששת הימים, כשחייל בעל המספר אישי 956923 חווה בה את הטראומה של חייו. היא לא הרפתה ממנו במשך 51 שנה, עד שביים את "עכו חלומות", שיוקרן השבוע בסינמטק תל אביב.
"הייתי כבן 20 כשנחשפתי בבת אחת לבעיה הישראלית־פלסטינית", מעיד דניאל וקסמן (73), אותו חייל מזועזע וכיום במאי קולנוע מוערך משכמו ומעלה. במשך עשור נאבק כדי לשחרר מוגלה מהפצע הפתוח, עד שחלום "עכו חלומות" התגשם והפך לסרט קולנוע. "כחייל, מילאתי את חובתי כשהבאתי למכלאה בסיני שבויים מצרים, ומול עיניי הנדהמות רצחו לי אותם אחד־אחד בדקירות סכין", הוא מספר. "מה שקרה שם לא עוזב אותי מאז. זה היה רצח לשמו. לא מלחמה. לא היה עם מי לדבר על זה. הרי כאן מדחיקים. אנחנו מדינה שלמה שמדחיקה. כבמאי קולנוע, סרט הוא המסגרת שבה אני יכול להשתחרר מאותה הדחקה. עלילת 'עכו חלומות' היא פרי הדמיון, אבל הסיפור שאני מספר בסרט על הדבר הנורא שקרה בסיני, הוא אמת לאמיתה. ככל שאני אוהב לפנטז, השאיפה שלי בקולנוע היא לשקף מציאות, לא לספר אגדות".
ב"עכו חלומות", המציאות מובאת מהמלחמה ב־67' והפנטזיה מקבלת כנפיים בנוף הציורי של עכו, שם וקסמן נכנס לתפקיד במאי שמצלם סרט תיעודי על חזרות להצגה שלעולם לא תגיע לבמה. שם השחקן שמגלם את הבמאי הוא דני וקסמן. "אני אוהב לשחק, אם כי לא כל דבר", מצהיר וקסמן, בוגר בית צבי. כלומר, אם אלפרד היצ'קוק האגדי נהג להבליח להרף עין בסרטיו, וקסמן גם משחק, גם אם בדרך כלל בסרטים של אחרים. חדי־מבט יכלו להבחין בו עובר את המסך בדמות שוטר ב"השוטר אזולאי". ב"סוסעץ" נאלץ וקסמן גבה הקומה לשחק יחף, כדי לא להאפיל בגובהו על שמוליק קראוס, כוכב הסרט. ב"יום בהיר רואים את דמשק" הוא צץ כמרגל; וגם ב"ארץ חדשה" הופיע.
וקסמן משחק אף בבחירת שחקניו. לפי עלילת הסרט, במאי ההצגה, פלסטיני תושב שכם, מתחשבן עם עברו, כשהוא בא לעכו כדי להנציח בצלולויד סיפור אהבה בלתי אפשרי בין סבתו, זמרת פלסטינית, לרופא יהודי בסביבות 48'. לתפקיד הזה גייס את הייתאם עומארי המזרח־ירושלמי, בדרך כלל צלם טלוויזיה, שהתגלה כשחקן בסרט "בית לחם". לפי התסריט, כשכוכב ההצגה מבריז, הבמאי, קרי עומארי, קופץ לדמות הרופא היהודי אלפסי. לתפקיד הזמרת הפלסטינית, סבתו של הבמאי, העדיף וקסמן ללהק את לירז צ'רכי.
הר געש
לתודעת הקהל פרץ וקסמן ב־80' עם "טרנזיט", סרטו העלילתי הראשון, שבו התמודד עם תופעת ההגירה; כעבור שנים תקף את תהליך ההדתה - שרק התעצם מאז בלי הכרה - בסרט "המיועד", שבו התגלו רונית אלקבץ ז"ל ושולי רנד; ובהמשך הרחיק עד הודו בסרט הטלוויזיה "מכתבים מרישיקש".
ב"עכו חלומות" שב וקסמן אל הר הגעש המבעבע באזורנו, ולמעשה מתחבר בו עם "חמסין", סרטו השני, שבו טיפל בלי כפפות בריב קרקעות עקוב מדם בגליל בין ערבים ליהודים.
וקסמן, כמתריע בשער, מאותת במדרון החלקלק: "אני עושה סרט בשביל הקהל היהודי, לא לקהל הערבי. חשוב שנדע שלא באנו לארץ ריקה, ושיש כאן עוד עם. היה לי חשוב לפתוח מקום אפל שאנחנו מסתירים, כמו שגיליתי ב־67' שאין טוהר נשק ושהכל סיפורים".
במקור ייעד את התפקיד הנשי הראשי לאלקבץ, שנפטרה לפני שנתיים. כשהחל לרקום את "עכו חלומות", חשב על ג'וליאנו מר, שנרצח לפני שבע שנים, לתפקיד הראשי. בסופו של דבר, הוא מקדיש את הסרט לזכר שני שחקנים שמתו בדמי ימיהם. מה שהיה אמור להיות סרט תקופתי עתיר תקציב, יצא כסרט כמו תיעודי בתקציב צנוע, שנעזר בקרן הקולנוע הישראלי ובמפעל הפיס.
אגב, כדי לצמצם עלויות ומתוך אחווה משפחתית, וקסמן לא רק חובש את הכובע המשולש של במאי־תסריטאי־שחקן משנה, אלא משתף בתפקידים הטכניים את ארבעת ילדיו - ליאל, דוד, שירה וסי, שבקרבתם לאמנות התגייסו לצד אביהם.
למרות המאמץ שהושקע ב"עכו חלומות", וקסמן יצא מפסטיבל חיפה האחרון בידיים ריקות, בלי פרס אחד לרפואה, ורק התנחם בביקורות משבחות. "כמי שקיבל פרסים על סרטים קודמים שלו, בארץ ובחו"ל, אין לי על מה להתלונן", הוא אומר.
זאת למרות שלפני פסטיבל חיפה האחרון ביקשה שרת התרבות מירי רגב משר האוצר משה כחלון לשקול שוב את המימון לפסטיבל חיפה, בעקבות הצגתם של "עכו חלומות" ו"אאוט", שני סרטים שהם לטענתה "אנטי־ישראליים" ו"חתרניים". "אני חושש שתלמידי קולנוע יסיקו מסקנה שלא כדאי להם לגעת בבעיה הפלסטינית", אומר וקסמן. "בכך הצליחה שרת התרבות, בדרכה שלה, להרוס את הקולנוע בארץ, כשהיא גורמת לכך שהקרנות יתמוטטו. מי שהביא אותה למטרה הזאת למשרד, מצא את האישה הנכונה, בניגוד לקודמתה, לימור לבנת, שידעה להעריך את חשיבות התרבות. אבל למה אני מדבר על השרות? במאי שיש לו סיפור שחשוב לו להעביר בסרט, יעשה את זה בכל מקרה. שום שרת תרבות לא תוכל לרסן אותו".
"עכו חלומות", 28 בפברואר, חמישי, 17:00, 19:00 ו־21:00, סינמטק תל אביב