חקיקה מואצת בנושא ההטרדות המיניות סייעה להפוך את מקום העבודה המודרני לאתר המוגן ביותר, לכאורה, שבו נפגשים בני אדם כמעשה יום־יום. הרבה יותר מהכבישים האלימים, המדרכות השופעות בכלי רכב מאיימים, שלא לדבר על חללי מגורים, שהפכו לבתי מטבחיים לנשים נשואות. ואם מקום העבודה הוא כל כך מוגן, לכאורה, כדאי לברר אם החקיקה באמת תרמה לשינוי של ממש בהתנהגות האנושית. ולשם מטרה זו, כך נראה, הופק הסרט “אישה עובדת".
לירון בן שלוש מגלמת דמות של אישה שאפתנית, שקבלן בנייה מקומי מעניק לה הזדמנות לקידום תעסוקתי מזורז בתוך עולם הנדל"ן הישראלי. האישה, שהיא אם לשלושה הנשואה למסעדן לא מצליח, מתנפלת על ההזדמנות הזו בתנופה מעוררת השתאות, ואכן מוכיחה כי טוב עשה אותו קבלן, בעיצובו של מנשה נוי, כשהעניק לה את המפתחות לקריירה.
אלא שכאן זה לא גן עדן, והתנהגותו של הקבלן כלפי העובדת הכי מצטיינת שפגש מעודו, הופכת לבוטה, מאיימת, פוגענית ופלילית. מה תעשה אשת הקריירה - האם תספוג התנהגות בזויה זו על מנת להתמיד בנסיקתה המקצועית, או שמא תצא לעימות חזיתי עם החזיר השוביניסטי?
אין ספק שזהו נושא הראוי ליום עיון מלומד. אילו “אישה עובדת" היה מופק כדי לשמש כאילוסטרציה לדיונים מקיפים בהשתתפותם של שומרי חוק, פסיכולוגים, מטפלים ועובדים סוציאליים, איש לא היה מעיר ולו הערה אחת בגנות הסרט, שיכול בהחלט להשלים כל דיון.
אלא שמיכל אביעד, שביימה את “אישה עובדת", והייתה שותפה (ביחד עם שרון אייל־אזולאי ומיכל ויניק) להכנת התסריט שלו, לא התכוונה להכין מצגת, אלא סרט ריאליסטי נוקב, שיציג לראווה, אחת ולתמיד, את הבעיות שבהן נתקלת אישה המניחה רגל בתוך טריטוריות גבריות מובהקות. ככזה, “אישה עובדת" אינו מצליח לחלוף על פני רף ההוכחה הנמוך ביותר.
אין בסרט לא מרחב עבודה, ולא מרחב בנייה, ולא מרחב ביתי מוגן־או־שלא־מוגן, ואפילו אין בו מרחב התבטאות למסעדן הכושל, בגילומו של אושרי כהן, שנושא על גבו את תואר בעלה של הגיבורה. העלילה - או מוטב לומר ראשי הפרקים שלה - הרזה מתמקדת אך ורק בנפלאותיה של העובדת המסורה, ובתקלות החמורות, כולן בעלות אופי מיני ופלילי, שמוצבות בדרכה אל הצמרת.
דומה כי שלוש התסריטאיות שחברו להכנת התשתית ל"אישה עובדת", העדיפו לנסח את טיעוני התביעה במשפט עתידי שאולי עוד ייערך לקבלן המשגשג שאונס עצמו על העובדת שלו, במקום לכתוב סצינות ריאליסטיות שיעבו את הדרמה הזו. הדמות שמגלמת בן שלוש היא בעלת מגע מידאס קסום, וככזו היא נושאת על כתפיה הן את הצלחת הפרויקט הקבלני והן את כלכלת הבית, משום שבעלה הוא בלתי מוכשר לפרנס. בהחלט מועמדת ראויה לדונה אידיאלה, אילו הסרט היה עוסק בנושא הזה דווקא.
לזכותם של בן שלוש ונוי יש לציין כי שניהם מצליחים לעקוף את מכשלות הגישה של התסריט ואופני הבימוי שלו, ולעצב על הבד דמויות כמעט שלמות ומנומקות, הרבה מעבר לנתונים שמספק להם התסריט. ובאותו העניין ממש גם הקורבן המרכזי של הסרט, שהוא אושרי כהן. תפקיד עלוב, תלוש, מעובה בטקסטים צפויים, אם לא מביכים ממש. משחקן מיומן, בעצם כוכב קולנוע מקומי, יש לצפות כי יידע לקרוא תסריט, ולהדוף הצעת עבודה בלתי אפשרית כמו זו שהוא נאלץ לבצע ב"אישה עובדת", המוציאה שם רע למיומנויותיו המקצועיות.