"עכו חלומות" הוא התפרצות זעם של זיכרונות מדממים שלא הוחנקו

אותו בן תערובת, ממשיכה לספר על כך עלילתו של וקסמן (אילו הייתה זו מסופרת באופן שמרני־ליניארי), נדד ברחבי העולם הערבי כמו פליטים פלסטיניים אחרים, והוליד ילד שכעת הוא תושב שכם ומשמש כבמאי תיאטרון ושמו עזאם. הסיפור תופס את עזאם כשהוא שוהה בעכו ומנסה להעלות על הבמה חיזיון המשחזר את גירוש 1948. בתוך כך, מתמודד עזאם עם סוגיית הזהות הלאומית הכפולה של אביו - בנם של ליילה ואלפסי.

הצגה זו, שנזעקת לבחון מחדש את מה שאירע בנכבה הפלסטינית, ולאו דווקא דרך עדשות משקפיים ציוניים, עוברת כמובן על הוראות ספר החוקים הישראלי, ומעוררת התנגדות אלימה לא רק אצל כנופיה כהניסטית המרוכזת בשכונות עכו העכשווית, אלא גם אצל חוגים לאומניים ערביים, שאינם ששים אף הם לחשוף רומן אסור של בת עמם.

“עכו חלומות" מתצפת אם כך על הסיפור שהוא משרטט בשש זוויות ראייה שונות, האמורות להתלכד יחד לתמונת פסיפס, שתפרוס ותבהיר את כל יריעת האמת. עדים ישישים, כמו גם תמונות סטילס מהעידנים הקודמים, אמורים לשקף את העבר. אליהם חוברות החזרות שעזאם עורך עם שחקניו, כמו גם סרט תעודה, שבו דוקומנטריסט ישראלי/יהודי ושמו דני מנציח את התהליך האמנותי שנועד לזקק ולזכך את הזיכרונות. אל כל החבילה הטעונה הזו מצורפים גם זיכרונות מעין־דוקומנטריים של מי שהשתתפו בהכנת ההצגה בעכו, וכמובן שהכל יחד נכרך ביצירה הקולנועית אותה מכנה וקסמן “עכו חלומות".

המארז האמנותי כולו נע בין שלושה חללי התרחשות עיקריים. הראשון קורה על במת החזרות; השני בין בתיה ונופיה העירוניים של עכו; השלישי מתחולל בין כותלי ביתו לשעבר של הרופא היהודי, שמהווה כיום במה מרכזית להתגוששות בין חוגים לאומניים של שתי האומות, הנלחמות כבר מאה שנים ויותר על השליטה בטריטוריה המכונה ישראל/פלסטין.

“עכו חלומות" הוא שילוב של חוש מידה, טעם טוב, איפוק מחושב, לצד התפרצויות זעם של זיכרונות מדממים שלא הוחנקו. עבודתו של וקסמן ניחנה בכל היתרונות האלה, שעוזרים לו לכונן על הבד אמירה יוצאת דופן בהקשר הציוני/ישראלי שלה. מה שמסייע לווקסמן ביצירת אמינות מירבית הוא גיוס מחושב של אלמנטים הלקוחים מעברם של שניים מהשחקנים המופיעים בסרט. האחד הוא הייתאם עומארי המגלם את עזאם, והאחר הוא וקסמן עצמו, שמופיע בסרטו בדמות הדוקומנטריסט הקרוי דני.

עומארי, שהופיע בשנים האחרונות בסרטים כמו “בית לחם" ו"סופת חול", שימש במרבית שנות הקריירה האמנותית שלו כצלם טלוויזיה, שעבד עבור חברות ניוז זרות והרבה להנציח את הסכסוך האזורי על סממניו נוטפי הדם. אלמנטים אלה מעברו האישי מועתקים לדמות הפיקטיבית של עזאם, ומסייעים בבניית מורכבותה. וקסמן עצמו תורם לסרט פרטים מעברו הפרטי כאזרח ישראלי יליד הגלות היהודית בשנגחאי הסינית, וכן כחייל ששירת במלחמת 1967, והיה עד לחיסול שבויים מצבא מצרים המובס.

עד כאן על רובד “המציאות" בעלילה הפיקטיבית, שראוי כעת לשוב אליה פעם נוספת. במהלך החזרות על ההצגה שאותה כותב ומביים עזאם, הוא מתעקש על ליהוק צולב של שחקנים. הרופא היהודי אלפסי, כך הוא דורש, יגולם בידי שחקן פלסטיני, ואילו את דמותה של הזמרת הערבייה ליילה תבצע על הבמה שחקנית ממוצא יהודי (לירז צ'רכי). תעתוע מחושב זה של המציאות הכמו־אובייקטיבית נועד בעיקר כדי להגביר את עירנות הצופה כלפי יחסיותה של האמת שאותה הוא אמור לשפוט או לאמץ אל חיקו.

ואם לא די בכל השכבות הארכיאולוגיות שאותן וקסמן מעמיס על תל החפירות שהוא בונה על הבד, הרי שמצטרפים לכל זה גם זיכרונות כאובים מחייו, ובעיקר ממותו של ג'וליאנו מר ב־2011. כזכור, ייסד מר, בן להורים ממוצא מעורב פלסטיני־יהודי, להקת תיאטרון שפעלה מספר שנים במחנה הפליטים בג'נין, עד שהשיג אותו כדור של מרצח.



“גיבורים במצולות"

בקיץ שנת 2000 צללה "קורסק" למעמקי ים ברנץ שבחוג הארקטי, ומעולם לא צפה מחדש. "קורסק", צוללת גרעינית רוסית, שהייתה קרויה על שם קרב השריון הכבד בהיסטוריה, נשאה בבטנה 118 אנשי צוות, שאיש מהם לא שרד, אך החיפושים אחריהם גדשו אז את מהדורות החדשות הבינלאומיות במשך ימים ארוכים ומורטי עצבים.

המפיק הצרפתי לוק בסון, הבמאי הדני תומס וינטרברג, הצלם האנגלי אנטוני דוד מנטלה והתסריטאי האמריקאי רוברט רודאט, חוברים יחד בהפקה זו (מתוצרת בלגיה/לוקסמבורג) על מנת לשחזר, או מוטב לומר לנחש, איך תפקדו 23 אנשי צוות ה"קורסק" ששרדו את שני הפיצוצים שהרסו את מרבית חלקיה של הצוללת. 23 הניצולים הצטופפו בתא החילוץ של הצוללת במשך כמה ימים, והמתינו לחילוצם על ידי צוללות כיס שנבנו במיוחד למשימה זו.

הבעיה העיקרית, וכמובן שהניצולים הללו לא היו מודעים לה, הייתה שבקיץ 2000 לא נותרו ברוסיה צוללות הצלה, משום ששתיים מהן נמכרו קודם לכן לחברות אמריקאיות שארגנו סיורים תת־ימיים סביב שרידי האנייה “טיטניק" עבור מיליונרים מהמערב, ואילו צוללת החילוץ השלישית של רוסיה הייתה אז במצב טכני מעורר רחמים. במילים אחרות: הצופים בסרט זה מוזמנים להצטרף לטרגדיה יוונית, שסופם של הגיבורים בה ידוע מראש.



הדרמה שמשרטט וינטרברג, במאי רב ניסיון, בסרטו העלילתי ה־11 במספר, מתבססת בעיקר על שניים או שלושה פתקים שמפקד הניצולים בתא החילוץ הספיק לשרבט בטרם פגע פיצוץ שלישי וסופי בו ובאנשיו המותשים והמורעבים. לצד בנייתה של דרמה קלסטרופובית המתחוללת באגף הקטן והבלתי הרוס (אך המוצף מי ים) של הצוללת, מרחיב הסרט בעניין הכללי - החברתי והפוליטי - שעוררה ההיעלמות של ה"קורסק".

מובן שהסרט אינו חוסך בתיאורן של משפחות הצוללנים הנעדרים החרדות לגורל יקיריהן - הורים, נשים וילדים - אך במיוחד מפנה הסרט מבט, מוטב לומר אצבע מאשימה, אל התנהגותם של מפקדי הצי הרוסי, שבמשך יומיים סירבו להצעות הסיוע שניתנו להם על ידי צוותי צוללנים מארצות הברית, בריטניה ונורווגיה. אילו האדמירלים הרוסים היו בולעים את גאוותם ומסכימים לקבל סיוע חירום, קרוב לוודאי ש־23 גיבורי הסרט היו מקבלים מחדש את חייהם במתנה.

לפני 20 שנים נפוצה תהילתו של וינטרברג בכל המרחב הקולנועי הבינלאומי. זאת, משום שהוא ביחד עם לארס פון טרייר היו מנסחי הכרוז האמנותי החלוצי שבישר על הקמת התנועה הפילמאית “דוגמה 95". סרטו של וינטרברג, “החגיגה" נחשב לחלוץ סרטי התנועה הזו. עם השנים התמוסס הרכיב המהפכני בעבודתו הקולנועית של הבמאי הדני, שסרטיו המאוחרים (“ניצוד" ו"הקומונה") שקעו בשגרה מסחרית למדי.

גרוע מאלה הוא “גיבורים במצולות", שאינו מסוגל לחולל על הבד דרמה אישית או קיבוצית; אינו נוגע ברגש, ואינו משכיל לנסח מחאה פוליטית. השפה האנגלית שמודבקת לפודינג האירופי הזה (הכולל גם את השחקנים קולין פירת' הבריטי, לאה סיידו הצרפתייה, מתיאס שונרטס הבלגי, מקס פון סידוב השוודי ופטר סימוניצ'ק האוסטרי) מוסיפה היבט של גיחוך לסיפור ההיסטורי הקשה.